בשנת 2021, לא כל כך מזמן, גשאו איילה היה על תקן אתלט מוכשר, שיאן ישראל בריצת 10,000 מטרים – אך עדיין רחוק מרמה בינלאומית. הוא בדיוק סיים את ההתקשרות עם המאמן דן סלפטר, ולקח זמן למחשבה כדי להחליט אם יש בכלל טעם להמשיך באתלטיקה. יש מי שמספר שאיש לא היה מופתע אם איילה, שנחשב לפוטנציאל פראי שלא משקיע הכל ונתון למצבי רוח, היה פורש.
"לא ראיתי כסף ועתיד, איך אני בונה הלאה את החיים שלי", מודה האתלט. "כדי שיהיה לי סיכוי להתבסס, עבדתי גם כקופאי בסופרמרקט. היו לי ספקות לגבי אתלטיקה כמקצוע לחיים. צריך לוותר על הרבה דברים כדי לעסוק במקצוע ברצינות".
צפו בריאיון המיוחד
(צילום: עוז מועלם)
מאז חלפו שלוש שנים ו־180 מעלות של מציאות. גשאו איילה בן ה־27 הוא מהתקוות הגדולות של האתלטיקה הישראלית – והספורט הישראלי בכלל – לקראת אולימפיאדת פריז 2024. האיש שרץ חמישה מרתונים בלבד בחייו, אך כל אחד מהם היה סיפור הצלחה מדהים – דוהר בכיוון אחד שבסופו תהילה.
אז מה היה לנו עד עכשיו? מדליית ארד אירופית במרתון השני שלו בסך הכל, במינכן 2022 (לצד זהב בתחרות הקבוצתית), ולפני מספר שבועות מקום שלישי במרתון סביליה, אחד המהירים והיוקרתיים בעולם.
אני חושב על העשירייה הראשונה באולימפיאדה, אולי אפילו חמישייה. אני מגיע בגישה של אתלט שרוצה פודיום. אם חס וחלילה ילך פחות טוב, אזכה במדליה באולימפיאדה הבאה
אבל ארון המדליות לא אומר הכל, כי התוצאות עצמן מטורפות: השיא הישראלי הטרי שלו, 2:04:53 שעות בחודש שעבר בסביליה, מציב אותו במקום הרביעי בכל הזמנים באירופה, מדובר גם בתוצאה השישית בטיבה השנה בעולם, והוא מדורג 84 בכל הזמנים, מבין אלפי הקנייתים, האתיופים ושאר רצי המרתון המעולים לאורך ההיסטוריה. חשוב לו לציין שרק בעשור האחרון התחילו להשתמש בנעליים המשודרגות עם סיבי הפחמן, השוות שיפור של כשתי דקות במרתון, אבל הוא מוסיף דבר שמנוסים ממנו כבר אמרו: "עם כל הכבוד ליצרן ולתוצאה, הנעליים לא רצות במקום האתלט".
איילה לא מתכוון לעצור עכשיו. "למרות שיש עוד הרבה זמן עד פריז, אני חושב על העשירייה הראשונה באולימפיאדה (אף ישראלי לא השיג זאת, א.פ), אולי אפילו חמישייה", הוא מצהיר. "אני מגיע בגישה של אתלט שרוצה פודיום. אם חס וחלילה בפריז ילך פחות טוב, אזכה במדליה באולימפיאדה הבאה, לוס־אנג'לס 2028".
בין רונאלדו לשרי
גשאו, שנולד בכפר גוג'ם באתיופיה, עבר בגיל שנתיים עם משפחתו לעיר הגדולה גונדר, וכשהיה בן 13, משפחת איילה – הורים וחמישה ילדים – עלתה לארץ אחרי שהמתינה מספר שנים לאישור. איילה: "הרגשתי, כמו כל המשפחה, שאנחנו לא שייכים לשם. אתיופיה ארץ קשה. מי האמין אז שאחרי יותר מעשר שנים אחזור לשם כספורטאי".
הקליטה בישראל לא הייתה פשוטה, וגשאו הציב לעצמו מטרה: ללמוד עברית במהירות כדי שיוכל להשתלב. אבל הקשר לאתיופיה לא נותק, גם לא הדאגה שנמשכת עד היום. איילה: "חיכינו הרבה זמן לעלייה והסבירו לנו שיש תור. כשהעלו אותנו, השאירו באתיופיה את סבתא שלי, רובאלץ', בטענה שהיא לא יהודייה מספיק. זה הורג את הבת שלה, אמא שלי, שסובלת מסוכרת, אין סבל גדול מזה עבורה. בני משפחה רבים עוד תקועים באתיופיה. אני מודאג מאוד בקשר לבריאות של סבתא, היא כבר בת 77. הלוואי שיעלו אותה סוף־סוף, זה החלום של כל המשפחה, שלי ושל אימא. אין סיבה טובה להשאיר אותה שם, כשכל הילדים והנכדים שלה כאן. מגיע לה כבר להיות עם המשפחה".
עם הזמן עברה המשפחה מצפת ליפו. האב טבק, שעסק באבטחה באתיופיה, מועסק כיום כטבח בבית החולים איכילוב, והאם טספיה עובדת בניקיון. האח הצעיר דרבה (יהודה), בן 21, הלך – בעצם רץ – בדרכי גשאו, ומחזיק בשיאי ישראל ב־5,000 מטר עד גילי 20 ו־23.
רק שהדרך הזו שהתווה גשאו כמעט הייתה שונה לגמרי. כנער הוא למד בפנימיית "אביר יעקב" בנהריה, השלים בגרות במגמת רפואה וראה עצמו הופך בכלל לעובד סיעוד. "אחרי האולימפיאדה, לא בדחיפות, אחליט אם ללמוד סיעוד או מנהל עסקים. אני פתוח לשני התחומים", הוא אומר, "אני אוהב נתינה".
אבל הוא אוהב גם ספורט. מאוד. "בתקופת הפנימייה בנהריה הייתי נוסע לאצטדיון קריית־אליעזר, וככה התאהבתי במכבי חיפה. אהבתי את הסגנון שלה וגם היום אני אוהד את הקבוצה למרות שאני שייך למכבי ת"א", מסביר איילה. "בכלל, אני אוהב יותר לצפות בכדורגל מאשר באתלטיקה. ככה גדלתי. תמיד שיחקנו כדורגל בשכונה ובפנימייה. הערצתי את כריסטיאנו רונאלדו בגלל העקשנות להגשים חלומות. עכשיו אני מעריץ את צ'ארון שרי, בזכות היכולת וכל מה שהוא משדר".
עם המעבר ליפו, כשהכישרון האתלטי החל להתבלט, במרכז הקליטה הפנו את איילה למועדון הראשון שלו, דרום הסמטה ת"א, שם התאמן בסופי השבוע כשחזר מהפנימייה. משם הוא גם יצא לראשונה למפגש בינלאומי – תחרות קדטים (עד גיל 18) בשטוקהולם. "הייתי טירון באתלטיקה, עם זמן של 31:30 דקות בריצת 10,000. הגעתי באותה תחרות למקום ה־14, וזה הפתיע ועודד אותי", הוא מספר.
הספקות צצו בהמשך. "עד 2021 לא הייתי סגור על זה שאהיה אתלט", ממשיך איילה. "היה קושי בחיבור ביני לבין הריצה. אחרי הצבא, שם שירתי כספורטאי מצטיין, עבדתי שלוש שנים בסופרמרקט במקביל לאימונים, התקדמתי לתפקיד אחראי משמרת ומאוד ניסו להתחשב בי שם. בסופו של דבר הייתה לי שיחה עם המאמן גזצ'או יוסף, שהבטיח שאם אתאמן טוב ואלך לישון כל ערב בשעה 21.00, אוכל להצליח באתלטיקה. קיבלתי את דבריו והחלטתי לרוץ על זה. ידעתי שאם לא אנסה לנצל את הכישרון שיש לי, אתקשה לסלוח לעצמי. התפטרתי מהסופרמרקט כי גם ככה כבר התעייפתי מעבודה יום־יומית של שמונה שעות על הרגליים".
המחנה ששינה הכל
ההשפעה של מאמן מרתון היא קריטית. בענף של בודדים, המאמן הוא הסמכות המקצועית וגם חצי אבא. תחת גזצ'או, הזינוק היה מטאורי, חסר תקדים באתלטיקה הישראלית. יובל כרמי ממועדון דרום הסמטה היה זה שגילה את איילה, שלאחר מכן עבר להתאמן אצל סלפטר במכבי ת"א. גזצ'או היה השלישי – אך כתנאי, כאמור, דרש שאיילה יתמסר טוטאלית לאתלטיקה. יוסף לקח את הישראלי הראשון שירד מ־28 דקות ב־10,000, הסב אותו לריצה הארוכה מכולן בגיל 24, צעיר יחסית בענף, והבהיר לו ששם נמצא האופק לעתיד טוב יותר – גם כלכלית, מאחר שהכסף הגדול נמצא במרתונים.
איילה: "בהתחלה לא חשבתי שאני כזה טוב. ואז שלחו אותי למחנה אימונים של חודשיים באתיופיה ששינה אותי לגמרי. בדצמבר 2021, רצתי במרתון ולנסיה בזמן של 2:09.30 שעות. אנשים התפלאו מהתוצאה, אבל לא הייתי מרוצה מעצמי. הרגשתי שאני שווה הרבה יותר, ורק חוסר הניסיון מנע תוצאה יותר טובה. הדבר החשוב היה שידעתי שיש לי סיכוי להצליח במרתונים".
יוסף, שהתפטר בתחילת החודש מנבחרת המרתון בגלל חילוקי דעות מקצועיים, ומאמן את איילה במכבי ת"א, מעיד: "רצי המרתון הטובים בעולם כבר מתחילים לספור את גשאו כיריב קשה. הוא מרגיש כמו ווינר. הוא מסוגל לזכות במדליה בפריז – אבל אתה יודע כמה צמוד הולך להיות שם? ההפרשים בין מקום למקום הם לפעמים חלקיקי שנייה, למרות שמדובר במרחק גדול".
איילה: "גזצ'או משתדל לא לערב את האתלטים בעניינים שלו באיגוד, הוא רוצה שיהיה לנו שקט במסלול. הוא לא סיפר לנו שהוא חושב להתפטר. אני רוצה להאמין שהוא ימשיך לאמן אותי בפריז. תחתיו למדתי לאהוב לרוץ".
גם הזוגיות שלו התחילה על המסלול. כבר שש שנים שהוא במערכת יחסים עם הרצה למרחקים ארוכים ברטוקן טסרה (23), כיום חברת הנבחרת עד גיל 23, שגם אותה קידם המאמן המוערך כרמי שעבר לאחרונה להפועל ת"א. איילה: "אני עשיתי את הצעד הראשון והתחלתי איתה. תהיה חתונה, אבל זה יקרה בזמן המתאים. אני מאוד מקווה שב־2028 נשתתף יחד באולימפיאדה".
אולי גם אחיך יהודה יהיה שם?
"הוא מוכשר מאוד. אני לא יודע אם מוכשר ממני או לא, הוא רק בן 21, אבל היתרון הגדול שלו הוא שהתחיל באתלטיקה מוקדם, וכבר יש לו ניסיון".
היריבות עם המנטור
בשש השנים האחרונות, מאז ניפץ מארו טפרי את שיאו הלאומי של היילה סטאין שהחזיק מעמד 15 שנה, המרתון הישראלי הוא ענף אחר. עזבו את הירידה מ־2:05 שעות – כי איילה מצהיר: "אני מרגיש רחוק ממיצוי היכולת שלי, אפילו תוצאה של 2:02 שעות על הפרק".
עד לעשור הקודם, היינו רגילים לשמוע במסיבות העיתונאים לפני היציאה לאולימפיאדה שהתברגות בחצי העליון של המרתון, כלומר בין 60 הראשונים, תהווה הצלחה. הדברים השתנו באופן קיצוני, ואחרי המקום ה־13 של טפרי בטוקיו 2020 מותר לפנטז על כך שהוא, איילה וגירמה אמרה, שירוצו מרתון בפריז, יגיעו להישג היסטורי.
הנבחרת התמקצעה והפכה לאחת המובילות בעולם, ואיילה מסביר: "אני לא מוותר על שום פרט בהכנות שמכשירות אותי. הסוד של רצי אתיופיה באולימפיאדות הוא שהם נותנים 100 אחוז מעצמם, כי יש להם מאבק קשוח על המקום. גם אני החלטתי שאם אני מסתער על מטרה, זה יהיה בלי הנחה אחת, בלי פשרות. האתיופים וכמובן הקנייתים הם המודל לחיקוי שלי".
הייחוד של איילה וטפרי בתוך הנבחרת, וגם בזירה העולמית, טמון ביכולת לתמרן במהלך הריצה, ולשנות את הטקטיקה בהתאם לתנאים. זה לא דבר קל לביצוע. "אפשר לומר שרץ צריך להיות טוב בקריאת השטח ולעשות את הכי טוב לפי התנאים. כמו GPS אנושי", מסביר איילה. "כשצריך לנסוע מהר, נוסעים מהר. כשצריך להאט, מאטים".
הטאלנט הצעיר מתייחס לטפרי, סגן אלוף העולם המכהן, בתור מנטור: "הוא קלט אותי בצורה נהדרת. לפני המרתון הראשון בוולנסיה, הוא הדריך אותי ותרם לי מהידע שלו. ככה גם לפני סביליה, כשהוא שיכנע אותי 'לרוץ חכם', כמו שהוא בעצמו הבין את הריצה. לעולם, ולא חשוב לאן נגיע, טפרי יהיה רשום על המהפך במרתון הישראלי".
בפריז תהיו יריבים.
"ברגע הזה נפסקות החברויות ונפסק התיאום. כל אחד, באופן הכי טבעי, ירצה להיות הכי טוב".
פורסם לראשונה: 01:30, 17.03.24
