שתי המילים האלה לא הולכות ביחד, זה לא מסתדר באוזן: מכבי קהיר. מה הקשר בין מרכז הספורט היהודי לבין בירת מצרים, לא מדינה חמה במיוחד עבור ישראלים? אבל מכבי קהיר היה מועדון מכובד, מלא בהיסטוריה מפוארת, שגם הצמיח מתוכו חלק נכבד מהבסיס לכדורסל הישראלי של ימי ראשית המדינה.
המועדון, שהיה כפוף להתאחדות הבינלאומית ונתן לקהילה היהודית המון סיבות לנפח את החזה בגאווה, לא פעל זמן רב – מ־1932 ועד סוף שנות ה־40 – אבל הצליח להותיר חותם על הספורט המצרי. לשיאו הגיע במהלך שנות ה־40, כשהפך לאחד החזקים והמפורסמים בכדורסל המצרי בזמן שהתבסס על חמישייה אגדית ממשפחת הררי: מוריס, ליאון, זוזי, דוד ואמיל. זוזי, הכינוי לו זכה זכי סלים (ההורים דייקו במיוחד בשם שלו, אין ספק), היה הבולט שבהם. הוא הספיק לשחק בנבחרת מצרים, אפילו לקח איתה מדליית ארד באליפות אירופה ב־1947 (המצרים שיחקו שם באותה תקופה), ועוד אחרי קום המדינה המשיך במדים הלאומיים שלה ויצא איתה לאולימפיאדת הלסינקי ב־1952, למרות שעם השנים עלו שמועות על כך שמצרים מערימה עליו קשיים ודורשת ממנו לשנות את שמו או להתאסלם כדי להמשיך לייצג אותה.
3 צפייה בגלריה
היו ימים. מכבי קהיר. עומד ראשון מימין: המאמן פפו אבו-ראשיד. שלישי: אברהם חמו בגיל 13. יושב שני מימין: זוזי הררי
(צילום: באדיבות אברהם חמו)
בסופו של דבר הוא עלה לישראל ובנה את ביתו בחולון – ממש כמו חברו ששיתף איתו פעולה בנבחרת מצרים, אליהו עמיאל ז"ל, שהפך לימים ליו"ר איגוד הכדורסל ולדמות מרכזית בניהול הכדורסל בארץ. הם לא היו לבד – רוב שחקני המועדון מצאו בית חם בהפועל חולון כאשר החליטו לעזוב את מצרים, ובהמשך גם היו אחראים לייסודן של הפועל באר־שבע ומכבי אשדוד. אחד מחברי המועדון, המאמן משה כהן, יצר כאן מורשת ספורטיבית אחרת – בנו היה הכדורגלן אבי כהן ז"ל. אגב, עוד לפני שהשחקנים עלו, הקבוצה ביקרה בארץ ישראל מספר פעמים בין 1944 ל־1946, וקיימה כאן שורה של משחקים שעוררו עניין מיוחד.
כמובן שעם הזמן החיים היהודיים בכלל וקיום המועדון בפרט הפכו קשים יותר בגלל השנאה המצרית כלפי ישראל. ב־1956 מכבי קהיר עוד הוכתרה כאלופת מצרים, אחרי שגברה במשחק הגמר על נבחרת הצבא 57:59, אבל בעקבות רדיפת הממשל החל גל הגירה לישראל אחרי מבצע קדש. רק מה? פתאום המצרים הבינו כי בהיעדרם של השחקנים היהודים, הנבחרת שלהם היא ממש לא אותו דבר. היו ניסיונות שכנוע, וחלקם הסכימו לשוב למדים הלאומיים. זה היה בעיצומו של חג הפסח, ועל מנת להחזיר את היהודים ולרצות לסגל, הוזמן עבורם במיוחד במסעדה יהודית אוכל כשר לפסח. אבל מה שווה האוכל, אם השלטונות החליטו להשביתם ולא נתנו אישור לשתף אותם? הדבר גרם לוויכוח ציבורי סוער במצרים, ואוהדים רבים שהעריכו את יכולת היהודים מחו על ההחלטה – כשהשוטרים הצבאיים שאיבטחו את הנבחרת אפילו כיבדו אותם בהצדעות – אבל כדי שיעלו לשחק הייתה צריכה להתקבל החלטה מלמעלה, וזו לא הגיעה.
והנה עוד שם שהוא מאבני היסוד של הכדורסל הישראלי – שחקן ומאמן הנבחרת בעבר אברהם חמו. הוא שיחק בקבוצה בצעירותו, ואוהב תמיד לחזור, להיזכר ולספר על הימים ההם: "באחד הקיצים, כשהייתי בן 13, התחלתי לעבוד בחנות בקהיר ששם בעליה היה גטניו", הוא אומר. "ומי ניגש אליי, דיבר איתי והציע לי להצטרף למכבי קהיר האגדית אם זוזי הררי? בלי לבדוק אם אני מוכשר או מתאים, הוא הזמין אותי ולהשתתף באימון הקבוצה. כולי רועד, הגעתי לאימון ערב של הקבוצה שהייתה אז אלופת מצרים".
חמו ממשיך: "בדומה לקהיר, כשעליתי לישראל ב־1948 רציתי להצטרף בחיפה לקבוצה של מכבי. כשהגעתי להירשם המשרד היה סגור, וכך נחתתי אצל היריבה העירונית הפועל חיפה. אדם בשם רסנר קיבל אותי בסבר פנים יפות. הוא ידע על קיומי, שאל אם שמי הפרטי אלברט, נתן לי שטר של 10 ל"י שהיה אז הרבה כסף והחתים אותי על חוזה שאגיע לאמון. המאמן היה גם הוא יליד מצרים, יוסף "פפו" אבו־ראשיד, שהבטיח לעשות ממני כוכב". אגדה שהייתה באמת.
