נכון, ההפסד אתמול של מכבי ת"א בברצלונה היה מבאס בגלל המשמעויות שלו – הקבוצה תשחק בפלייאין ולא תעפיל אוטומטית לפלייאוף, אבל זה לא משנה את העובדה שהצהובים שיחקו פשוט מצוין. באמת, אחד המשחקים הטובים שלהם בשנים האחרונות, גם מבחינת היכולת של הרבה שחקנים וגם מבחינת הניהול של עודד קטש על הקווים.
הצהובים נתנו פייט עד השנייה האחרונה מול קבוצה עם סגל נוצץ על גבול המושלם: אפשר למצוא באירופה צמד רכזים עם יותר שכל וניסיון מתומאש סטורנסקי וריקי רוביו? צמד קלעים יותר קטלני מאלכס אברינס וניקו לפרוביטולה? צמד גבוהים יותר מגוון מיאן וסלי ו-ווילי הרננגומז? אתלט כמו ג'בארי פארקר, שהיה אמנם אכזבת NBA, אבל הוא בכל זאת בחירה שנייה בדראפט ואיש עתיר כישורים (גם אם הוא לא מביא אותם לידי ביטוי באופן עקבי)?
ולהבדיל ממה שקורה בחלק מהקבוצות ביורוליג, אלה לא סתם שמות: הם גם מתחברים לקבוצה חכמה, טובה, מאוזנת, שיודעת להעניש אותך מבחוץ ומבפנים, במשחק מעבר ובמשחק עומד. קבוצה מעולה.
אז איך מכבי בכל זאת הייתה במשחק? עם תחכום והפתעות. בפתיחה הכל התנהל כצפוי: החמישייה הראשונה של ברצלונה שיחקה טוב יותר מזו של מכבי, הניעה כדור מצוין והגיעה בהתקפה למצבי הקליעה שהיא רצתה. ואז, ב-13:17 לספרדים, דקה ועשרים שניות לסוף הרבע הראשון, נכנס אנטוניוס קליבלנד. עד סוף הרבע כבר היה שוויון 19:19. וזה קרה בהרכב נמוך מאוד: עם תמיר בלאט, ג'ון דיברתולומאו, ג'יימס ווב וחסיאל ריברו.
אני מודה, זה הרכב מהסוג שתמיד הטפתי נגדו מטעמים הגנתיים. אלא שכיום, להבדיל מבשלבים מוקדמים של העונה, הרכבי המחליפים בכלל והרכבי הנמוכים בפרט של מכבי כבר קיבלו זהות מיוחדת משלהם: הם שומרים בטירוף, לוחצים על מובילי הכדור, מנסים ליירט כל מסירה, מאמללים את היריבות. אתמול התופעה הזאת הגיעה לשיאה: אלה היו ההרכבים שפעלו הכי טוב מול ברצלונה. מי שלא הסתדרה מול הספרדים הייתה דווקא החמישייה הראשונה - בעיקר בגלל לורנזו בראון.
מי כאן בעל הבית?
בראון חלש כבר לאורך זמן, אבל אתמול, לראשונה, היה ממש עצוב לראות אותו. הוא איבד את הביטחון. לפעמים שחקנים יכולים להיכנס לתקופה שבה הקליעות לא נכנסות להם. אבל לורנזו, להבדיל מווייד בולדווין, מראש לא הגיע למכבי כמי שאמור להיות סקורר ותו לא. בעונה שעברה הוא היה המוח שהניע הכל. הגאון שידע למצוא פתרונות פשוטים אך מבריקים לבעיות מורכבות במגרש. המנהל. בעל הבית. אתמול הוא היה הכי רחוק מזה. הוא היה מבועת. פחד לכדרר ושיחטפו לו, פחד ליזום, פחד לזרוק אחרי שהחטיא בפתיחה. כאילו עלה לא מזמן לבוגרים, קיבל הזדמנות ראשונה ביורוליג והמעמד גדול עליו מנטאלית. מראה קשה. חייבים לציין שהוא פגע גם בהגנה. רוב הנקודות של ברצלונה במשחק המעבר, בעיקר השלשות שהפציץ אברינס, הגיעו בדקות שבהן בראון שיחק והיו קשורות לטעויות הגנתיות שלו.
וזה יצר קונפליקט נורא לקטש. כשבראון לא היה במגרש הקבוצה הייתה טובה בהרבה. מאחר שהמחליפים שיחקו המון דקות, אפשר היה למזער את הנזק. אבל אז הגיעו דקות ההכרעה. קטש בחר ללכת איתו ולא עם דיברתולומאו. הוא קלע אמנם סל חשוב דקה לסיום, אבל מכבי הייתה פחות טובה בדקות האלה והיא הפסידה. רבים מאלה שקוראים את הטורים שלי טוענים כבר הרבה זמן שקטש צריך להתייאש ממנו ולצמצם את הדקות שלו עוד יותר. זה דבר שקל להגיד מבחוץ וקשה ליישם. כמו שלמאמן יש חובה לבנות ביטחון לשחקני הספסל, כך יש לו חובה לא להרוס את הביטחון של שחקני החמישייה שלו, בעיקר המובילים. אבל מה צריך לעשות אם אותה סיטואציה תגיע, לדוגמה, במשחק מכריע בפלייאין? שאלה קשה ביותר.
בכל מקרה, במצב בריא מאמן מכניס את שחקני הספסל שלו ומקווה שהם לא יפגעו בקצב שיוצרת החמישייה. במכבי כבר נוצר מצב שדי מחכים לשלב שבו אפשר יהיה להוציא את בראון בלי שזה יראה פוגעני כדי לשלב את המחליפים. בעיה.
האנמיות של בראון בלטה עוד יותר כי זה דווקא היה משחק שבו הגארדים קיבלו כל הזדמנות לבטא את עצמם. קטש עשה משהו מאוד אמיץ, על גבול הטירוף, כשבחר לשחק מול ברצלונה המאוד גבוהה עם חמישיות זעירות, למשל עם בלאט, דיברתולומאו, בולדווין בעמדה מספר 3, קולסון בעמדה 4 וריברו כשחקן ציר. על הנייר: התאבדות. על המגרש: גאונות. זה הזכיר לי את אחת מסצנות המופת בסרט "הנסיכה הקסומה": גיבור הסרט ווסלי נאבק שם בקרב היאבקות עם הענק פזיק. בעוד ווסלי חונק אותו מאחור כשהוא נתלה על גופו, פזיק ממלמל: "פתאום הבנתי למה כל כך מסובך לי איתך". ווסלי עונה בנימוס: "למה?". פזיק עונה: "אני רגיל להופיע בירידים, באירועים של ועדי עובדים, וכבר שנים לא נלחמתי מול אדם אחד" – ואז הוא מתעלף מחוסר חמצן. אז זה מה שקרה לברצלונה: את השחקנים המובילים של מכבי ואת שיטת המשחק של החמישייה הם למדו כנראה בווידיאו. לחמישיית המחליפים הגמדית הזאת הם בטוח לא התכוננו, והיא עינתה אותם.
תכל'ס, היה בזה היגיון: זה כאילו שקטש אמר - ממילא בכל הרכב נהיה נמוכים יותר מברצלונה, אז נלך כבר על גרסת האקטרים ונשיג יתרונות: נהיה הרבה יותר מהירים, עם הרבה כוח אש מבחוץ, ונלחץ בהגנה. זה היה צעד מאוד חכם ומאוד אמיץ. אם זה היה נכשל, קטש היה נקטל. בפועל, מכבי חזרה מפיגור והחזירה לעצמה את היתרון לקראת דקות ההכרעה. אלא שאז קטש חזר ל"נורמלי" של מכבי, ובכדורסל נורמלי ו"רגיל", ברצלונה קצת יותר טובה. במצב של שוויון לפרוביטולה קלע שלשה משוגעת על קליבלנד – ונתן את המשחק לספרדים.
אבל מה שהכריע את המשחק לא היו רק הדקות האחרונות. הוא הסתיים בתוצאה 92:89. כבר חפרתי על זה המון, אבל זה מוכיח את עצמו שוב ושוב: כדי לנצח, מכבי צריכה לספוג באזור ה-80 נקודות במשחק. כשזה מעל 90, היא כמעט תמיד מפסידה. הרבע הראשון הסתיים בשוויון 19:19. קצב מצוין עבורה. במחצית היא כבר ספגה 44. למרות שברצלונה הובילה רק בנקודה, זה כבר היה בעייתי. במחצית השנייה היא כבר ספגה 48, וזה כבר היה גדול עליה. אלה בדיוק הכמה סלים של ברצלונה במשחק המעבר כשמכבי לא סגרה נכון שעשו את ההבדל.
ועדיין, משחק מעולה שלה, שגם היה הכנה מצוינת למאבקים הקשים וללחץ של הפלייאין – ובתקווה שגם לשלבים שיבואו אחר כך. יעמדו מולה קבוצות טובות, קטש יהיה חייב להיות יצירתי לפחות כמו אתמול כדי שמכבי תוכל לעבור אותן, וממש לא יזיק אם לורנזו בראון יספק יותר משש הנקודות שקלע מול ברצלונה. קשה איתו, מסובך בלעדיו.
פורסם לראשונה: 07:00, 05.04.24
