חשבנו שלא עבר מספיק זמן כדי להטעין מחדש את מאגרי הדמעות הטובות בפריז, אבל רז הרשקו סחטה את שיא הרגש עד הסוף תחת עיניו הבוחנות של עמנואל מקרון, שהגיע בכבודו ובעצמו כדי לחזות בהרשקו נאבקת על הזהב. טוב, נו, למען האמת נשיא צרפת הגיע לראות את האגדה בת ארצו טדי רינר, אבל למה להיצמד לפרטים הקטנטנים ממש. חוץ מזה, יש לנו מאתמול (שבת) אגדה משלנו, הרשקו. איזו ספורטאית אדירה.
ואיזו קבלת שבת היא עשתה למשלחת שלנו בפריז, רגע לפני הקידוש, סברי מרנן. ענבר לניר ופיטר פלצ'יק הוציאו את פקק הלחץ בבת אחת ביום חמישי, הרשקו הגביהה את השמפניה בגמר אולימפי נוסף, דבר שלא קרה מעולם, הישג שכבר נכנס לפנתיאון ולא צריך לעבור דרך ארוכה מדי, כי הוא ממש כאן.
היא דמעה בסיום ההפסד לברזילאית הנהדרת ביאטריז סוזה והסבירה לפני הכל שהיא לא בטוחה אם זה בגלל ההחמצה של הזהב או בגלל הזכייה במדליית הכסף. "אני רק יודעת שזו ההרגשה הכי טובה בחיים שלי", היא אמרה מיד אחרי. "אני עדיין לא ממש מפנימה ומעכלת שיש לי מדליית כסף אולימפית. זה ייקח זמן והמציאות אומרת לי שעכשיו אני צריכה להתרכז בנבחרת (הבוקר). רק אז אתחיל לעבד את מה שעבר עלי. אלה היו שמונה שנים למעשה של הכנות מאוד אינטנסיביות. אני רוצה אחר-כך גם לנוח. נתתי את כל הלב שלי על המזרן. אבל לזה יהיה זמן בהמשך".
כמה פעמים אמרו לנו שהספורט הישראלי רועד במאני טיים, שזה קרוב אבל לא מספיק, שמשהו מתפספס. הרשקו, כמו לניר ביום לפני (מפלצ'יק אף מומחה ג'ודו לא ציפה למדליה), הראתה שאפשר להגיע עם טייטל של מועמדת בכירה למדליה, להתמודד עם הלחץ שהציפיות האלה מביאות ולגלם את היתרון שהשגת במאמץ סיזיפי של שנים בדיוק כשהמדליה בהישג יד. ואם יקומו עכשיו חכמולוגים, יהנהנו ויאמרו שגם הרשקו ולניר החמיצו בגמר, נענה שמדליה אולימפית היא מדליה אולימפית, כלומר הישג נדיר. ארד, כסף, זהב, זה לא משנה. חרתת את הסימן שלך על העולם כאחד הספורטאים הכי טובים בענף שלך.
יש המון טבחים שיודעים לבשל נהדר. יש מעט מאוד שמגיעים למישלן. הרשקו, לניר ופלצ'יק הגיעו לאליטה של האליטה, באותו ספורט של אגדה כמו רינר, שעלה למזרן בגמר ממש אחרי הרשקו. הם ראויים להערכה עצומה.
רז רשקו ומאמנה שני הרשקו
(צילום: רז שכניק)
זה לא שהרשקו לא טיפה מאוכזבת. היא באה לקחת את הזהב, היא הרגישה שזה היום שלה. "היה פספוס של אלפית שנייה בגמר מול סוזה", היא אומרת בכנות. "היא הייתה בשנייה הזו חדה יותר. אני הרגשתי שבאתי לקחת את הזהב ושיכולתי לעשות את זה אבל לצערי זכיתי בסוף רק במדליית הכסף. אני אומרת רק, כי יש בי תחושת החמצה קלה, אבל ברור שעם זאת אני מאוד-מאוד שמחה לעמוד על הפודיום האולימפי. מאוד התרגשתי לראות את הקהל הישראלי שבא לעודד אותי, אני רוצה להודות להם, לכל המדינה, לכל מי שתמך וחיבק מרחוק. הדחיפה הזו עזרה לי ואני לא אשכח את זה".
הרשקו יכולה להרגיש מנצחת גם בלי זהב. בריאיון אחרי אולימפיאדת טוקיו ל"ידיעות אחרונות" היא סיפרה לי על השנים הקשות שעברה בילדות ובתקופת הנעורים. איך לעגו למימדי גופה, להשקעתה בג'ודו. "'אבו גבר' הם כינו אותי", סיפרה אז. "צחקו עליי לא פעם. הייתי במצבים לא פשוטים". מעניין איך מרגישים אותם בריונים היום. האם הם מביטים בעצמם במראה אחרי שהרשקו הופכת לדמות שראש הממשלה מחפש לפני שבת כדי לברך? איך שגלגל מסתובב לו. "זה לא ניצחון על אף אחד מהם", היא אומרת עם המדליה על הצוואר. "זה ניצחון שלי עם עצמי, בדרך שלי, במה שאני מאמינה בו".
הדרך לשם הייתה יפה מאוד. מול אולם גועש בצרפתים שהגיעו לראות את רינר וגם את רומאן דיקו שהתחרתה במשקל של הרשקו. הג'ודוקא שלנו ניערה בקלילות את מריט קמפס ההולנדית בווזארי שהפך לאיפון עם ריתוק ואז קיבלה את מיליצ'ה זאביץ' הסרבית וגם אותה עברה כמעט בנונשלנטיות. כאן ציפתה רז ליפנית סונה אבל קיבלה את הטורקייה אוזדמניר. עוד לפני שהספקנו להתיישב, נגמר הקרב. 14 שניות ואיפון. מדהים. "בחיים לא העפתי אותה", סיפרה הרשקו אחרי. "התחריתי מולה כל כך הרבה פעמים וציפיתי לקרב ארוך עם עונשים והארכה אבל זה קרה וניצלתי הזדמנות. אמרתי לך, באתי מאוד מפוקסת לקחת זהב. זה באמת היה היום שלי. עובדה. מה שקרה לי מול הטורקיה לא היה בכלל בתכנון".
היה קצת מעיק להיות ביציעי התקשורת בפריז עד ליום חמישי. עובר עוד יום, ועוד לילה, ואתה רואה את הקולגות שלך מהמדינות האחרות, שכבר הספקת להכיר בימים האחרונים, שמחים עם עוד מדליה ועוד המנון של המדינה שלהם. נצבט הלב, יש להודות. לניר, פלצ'יק והרשקו החזירו גם לנו העיתונאים את הגאווה להסתובב פה ולנסות להתרכז בספורט. עד כמה שאי אפשר. אז תודה לכם על זה.
