מאז ומעולם היה אצטדיון טדי אחד המקומות האהובים עליי. ההתרגשות מריח הדשא, ההתלהבות מכניסת השחקנים, החיבוק עם השכן הזר ליציע אחרי השער, הדמויות האגדיות שכאילו נולדו ביציע ומעולם לא זזו ממנו. כל אלה ועוד החזירו אותי פעם אחר פעם לאצטדיון האהוב.
נולדתי כילד חרדי בירושלים. כדורגל היה מוקצה מחמת מיאוס, ונאלצתי להסתיר את אהבתי לכדורגל בכלל ולבית"ר ירושלים בפרט. כמובן שבבית לא היו מכשיר טלוויזיה או מקלט רדיו, ולכן נאלצתי לצפות במשחקים בחנות פיצה מרוחקת או להאזין להם באוטובוס. אני זוכר עד היום את הפעם שבה טיפסתי על העץ כדי לצפות בטלוויזיה של תושב רמות ב', ראיתי דמויות צהובות קטנות רצות ואפילו לא זיהיתי מיהם השחקנים.
אחרי שראיתי את הדמויות הצהובות הקטנות חוגגות שלושה גולים שמחתי מאוד, אך מה רבה הייתה אכזבתי לגלות שהייתה זו דווקא מכבי נתניה ששיחקה בצהוב, והדמויות הצהובות היו שחקניה שחגגו שלושה שערים לרשת של קורנפיין.
הכדורגל היה לי נחמה. בכל פעם שהחברה סביבי לא הבינה אותי הייתי נמלט לטדי. שם לא שפטו אותי. שם הבינו את הג'וק שיש לי בראש, שם הייתי שווה בין שווים. כשנולדו ילדיי הבטחתי לעצמי שאביא גם אותם לאצטדיון. "אל תמנע טוב מבעליו", נאמר בספר משלי, ואני לקחתי את הפסוק הזה ברצינות גמורה. ילדיי הגיעו כמעט לכל אצטדיון בארץ. כשהיינו צריכים להגיע במוצ"ש לאשקלון, התארחנו אצל חברים בדרום כדי להספיק לתת בראש ליובל נעים. כשהיינו צריכים לנסוע לקריית־שמונה ב-20:30, ולחזור הביתה ב־1:00 – לקחנו יום חופש למחרת. בכל הנסיעות ובכל המשחקים הנחה אותנו רק דבר אחד: האהבה לבית"ר.
אבל האמת היא שלמרות שאני לגמרי עומד מאחורי הרומנטיזציה שבפתיח, לאהוד קבוצת כדורגל בישראל הפך להיות דבר לא קל. אתה מרגיש שכל הגורמים עושים יד אחת נגדך. הדברים חמורים שבעתיים בכל הקשור לדור העתיד, שאותו אנחנו מפסידים לטובת הגירויים האינסופיים של המאה ה־21, מכדורגל אירופי ובכלל.
אמנע מלדבר על היחס המשפיל שזוכים האוהדים מכל הגורמים המופקדים על ביטחונם באיצטדיון (משטרה, סדרנים, קבוצות), אתעלם גם מהמחירים המוגזמים לעיתים (90 שקל לא כולל עמלה למשחק מול קבוצה קטנה?!). אפילו לתחבורה הציבורית שכמעט אינה קיימת לא אתייחס. אני רוצה להתמקד רק בדבר אחד קטן: שעות המשחקים.
רחישת חיבה לקבוצת כדורגל יכולה להתרחש דרך המסך, אך אהדה אמיתית מתפתחת בדרך כלל באמצעות הגעה פיזית למגרש. כפי שלא ניתן לתאר לעיוור מהו צבע, כמעט בלתי אפשרי לתאר לילד את התחושה של המתח הקולקטיבי באצטדיון, את עליית השחקנים לדשא, את כיבוש השערים, את ריח הניצחונות וצחנת ההפסדים. בשביל לחוש זאת צריך הילד להיות באיצטדיון ולחוות זאת בעצמו. אך מה לעשות שאוהדי הקבוצות "הגדולות" ייאלצו להסתפק במשחק או שניים בעונה שישוחקו בשעה נורמלית שלא תפגע בילדים.
אני יודע, ישנם כל מיני אילוצים. שיקולי רייטינג, שיקולי מועצת ההימורים, שיקולי הקבוצות. אך הכדורגל מיועד לאוהדים ולא ייתכן שבאופן קבוע הם יהיו האחרונים בסדר העדיפויות של מקבלי ההחלטות. אני, בשונה מחבריי, החלטתי לשלם את המחיר ולקחת את ילדיי לכל משחק, בכל אצטדיון ובכל מזג אוויר. לצערי אני רואה אותם עייפים ביום למחרת, תפוקת העבודה שלי יורדת משמעותית ואין שבוע שאני לא שואל את עצמי: "האם זה משתלם?".
הפתרונות מגוונים ואפילו אינם חייבים להדיר את שומרי השבת מהאצטדיונים. אין מניעה לשחק בחורף שעה לאחר צאת שבת, או לשחק בימי שישי (הכנס כאן בדיחה על מצבה של בית"ר, ועל כך ששנה הבאה היא תשחק בשישי בלאומית. אגב, היא לא). ישנם משחקים שנופלים על החופשים מבתי הספר, וגם המשחקים שמשוחקים בימי ראשון ושני יכולים להתחיל בשעה מוקדמת יותר למען דור העתיד.
אין כדורגל בלי אוהדים. מי שחשב שזו רק קלישאה שחוקה, אכל את הכובע בקורונה. תנו לנו להגיע עם ילדינו למשחקים בשעות סבירות, בלי שניאלץ לבחור בין הילדים לבין הכדורגל. אנחנו באמת לא מבקשים הרבה. אם אתם לא רוצים לעזור לנו, לפחות אל תפריעו.
