צפו: מנור סולומון נמלט מאוקראינה
"אלו היו היומיים הקשים ביותר בחיים שלי. הנסיעות מקייב לגבול הפולני ואז לוורשה עוד היו החלק הקל, אתה יודע שמתישהו תגיע. הכי קשה זה חוסר הוודאות כשהגעתי לגבול, החשש שלא אצליח לחצות אותו ואין לי לאן ללכת. החשש שפתאום אצטרך לישון פה, כשהטמפרטורה פחות מאפס ואין לי כבר אוכל. הייתי חסר אונים עד שישראלים הצילו אותי". כך, בקול עייף אך נרגש, תיאר קשר שחטאר דונייצק מנור סולומון את מסע הבריחה שלו מבירת אוקראינה בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות" ו-ynet.
סולומון, שנחת בישראל לפנות בוקר, שיחזר: "ביום רביעי הכל היה בשגרה, היה משחק אימון נגד הנוער כהכנה למשחק בשבת. כל הזרים פחדו, אבל ממש לא חשבנו שנגיע למצב כזה. אמרו לנו שיש סיכוי שהרוסים ייכנסו לדונייצק וללוגנסק, אבל לא ינסו להגיע לקייב. הבטיחו לנו שברגע שהם ייכנסו למחוזות הבדלניים יטיסו אותנו מהר משם. לא חשבנו שתהיה פלישה משמעותית וניכנס למצב מלחמה".
הכל השתנה בבוקר יום חמישי.
"כבר בחמש בבוקר התעוררתי ושמעתי מהדירה שלי פיצוצים יחסית קרובים, בהתחלה חשבתי שאני מדמיין. חיכיתי כמה דקות במיטה, הפיצוצים המשיכו והתחלתי לשלוח הודעות למנהל הקבוצה ולחברים בקייב. כולם התעוררו בגלל הפיצוצים. תיארתי לעצמי שהרוסים מפציצים מהאוויר בסיסים של האוקראינים, לא חשבתי שהם מתכוונים להגיע לקייב עם כוחות קרקע. חשבתי שעוד מעט הדברים יירגעו".
בקייב אין כיפת ברזל
מה אמרו לכם בקבוצה?
"ביקשו שנהיה רגועים, אמרו שההנהלה מנסה לעשות הכל כדי לפתור את המצב ונצא משם. מהבוקר ראיתי סביבי איך כולם בורחים מהעיר מערבה, נוצרו פקקי ענק, אבל אני חיכיתי לקבוצה. בדיעבד יכולתי לצאת בבוקר. סמכתי על הקבוצה באותו השלב, כשהגיעו הסירנות והאזעקות בעיר זה כבר הפתיע. התחלתי להבין שהפיצוצים לא נגמרים. האזעקה הפתיעה גם ישראלים, כי בישראל אתה יודע מה לעשות. באוקראינה אין ממ"דים, מקלטים או כיפת ברזל, בישראל אתה יודע שאף אחד לא יכבוש את המדינה שלך. באותו שלב עוד לא הייתי בפאניקה, הבנו שהרוסים לא מכוונים למטרות אזרחיות, אבל חששתי מכיבוש של קייב ופגיעה, גם אם בטעות, בבניינים כמו זה שאני הייתי בו".
למה בחרת להישאר בבניין בקייב?
"כל הזרים והצוות האיטלקי הגיעו למלון שהוצע לי, אני העדפתי להישאר בבית, ליד האוטו שלי, כי חשבתי שאצא איתו עם עוד כמה ישראלים. אבל אז הבנתי שבניגוד להבטחות שבשישי נצא עם רכבת לאזור של לבוב - הסיכוי לכך נמוך. ביקשתי לעזוב, והם אמרו שאני יכול לעשות מה שאני רוצה. הרגשתי שאני בורח מהתופת".
איך התארגנת?
"בארבע וחצי החלטתי לצאת מקייב כמה שיותר מהר לגבול הפולני. בסביבות שש בערב חבר שלי אירגן לי את הנהג שלו כדי שנצא. הוא ביקש שאעלה איתנו שלושה חברים שלו מאוקראינה שרצו לברוח מערבה והוא הביא חביות דלק לטובת המסע. היו פקקים מטורפים, בחלק מתחנות הדלק כבר לא היה דלק ומזל שהתארגנו מראש. במרבית הנסיעה נסענו במסלול הנגדי, כשמכוניות עפות מולנו. זה היה מפחיד, אבל לא הייתה ברירה כי אם היינו נוסעים בצד הרגיל לא היינו זזים".
הסיוט והשבירה
כמה זה מפחיד לחצות ברכב פרטי מדינה שנמצאת במלחמה?
"בדרך ראינו טנקים מולנו, אלו היו טנקים אוקראיניים, אבל לא ידענו מה קורה בכל מקום. אוקראינה היא מדינה ענקית, הזהירו אותנו מראש שיהיה בלגן באזור ז'יטומיר, אבל היה בסדר. למעשה, לא ידענו מה יקרה - מלחמה, פצצות, אתה נוסע באי־ודאות. עצרנו בכל פעם לתדלק, לאכול. הבאתי מהבית שלי כמה שיותר אוכל - קופסאות טונה, פיצוחים, לחם. היה קשה לקנות אוכל כי בכל מקום היו המוני אנשים וכולם בורחים מערבה. היה חשוך מאוד לאורך כל הדרך, 17 שעות נסענו מקייב ועד לגבול הפולני. 20 קילומטרים מהגבול התחיל פקק מטורף. היה ברור מראש שזה איזה ארבע שעות כדי לעבור את הפקק, אז נסענו דרך כפרים קטנים ובתוך פחות משעתיים הגענו למעבר הגבול, שם התחיל הסיוט הכי גדול".
למה?
"עברנו את לבוב והגענו לגבול. הנהג הוריד אותי וחזר ללבוב. התחלתי לעמוד בתור וכבר חשבתי שהרע מאחוריי, הערכתי שתוך שעתיים אני עובר את כל זה. היה תור מפלצתי. בהתחלה הוא התקדם בסדר גמור, ואז הגענו לגוש גדול שלא מתקדם. הייתי לבד, עומד עם שתי מזוודות וקפאתי מקור.
"אחרי חמש שעות יצרו איתי קשר אנשי משרד החוץ, אחרי ששר התיירות יואל רזבוזוב ושר התרבות חילי טרופר עזרו לי. היה אמור להגיע רכב חילוץ, אבל היו מקרים הומניטריים של ילדים, היה לי ברור שהם יוצאים קודם כל. וכל הזמן הזה אני מחכה וקר לי ברמה אחרת. שמתי על עצמי שני מעילים, סווטשירטים - ולא עזר כלום. גם לא היה לי מה לקנות, הייתי בטוח שאני תקוע באוקראינה עוד כמה ימים".
יש רגע של שבירה?
"כבר היה שלב שיצאתי מהתור, אמרתי לעצמי שזהו, אני לא יכול יותר. כשהיה אמור להגיע סיוע ישראלי וזה התעכב בכמה שעות לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. בחצי שעה התקדמנו ארבעה מטרים, ואז אתה מבין שאתה במצב בעייתי. למזלי מצאתי בתור כמה ישראלים, ניסינו לעזור זה לזה, כשהייתי איתם חזר אליי הביטחון".
מה עובר בראש?
"התסריט הרע הוא שלא אוכל לעבור לפולין, ללבוב כבר לא אוכל לחזור, ושאני בעצם תקוע. בשעה שבע וחצי התקשר אליי הנהג ממשרד החוץ עם רכב החילוץ ואמר שהוא מנסה לאתר אותי. הכל היה צפוף, הרמתי מזוודה אחת כדי לברוח מהתור, לקח לי רבע שעה לזוז בכלל מהמקום. קיללו אותי, קיבלתי מכות, אבל ראיתי בעיניים רק לעבור את הגבול. בהתחלה איבדתי את אחת המזוודות, עד שמישהו העביר לי אותה וגררתי אותה עם הרגל. בגלל שלא הייתה לי קליטה בטלפון כבר פחדתי פחד מוות שאני לא עולה על רכב החילוץ של משרד החוץ. בסוף הוא זיהה אותי ועליתי על הרכב".
פוטין? פחות אוהב
כשאתה חוצה את הגבול כבר יש הקלה?
"הורידו אותנו במקום אליו הופנו כל הפליטים באזור, קיבלנו שם מים ואוכל, ואז הייתה קצת רגיעה. הסוכנים שלי, גלעד קצב ושלומי בן־עזרא, היו בוורשה והם הכירו מישהו שדאג שיגיעו לאסוף אותי. יצאתי לוורשה באחת בלילה והגעתי לשם בשש בבוקר. בדרך חשבתי על החברים שלי שנשארו באוקראינה. הייתי חלק מהבריחה הגדולה. התפללתי כל היומיים האלו לאלוהים, שהכל יהיה בסדר. איזה תותחים הישראלים שהצילו אותי".
התאוששת בפולין?
"הייתי מפורק פיזית, 48 שעות ללא שינה, הייתי לבד בכל המסע הזה, עמדתי בקור מקפיא וקיוויתי לטוב. אני מפחד על אלו שנשארו מאחור, בעיקר הישראלים ואנשי המועדון שלי".
מה אתה חושב על ולדימיר פוטין?
"פחות אוהב. זה מצב הזוי - עבורי אוקראינה זה מקום העבודה שלי, המדינה השנייה שלי בשנים האחרונות. למזלי לי יש את ישראל ואת המשפחה שלי שנותנת לי ביטחון, אבל עבור האוקראינים זה הבית שלהם. אני יכול להגיד לך שזה עם מדהים, גם במצב הזה הם לא פחדו, מאוד אוהבים את המדינה שלהם, ואני אוהב אותם".
