גבי התאהב בליסה בפעם הראשונה שראה אותה נכנסת לסל בצעד וחצי. היא החטיאה את הזריקה, אבל משהו בתנועות ובאנרגיה שלה היפנט אותו. העובדה שהיא הייתה ענקית, נשקה לשני מטר, רק הוסיפה לסחרור שתקף אותו וגרם לו למהר אל ה"קולר" בקצה היציע כדי לשטוף את פניו ולשתות מתוך כף ידו הקפואה.
בעיניו של גבי היא דמתה לאלה שחמקה מתוך ספר אגדות ומכורח נסיבות עלומות ומסתוריות נחתה באולם הכדורסל המרופט באשדוד. העור החום הבוהק שפרץ מבעד לגופייה הצהובה, הכתפיים הרחבות שזיעה ניצנצה עליהן והגודל המרהיב שלה הפכו אותה בעיניו ליצירת פאר מיתית ששאבה את כל תשומת לבו ועוררה בו צורך בלתי נשלט לשהות בקרבתה. הכי קרוב שיש. צמוד. לנשום אותה.
כעבור שבועיים הוא מסר לה את כל המילים שכתב עבורה בכתב יד צפוף על דפים מקומטים מוכתמי קפה ועראק במשך 14 ימים ברציפות. היא אמרה לו – אתה יודע שאני לא קוראת עברית. הוא ענה שלא אכפת לו ושהוא חייב לתת לה את המילים האלה.
ביום ה־15 הם צעדו יחד בטיילת מול הים. ליסה בשמלה בהירה שהתקשתה להכיל את כל 198 הסנטימטרים וגבי בג'ינס וחולצה שחורה מינוס 20 סנטימטרים פלוס יד מהוססת שמתלבטת אם לרפרף אל כף היד של האלה שלצידו.
בשבועות שהגיעו אחר כך הם מיעטו לצאת מדירתו הקטנה והקדישו את הזמן לאהבה וישיבה במרפסת כשגבי מרחף סביבה, מגיש אל שולחן העץ הישן צלוחיות זעירות גדושות גבינות מלוחות שהכין בעצמו, חמוצים שכבש בצנצנות שקישטו את מדפי המטבח, ברוסקטות טריות ומעדני דגים שאת סוד הכנתם למד משף צרפתי שפשט רגל ונאלץ לעבוד כמוכר בטמבורייה בשיכון א'.
אני רוצה רק לאהוב ולהאכיל אותך עוד ועוד, לחש לה גבי כשליטף את גבה בעדינות. יש לך כל כך הרבה גוף לאהוב, אמר לה באנגלית שבורה. זה ייקח לי נצח לאהוב את כולך.
גויה לשולחן החג
כעבור קצת פחות מנצח – למעשה זה היה אחרי עשרה ימים – ליסה נפרדה ממנו. היא עשתה זאת בבוקר שאחרי ארוחת החג הגדולה אצל משפחתו, אליה הזמין אותה תוך הבטחה שהיא תיהנה גם ממאכלים נדירים שמכינים במיוחד וגם מטקסיות משפחתית. גבי לא תיאר לעצמו שהטקסיות המשפחתית תכלול צעקות של אמו "איך אתה מביא פתאום, דווקא בערב ראש השנה, גויה לשולחן החג". אח שלו ניסה להרגיע, אבל גבי צעק בחזרה: "איזו מן דת זו שמפרידה בין בני אדם".
למחרת ליסה עזבה את הדירה הקטנה ואמרה לו שהיא רוצה להתרכז בכדורסל. ביום כיפור גבי הלך לבית הכנסת כועס, ניסה לבקש סליחה אבל לא ידע ממי ועל מה. הכעס נשאר גם בארוחה של אחרי הצום.
רק באזור חנוכה הוא הצליח לחזור אל האולם המרופט ולשוב לראות כדורסל. הוא עקב אחרי ליסה מקצה היציע, תמיד באותו מושב צדדי, מבודד, ולמרות מזג האוויר הצונן נזקק מדי פעם לדלג אל הקולר כדי לשטוף את פניו ולהרגיע את הסחרור הישן.
ליסה שיחקה כדורסל נפלא, אפילו שדר הרדיו המקומי הודה בכך, גבי שמע אותו במו אוזניו. היא שייטה על הפרקט באלגנטיות, קטפה כדורים שהתעופפו רחוק ממנה, ריחפה להטבעות שהרעידו את היציעים וכשנדרש השתמשה בגופה הכביר כדי לחסום איומים מסוכנים. "תמסרו לליסה... תמסרו לליסה", מילמל גבי בכל פעם שהכדור נדד לשחקנית אחרת.
עם הזמן המלמול הפך לקריאה ובהמשך לצעקה גדולה: "תמסרו לליסה". בעיר כולה הכירו את האוהד המוזר שיושב לבדו בקצה היציע, לא מדבר עם איש ורק צועק מדי מספר דקות "תמסרו לליסה".
במשחק הגמר הוא השתתק. אולי זה הקרב הצמוד מול היריבה העיקשת והמתח הרב באולם שגרמו לגבי לקפוא ולהישאר דומם. שבע שניות לסיום, אחרי פאול מיותר וזריקות עונשין מדויקות, היריבה עלתה ליתרון נקודה. השקט שהשתרר באולם הכאיב באוזניים.
לפתע נשמעה זעקה מקצה היציע: "תמסרו לליסה... תמסרו לליסה!"
הכדור נמסר לליסה, היא דהרה איתו בצעדים גדולים לכל אורך המגרש ונכנסה לסל בצעד וחצי. הפעם, בשונה מהרגע הראשון בו ראה גבי את ליסה על הפרקט, היא לא החטיאה.
