לא רק שמודי בר-און זכה למיליון הספדים נטולי מילה רעה אחת, כאלו שהדגישו את האנושיות ההדדית שלו (גם היה אנושי, וגם ראה את האנושיות בכל אחד אחר), אלא שכמעט כל הספד הגיע מזווית אחרת. כקולקטיב הם העידו על רב גוניותו, על היותו איש רנסנס של מילים ותיאורים.
"זאב בודד": המדור של זאב אברהמי
ומה עם ספורט? בר-און הפיח חיים בקלישאה לפיה ספורט הוא "חנות הצעצועים של העולם". הוא לא התנצל לגביו ולגבי אהבתו לספורט. אם ד"ר ישעיהו לייבוביץ' ז"ל טען שמדובר ב-22 חוליגנים שרצים אחרי כדור, בר-און ראה את אותו דבר אולי, אבל גם את כל היופי, התמימות, המלחמות העירוניות והלאומיות, הגרעינים ואחוות האצטדיונים בכל המכלול הזה. הוא ראיין אותי פעם עשר דקות או רבע שעה ותוך חצי דקה מצאנו את הערוץ שלנו.
בר-און אמר פעם שהוא "בוכה כל הדרך אל הבנק" כשהתייחס לפרסומת בה כיכב. הישיבה שלו באולפן שידרה את המסר הקוטבי: "אני לא מאמין שאני פה, ועוד משלמים לי על זה". הוא היה הכי טבעי בעולם. היה לנו כיף להיות איתו, בגלל שהוא שידר מכל עצם מגופו שכיף לו.
במחווה למודי בר-און שנפטר השבוע, אספנו לכם עוד שדרנים, בוסים או מנהלים (לא שחקנים) שהפכו את הספורט למשהו קליל וכיפי יותר ממה שהוא.
הפרס: טיפול עקרות ולוויה בחינם
ביל ויק, הבעלים האגדי של הקליבלנד אינדיאנס, ענה פעם את אחת התשובות היפות ביותר בתולדות הספורט כשנשאל מדוע הוא לא מקבל עוד הזדמנות לנהל מועדון בייסבול. "שגעון מאלוהים לא יכול לשאת ולהתגבר על הביורוקרטיה", ענה. ויק טען תמיד שאנשים, בעיקר בספורט, יותר מדי רציניים, שהם לא מבינים כמה רעיונות יכולים להיות נפלאים (אם אתה יכול למלא אותם בתוכן ממשי). הוא היה הראשון להביא שחקן שחור לקבוצה באמריקן ליג (קליבלנד, 1947), הוא החתים את סטשל פייג' השחור לחוזה רוקי בגיל 43, וזו הייתה רק ההתחלה.
אביו היה עיתונאי ספורט, ששורת הכתבות שלו על שיקגו קאבס הביאה את בעלי המועדון לכתוב לו: "אם אתה יודע כל כך טוב, למה שלא תעשה את זה בעצמך", ומינה אותו לסגן נשיא הקבוצה. ככה ויק הגיע לעולם הבייסבול, וככה הוא הכניס אליו חיים: כשהאורות באצטדיון אחד לא היו בוהקים מספיק הוא הכריח את כל השחקנים שלו לעלות עם פנסים של כורי פחם על הראשים, ואת מאמני הבסיס הראשון והשלישי להחזיק בידיהם עששיות.
טיפול עקרות חינם לאוהד אחד ביום האב, לוויה בחינם לאוהד המאושר, שני קופונים לרחיצת אופניים במתקן לרחיצת רכב, כריות מושבים עם התמונה של הקומישינר של הליגה, כניסה בחינם לנשים בהריון ביום העובדים (גם לידה באנגלית), ואם זה נפל על יום עורכי הדין: הנוטוריונים שילמו כפליים.
הוא מתאושש מכל הרביעייה (אלכוהול, סמים, כלא, גירושין), ומפציעה חמורה ברגל במלחמת העולם השנייה שהשאירה אותו עם רגל מעץ. בייסבול הוא המעבדה לשיגעונות השיווק שלו שמביאים אולי מעט הישגים, אבל יוצרים פקקים מטורפים בקופות. הוא המציא את השמות המודפסים על גב חולצות השחקנים (קונספט שמצליח לרגש אוהדים עד היום), זיקוקין בסוף משחקים, לוח תוצאות שמתפוצץ בסיום משחק, רקדניות בטן על בסיס הבית. הוא מחתים את אדי גיידל, גמד במשקל 30 ק"ג ובגובה 1.15 מ', שהופך אותו לבלתי ניתן לפסילה.
גיידל יוצא מתוך עוגה עם המספר שמינית על גבו. הזורק של הקבוצה היריבה מתפוצץ מצחוק וזורק ארבע פעמים את הכדור גבוה מדי (ויק התרה בגיידל לא לנסות לחבוט בכדור בשום אופן, כשהוא מאיים עליו כי יש צלף ביציע שיירה בו אם ימרה את פיו). הקהל משתולל. הליגה מבטלת את החוזה. הגאונות מסתבכת ברשת העכבישית של הביורוקרטיה. הוא לוקח את גיידל ועוד שני גמדים אחרים, מנחית אותם על המגרש בבגדי חלל עם נקניקיות ענק בידיהם כדי שהקהל ימחא להם כפיים להדרן עבור הופעה שבקושי התחילה. בלילות מקסיקו הוא מלביש את השחקנים שלו כמטאדורים והם מנופפים ביריעת בד אדומה מול שוורים בדיוניים לאורך כל המשחק.
הבן שלו מקבל ממנו בירושה את הגֶּן המטורף (תמיד תחשוב הפוך!) ואת מחלקת השיווק של שיקגו. כמה ימים לאחר תחרות הדיסקו הגדולה באצטדיון, מייק ויק מארגן את "ליל הרס הדיסקו". 60 אלף איש נדחסים לתוך האצטדיון. עוד 20 אלף מתדפקים על הקופות, באוטוסטרדה יש פקקים של קילומטרים למשחק. האוהדים הופכים את האצטדיון לעננת מריחואנה. הם מעיפים תקליטים של אבבא, בי ג'יז ובוני אם לפחי ענק באצטדיון. כאוס מטורף. פרעות. המשחק השני מבוטל והקבוצה היריבה מקבלת ניצחון טכני. מייק ויק מפוטר.
התרבות השחורה עולה על חליפה
צ'ארלס בארקלי לא היה האתלט הראשון שעבר מהפרקט או האצטדיונים לאולפני הספורט, אבל הוא היה הראשון שהביא את התרבות השחורה הלא מתנצלת לפרשנות הספורט. עד לבארקלי, הפרשנים היו בעיקר אנשים שהיו לבושים כמו תאגיד, מדברים כמו תאגיד ולא רבים עם אף אחד. לבארקלי היה מלכתחילה את החוצפה והאומץ להגיד מה שהוא רוצה, ובשפה שלו, על כל אחד, כולל נושאים פוליטיים ונושאי גזע, בדרך כלל פצצות דינמיט לרייטינג של רשתות, בעיקר בכל מה שקשור לספורט.
יותר מכל דבר אחר, מה שמגדיר את בארקלי היא העובדה שהוא פשוט איש קומדיה, סטדנאפיסט שאתה אף פעם לא יודע אם הוא אומר את מה שהוא אומר ברצינות או שהוא רק בונה נרטיב לבדיחה, לפאנץ'. בארקלי (ביחד עם קני סמית, שאקיל אוניל וארני ג'ונסון) הפכו את התוכנית שלהם (לפני, במחצית ואחרי המשחק) לצפיית חובה. בארקלי בהומור עצמי בלתי נגמר, ובעובדה ששבר את כל חוקי הפרוגרסיב בבדיחות על שחורים ומיעוטים אחרים, הוא הכוכב האינטליגנטי של ההצגה הזו.
תחפשו ביו-טיוב את הקטעים של בארקלי צוחק על השחקן ג'וסי סמולט, שהמציא תקיפה על עצמו על רקע גזעני (עם שאקיל מחרחר מצחוק ברקע). את בארקלי ומלחמתו בנשים השמנות והמכוערות של סן אנטוניו, הנאום המצחיק שלו על מדוע לאוהדי כדורסל אסור לשלם כל כך הרבה כסף לכל כך הרבה משחקים רעים (המשחק הזה צריך להיות בחנות של "פחות מדולר", הוא אומר על משחק אחד שתומחר בשבעה דולר על-ידי הליגה). דיוויד סטרן אולי לא בלע טוב את כל הדברים שאמר בארקלי, בעיקר הביקורת הלא מרוככת שלו על הליגה, אבל כוכב העבר האגדי של פיניקס מכר.
השדר שלא פחד שישנאו אותו
"הוא נודניק כמו פשיטה של מס הכנסה. בדיוק כמו שסטנדאפיסט צריך להצחיק כל הזמן, ככה הווארד קוסל צריך להרגיז כל הזמן". לשדר האגדי הייתה תכונה אחת שכמעט לא נמצאת היום בערוצי התקשורת השונים: הוא היה עיתונאי שלא פחד מזה שישנאו אותו.
בזמנים שבהם עיתונאים רק העניקו ליטופים כדי לקבל גישה לקבוצות וכוכבים, וצינזרו ביקורות כלפי מושאי כתיבתם, קוסל היה הבן השנוא והאהוד ביותר לא רק בעולם הספורט ובתקשורת, אלא באמריקה כולה. הוא נכנס לעולם הספורט בשנות ה-50 כשמערכת היחסים הייתה בנויה בעיקר על הערצה, הציע זווית אחרת, יותר ביקורתית שזכתה בעיקר לגיחוך מצד הצופים, הקוראים וחבריו למקצוע. אבל כשפרש, אחרי יותר משלושים שנה, הדרך של קוסל הייתה הדרך הדומיננטית שבה שודך ספורט לעולם.
הוא היה יהודי סטריאוטיפי מברוקלין (כשהומצאה עליו בובה ב"חבובות" היא הייתה עם אף גדול מהרגיל וכונתה "הווארד הצנוע"), חובש פאה, לא מפסיק לדבר, בעיקר בשפת השיווק העצמי, ושחצן גדול. ספורטאים שלא פחדו מהאמת הגיעו אליו. לא פלא שמערכת היחסים הקרובה והסבוכה ביותר שלו עם אתלט הייתה עם מוחמד עלי (קוסל הגן עליו כשהחליט לסרב לשרת בצבא וכשחזר לאגרוף, הרבה לפני שזה הפך לקונצנזוס). קוסל היה הראשון שקרא לעלי בשמו החדש, ותמך במחאת האתלטים במקסיקו ב-68', הכל תחת הלוגו שלו: "אני רק מספר את זה כפי שזה קורה".
קוסל היה שותף לעימותים רבים, כונה בכל סוגי שמות הגנאי ("אני מסכים לכולם, והם שכחו כמה לדעתי"). הוא הפסיק לשדר באמצע קרב אגרוף אכזרי ב-1978 ובסוף הכריז כי לא ישדר יותר. למה הוא נחשב לאחד שהביא איתו כיף לספורט? כי קוסל היה השדר הראשון שהביא צבע אינטלקטואלי לשידור, שהבין שבתוך הספורט יש סיפור הרבה יותר גדול מהספורט, סיפור שהוא ביקורתי מעבר למשחק עצמו או לצורך של המועדונים לקדם את עצמם.
עוד שלושה אזכורי כבוד לשלושה בעלים שקידמו את הספורט ושמרו על קבוצה תחרותית: לג'רי באס מהלייקרס שהביא את השואו-טיים, טירת הפלייבוי, ג'ק ניקולסון בשורה הראשונה ואת המעודדות לפורום; מרק קיובן עם הטי-שירט, שירד אל העם, התעמת עם החליפות בשדרה החמישית ועם הזברות ששפטו את המשחקים של הקבוצה שלו ועזר להפוך את הליגה לדיגיטלית, שבה לכל אחד יש גישה אליה; וג'ורג' סטיינברנר מהיאנקיז, שבלעדיו הדמות של ג'ורג' קוסטנזה לעולם לא היתה מושלמת.
פורסם לראשונה: 16:28, 03.06.22
