מסיבת העיתונאים החגיגית של בני הרצליה לרגל פתיחת העונה, אי אז באוקטובר, התפתחה לכיוון לא צפוי. זופר אבדיה, המנהל המקצועי החדש של הקבוצה, לא היה רגוע. "יש אנשים שחושבים שבאתי כדמות. אם חושבים שאני דמות או שלא מגיע לי לקבל את התפקיד אין לי בעיה, אם אתם חושבים שזה גימיק אין לי בעיה, אבל אני חושב שאחרי כל כך הרבה שנים בכדורסל – זה הזמן שלי וזה המקום שלי", אמר שם.
אבדיה ביקש בעיקר להבדיל בינו ובין בנו, דני – הנציג שלנו בוושינגטון. "אני מבקש שתדברו איתי אך ורק על בני הרצליה", אמר לכתבים. "אני רוצה שתתייחסו אליי בתור מנהל מקצועי, ודני בנפרד. באתי לפה לשחק בארץ לפני 30 שנה כשהייתה מפה ענקית של טל ברודי ונשארתי 30 שנה לגדל נוער בארץ. נשארתי בארץ, הסכמתי שהבן שלי יהיה בנבחרת ישראל. בגלל שנאה וקנאה בספורט ישראלי, המפה של טל ברודי כבר לא נקייה".
5 צפייה בגלריה
הסיפור של הרצליה העונה הוא סיפור על החלטות שנחשבו בזמן אמת להימורים
(צילום: עוז מועלם)
מדוע בכלל מראש הרימו גבות בעקבות המינוי? אולי בגלל הנטייה החשדנית של רבים בישראל, שמחפשים נפוטיזם ומניעים נסתרים גם כשזה לא הסיפור. זופר אבדיה הוא שחקן עבר גדול, שעבד במשך 23 שנים במחלקת הנוער של הרצליה, אבל חיקוי ב"ארץ נהדרת" ופרסומת לבורסה לצד עדי אשכנזי עשו את שלהם ותייגו אותו כדמות צבעונית ומבדרת.
כמה חודשים חלפו, והפקפוק במינוי ההוא נראה משעשע הרבה יותר מהמינוי עצמו. לכולם ברור שכבר אי אפשר להתייחס לזופי רק כ"אבא של דני", ומי שחשד שמדובר בתעלול יחצני יכול לאכול את הכובע. בני הרצליה לא רק זכתה בגביע המדינה בצורה מרשימה, אלא ממוקמת בפסגת הליגה אחרי 15 מחזורים, בזכות ולא בחסד.
ההימורים הוכיחו את עצמם
הסיפור של הרצליה העונה הוא סיפור על החלטות שנחשבו בזמן אמת להימורים והתגלו כמוצלחות – מעל לכל הציפיות המוקדמות. כך למשל הבחירה באורן אהרוני כמאמן, בחירה שאבדיה התעקש עליה, למרות העובדה שאהרוני בא עם ניסיון דל יחסית באימון ראשי של קבוצות בוגרים, ובשנים האחרונות עבד במחלקת הנוער של מכבי תל אביב. או, בין השאר, הבחירה להחזיר לארץ את שון דוסון, שאחרים חששו לגעת בו אחרי פציעות חמורות בתקופתו בספרד. כמה מרגש היה לראות את דוסון חוגג זכייה בגביע המדינה, אחרי כל מה שחווה וסבל.
אבל יותר מכל שחקן אחר, ההימור על צ'ינאנו אונואקו התברר כבינגו. קצת כמו זופר (שסימן אותו ראשון), גם אותו היו שהחשיבו כקוריוז – כאחד שהתפרסם במיוחד בזכות "זריקת הסבתא" שלו מהעונשין, או כאחיו הצעיר של ארינזה שספג בוז במכבי תל אביב. היה משתלם להתעקש עליו ולשכנע אותו לבוא: הוא מוביל את הליגה בריבאונדים ובמדד, ונראה כמועמד ראוי ביותר לתואר שחקן העונה. השיא הגיע בגמר אמש, עם תצוגה היסטורית בדרך למדד 50 (!) – 30 נקודות, 17 ריבאונדים וסחיטת 10 עבירות. מקו העונשין, אגב, הוא דייק ב-10 מ-13 זריקות. הוא רק בן 25, וסביר להניח שבשנים הבאות יכירו מקרוב את זריקות הסבתא שלו בבמות הגדולות ביותר.
זו כבר היסטוריה רחוקה, אבל בבניית הקבוצה נאלצו בהרצליה גם לגלות גמישות תוך כדי תנועה, ועשו זאת על הצד הטוב ביותר: הגארד קורטני פורטסון שהיה אמור להצטרף חלה בקורונה וסבל מתסמינים לא קלים, ובמקומו הנחיתו את קווינטון הוקר מגרמניה. עוד הימור מוצלח. הרצליה לא הסתפקה בכך, והצליחה לשים את ידה גם על כריס באב שהוסיף ניסיון לקו האחורי.
לא רק מזל
היה להרצליה גם מזל, אין ספק בכך, כמו שזופי אמר בצניעות אחרי הניצחון, תוך שהוא אוחז בסיגר בשידור חי. הרי לדבריו, את אונואקו הוא התעקש להביא רק בגלל זריקת העונשין המצחיקה שלו, כדי שתמשוך קהל. אלא שמזל בלבד לא יכול להסביר הצלחה בסדר הגודל הזה.
כדי להבין עד כמה ההישגים של בני הרצליה אדירים, ראוי להזכיר: הרצליה היא אולי עיר עשירה, אבל מדובר במועדון הכדורסל עם התקציב הנמוך בליגה, בקבוצה שמשחקת באולם של בית ספר תיכון. כזו שניצלה בקושי מירידת ליגה בעונה שעברה, ולפני שתי עונות שיחקה בליגה הלאומית.
גם היו"ר אלדד אקוניס, שמבין בכדורסל וכבר שנים נחשב לאיש עם עין טובה בבחירת הזרים, ראוי להערכה כמי שמעורב בכל החלטה במועדון, ויש להוריד את הכובע גם בפני שאר חברי ההנהלה והצוות המקצועי.
זה הזמן להזכיר שהמאזן של הרצליה בליגת העל טוב יותר גם מזה של מכבי תל אביב, למרות הבדלי התקציב העצומים בין שתי הקבוצות האלה. בינואר היא גם גברה על הצהובים במפגש ישיר מולם. נראה שגם למועדון הצהוב יש מה ללמוד מהחבורה המבדרת מהרצליה.
27 שנים אחרי הגביע הראשון שלה, הרצליה הצנועה הרשימה בדרך לתואר, הראתה אופי בגמר וסיפקה לנו סיפור נהדר. סיפור על דמויות שצחקו עליהן, שלא האמינו בהן, שלא נתנו להן את הכבוד הראוי – ובסיכומו של דבר צחקו על כולם.
