בבוקר יום שבת, השביעי באוקטובר, התעוררתי בפעם הראשונה בחיי לקול צופר אזעקה. בהתחלה חשבתי שזה רק תרגיל, אבל מהר מאוד התבררה חומרת המצב.
בימים שאחרי ניסיתי להסיח את דעתי מהמצב ולכן התמקדתי בכדורגל העולמי. בשבועיים שאחרי האסון לא היו משחקים, והדבר היחיד שהתעניינתי בו היה איזה ספורטאים וקבוצות גינו את הטבח ואיזה לא. הסערה המרכזית הייתה סביב הפרמייר־ליג, שם בחרו לקיים דקת דומייה לזכר הקורבנות משני הצדדים והתחמקו מגינוי אמיתי, אבל אני רוצה להתמקד דווקא בליגה הספרדית.
אני בן 15 ואוהד את ריאל מדריד מגיל 6, הרוב המוחלט של החיים שלי. כאוהד שלה אני צופה בעיקר בליגה הספרדית, והתאכזבתי לגלות אפס הבנה, הכלה וכבוד לאירועי השבת השחורה מצד אף אחת מקבוצות הליגה. הקבוצה היחידה שהתייחסה לנושא היא אתלטיקו מדריד שחלק מבעלותה שייך לישראלי, כשעלתה עם סרטים שחורים למשחק מול סלטה ויגו.
אחרי הקבוצות שלא התייחסו יש את הליגה עצמה, שבחרה לשתוק ולא להגיד אף מילה על המצב. זאת למרות שבאירועים רבי נפגעים קודמים בעולם הליגה התייחסה גם התייחסה. כשהתחילה המלחמה באוקראינה במשך כמעט עונה שלמה כל שידור של משחקי הליגה לווה בדגל אוקראינה צרוב ליד לוח התוצאות, כשאפילו בתחילת חלק מהמשחקים השחקנים הצטלמו עם שלט "עצרו את המלחמה" בכמה שפות. במשך עונה שלמה הדגל נשאר שם למעט כאשר התרחש האסון באינדונזיה, אז דגל אוקראינה הוחלף בדגל אינדונזיה מעוטר בסרט שחור ואף נערכה דקת דומייה. אבל עכשיו, כאשר הקורבן הוא ישראל יש שקט, דממה, אף אחד לא מעז לפעול ולהגיד משהו על הטרור הנורא שבוצע פה.
שבועיים אחרי האירועים הקשים שפקדו אותנו התאכזבתי לראות שלא הייתה שום מחווה במשחק של ריאל נגד סביליה, על אף שזה היה צפוי מראש. לא הייתה דקת דומייה, אף שחקן לא לבש סרט שחור ודגל ישראל לא הופיע ליד לוח התוצאות. ולא הבנתי למה לא היה כלום, למה אף אחד לא לקח יוזמה כמו בכל הפעמים הקודמות שקרה אסון. למה? למה אף אחד לא דיבר? לצערי זה בגלל שאנחנו חיים בעולם שכסף קונה בו הכל, כולל ערכים, זהויות ומסורת. מה לעשות שקטאר שתומכת בחמאס ואיחוד האמירויות קנו חצי מהכדורגל האירופי? היום כולם חוששים להביע עמדה מחשש לעורר את זעם הציבור, אפילו במחיר של בגידה בערכים וחוסר תמיכה בנרצחים ונפגעים באחד מאירועי הטרור הקשים ביותר שידע העולם אי פעם.
צפיתי במאות משחקים של ריאל, בכיתי, צעקתי, התרגשתי, כל כך הרבה פעמים. ועם כל הכאב שבדבר כרגע אין לי עניין לצפות במשחקיה של קבוצה שהתעלמה מהאירועים המחרידים שהתרחשו פה, של ארגונים שלמים שבחרו לא לקחת צד או להתחמק מאמירות משמעותיות. אני בתור אוהד כדורגל, מתבייש. מתבייש בקבוצה שאני אוהב, מתבייש בשחקנים שאני מעריץ ושמרגשים אותי כל פעם מחדש, מתבייש בכל מי שבחר לשתוק. אולי אחרי שתיגמר המלחמה הזאת אני אוכל לסלוח, כרגע אני מרגיש נבגד ופגוע מדי.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? התחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
