לא קל להיות הומו, לסבית או טרנסג'נדר. לא קל להודות בפני עצמך שאתה אחר, לשאת את האומץ של החשיפה. לגלות להורים, למעגל החברים הקרוב, לצאת עם זה למרחב הציבורי. הרבה יותר פשוט מפעם, ועדיין. לא קל.
קשה פי כמה וכמה בעולם הספורט. עולם שרירני, מאצ'ואיסטי, כוחני, גברי. איך בתוך מתחם כזה יכולה להתקיים הוויה להט"בית? כמעט שלא. מעטים הספורטאים שיוצאים מהארון (אצל נשים זה יותר קל), ומי שעושה זאת יוצא מהארון רק לקראת סיום הקריירה.
הומואים, שלא באשמתם כמובן, מהווים איום על הסדר הישן והטוב של עולם הספורט. אבל מה קורה במועדון עם קוד אתי של התנהגות שכולל גם יחס מכיל לקהילה הלהט"בית, ברגע שבו נמצא שחקן שעונה בדיוק על הצרכים של הקבוצה, אבל הוא הומופוב או טרנספוב? מה קורה כששתי היישויות הללו נפגשות?
הפרו את הקוד
זה בדיוק הדיון בו עסקה דורטמונד לפני שהחתימה את פליקס נמצ'ה, שחקן צעיר ומוכשר מוולפסבורג שאמור למלא חלק מהבור שהשאירה העזיבה של ג'וד בלינגהאם במרכז השדה. הבעיה היא שנמצ'ה הוא נוצרי אדוק, והוא העלה בעבר (ומאז מחק) פוסטים וציוצים בעלי אופי הומופובי ואנטי־טרנסי. לדורטמונד יש קוד אתי מאוד ברור, גם בנושא הזה. האוהדים שלה ידועים בפעילויות הרבות שלהם נגד גזענות, אנטישמיות והומופוביה. דורטמונד החתימה את נמצ'ה והכריזה שהתוצאות על המגרש, במקרה הזה, חשובות יותר מהמסר של המועדון לאוהדיו. האוהדים ממש לא מסכימים.
"שום יכולת ספורטיבית על המגרש לא יכולה לחפות על מגרעות אנושיות, שלא עולות בקנה מידה אחד עם הרוח הספורטיבית והקוד המוסרי של המועדון", כתבה אוהדת שרופה באתר הראשי של קבוצת האוהדים. הדיון של האוהדים סביב הקשר לא נסב אפילו לשנייה על ספקות לגבי היכולת שלו, אלא רק מידת כשירותו המוסרית לשחק בקבוצה. אוהדים אחרים ראו בחומרה את העובדה שנמצ'ה, בן לאב גרמני ואם מניגריה, התבטא כך למרות שהוא בעצמו חלק מקבוצת מיעוטים שסובלת מאפליה ומגזענות חמורה – הן במגרשים והן בחברה הגרמנית.
פוסט אנטי־טרנסי
נמצ'ה, שגם ערך כבר הופעה אחת במדי נבחרת גרמניה, שיתף פוסט אנטי־טרנסי של מאט וולש, איש ימין קיצוני אמריקאי שמגדיר את עצמו כפשיסט תיאוקרטי. נמצ'ה התנצל על כך ששיתף סרטון שליגלג על הורים לטרנסג'נדר ועל הבן עצמו, וגם הסכים לשים על עצמו חולצת משחק עם צבעי דגל הגאווה כששיחק בוולפסבורג, אבל הבהיר כי אינו מתנגד לתוכן הבעייתי אותו שיתף.
כל האירוע הזה קרה יומיים לאחר שהצ'כי יקוב יאנקטו יצא מהארון, השחקן הראשון בליגה הבכירה בארצו שעשה כך. בגרמניה, מעוז הדמוקרטיה, הליברליות וקבלת האחר, שום שחקן לא העז עדיין לעשות זאת. סטטיסטית זו עובדה שפשוט לא תיתכן. בסופו של דבר, עצם העניין שנמצ'ה מחזיק בדעות חשוכות כאלו, ונקנה על ידי המועדון השני בגודלו בגרמניה, בניגוד לתו התקן האתי שלו, הוא אמירה מאוד ברורה לכדורגלנים על הקשת הלהט"בית: תישארו בארון ותנעלו מבפנים.
במעמד החתימה שלו בדורטמונד, נמצ'ה ענד סביב צווארו שרשרת וממנה תלוי צלב גדול. כמו החיוך המאושר, כמו העט המוכן לחתימה, כמו הציפייה באוויר, גם הצלב הזה היה סמל לבאות. נמצ'ה הוא נוצרי אוונגליסט אדוק, שזה בסדר גמור, בעיקר בגרמניה עם עקרונות חופש הדת שלה. אבל האמונה של נמצ'ה דורכת על האמונה של אנשים אחרים לגבי הדרך שבה הם רוצים לחיות את חייהם. הוא מסכים עם וולש, אדם שחושב שקהילת הלהט"בים סובלת מנחיתות מנטלית וכי חבריה אשמים בפדופיליה ובתקיפות מיניות של ילדים.
אולי נמצ'ה יסתום את הפה שלו ולא ידבר על האמונות שלו, אבל הן יהיו שם. ילד צעיר אוהד דורטמונד יתאהב בסגנון המשחק שלו ויהפוך אותו למודל לחיקוי. דורטמונד הוא מועדון כדורגל מפואר, אחר. ההחתמה של נמצ'ה מעבירה מסר מכוער לאוהדים שלה. היא גם אומרת לשחקנים האחרים: כל החלקים האחרים של התקנון האתי שלנו נתונים לעיקום.
מבחן מוסרי
נמצ'ה הוא הבטחה גדולה. שחקן של חללים ותזמונים, עם פוטנציאל בלתי נגמר. אולי הוא יהיה שחקן טוב בדורטמונד, אולי הוא ייכנס לנעליו של בלינגהאם, אולי הוא ישיג לה את האליפות שחמקה ממנה באכזריות במחזור האחרון של העונה. רק שנמצ'ה לא ייבחן על היכולת שלו במגרש, לא השנה, אלא על הדרך שבה יתמודד עם האצבע הסוציו־חברתית המאשימה שתונף נגדו מיציע השרופים, שמרגישים שמועדון חייהם בגד בהם.
