להצלחה יש מדדים ברורים: שיאים, מקום ראשון, אליפויות, גביעים בארון, צהלת הניצחון ודמעות האושר, תהילה, עוקבים ברשתות, שערים, חוזי פרסום. אבל דווקא הכישלונות, שיברונות הלב, ההפסדים, הבכי, צובעים את ההצלחות בצבעים הרבה יותר בוהקים מאשר ההצלחה עצמה.
קחו למשל את נבחרת גרמניה בכדורסל. ב-30 השנים שקדמו לקיץ 2022, גרמניה הצליחה להשיג שלושה הישגים משמעותיים: זכייה באליפות אירופה ב-1993 (אליפות אותה אירחה וממנה נעדרו ליטא וסרביה החזקות), מדלית ארד באליפות העולם 2002, ועוד מדלית כסף באליפות אירופה 2005. את שתי המדליות האחרונות אפשר לזקוף לעובדה שלגרמניה היה כישרון של פעם בדור, דירק נוביצקי.
5 צפייה בגלריה
רנסנס מטורף. שחקני נבחרת גרמניה חוגגים את הזכייה באליפות העולם ב-2023
(צילום: REUTERS/Eloisa Lopez)
אבל בשלוש השנים האחרונות נמצא הכדורסל הגרמני ברנסנס מטורף: מדלית ארד באליפות אירופה ב-2022, זכייה היסטורית באליפות העולם ב-2023 (אחרי ניצחונות על ארה"ב וסרביה בחצי הגמר ובגמר בהתאמה) ומקום רביעי באולימפיאדה הקיץ. וזו לא רק נבחרת הגברים: הנבחרת עד גיל 18 זכתה השנה באליפות אירופה, נבחרת הנשים הודחה ברבע הגמר באולימפיאדה על ידי צרפת החזקה והביתית, נבחרת הנשים ב-3X3 זכתה במדליית זהב, ואפשר להוסיף לרשימה גם את הזכייה של טלקום בון בגמר ליגת האלופות של פיב"א ב-2023 לאחר ניצחון בגמר על הפועל ירושלים.
הפסד בחצי הגמר האולימפי לצרפת הביתית והמצוינת, בקונטקסט ההיסטורי של כדורסל גרמני, היה צריך להתקבל בהבנה, וכך גם ההפסד בקרב על מדלית הארד נגד סרביה עם השחקן (לפחות לדעת רבים) הכי טוב בעולם, ניקולה יוקיץ'. אבל בגרמניה, בעיקר בקהילת הכדורסל שלה, המקום הרביעי באולימפיאדה התקבל כאכזבה עצומה. אפשר לתרץ את זה בנטייה הגרמנית לתגובות דו קוטביות קיצוניות, אבל בעיקר ניתן לייחס את האכזבה העצומה הזו לרף הבלתי אפשרי של ניצחונות והישגים בשנים האחרונות של הכדורסל בגרמניה.
5 צפייה בגלריה
המקום הרביעי נתפס כאכזבה. ויקטור וומבניאמה שומר על פראנץ ואגנר בחצי הגמר
(צילום: Ezra Shaw/Getty Images)
"כל החלומות הם משוגעים עד שהם הופכים למציאות"
ב-2006 הגעתי מניו יורק לגרמניה כדי לכסות חודש של גביע עולמי בכדורגל. גרמניה אירחה את המשחק הראשון ב-9 ביוני. לא היו אז שירותי סטרימינג או אפשרויות אחרות לצפות בספורט שלא דרך הטלוויזיה, וכיוון שגמר ה-NBA בין מיאמי לדאלאס התחיל בלילה שלפני, מצאתי את עצמי רץ מפקיד קבלה במלון לבעלי ברים ברחבי העיר, מנסה להבין מי מקרין בשידור חי את המשחקים. בכל זאת, נוביצקי היה כבר הכוכב הראשי של דאלאס. שנה לאחר מכן הוא כבר זכה בתואר ה-MVP של העונה הרגילה. אבל כלום. הניצחון של דאלאס במשחק הראשון קיבל ידיעה שולית בעיתונים, יומיים לאחר המשחק. האתרים החביאו את הידיעות על המשחק בין כתבת רכילות אחת לאחרת על נשות שחקני נבחרת אנגליה.
כדורסל תמיד היה הבן החורג של הספורט הגרמני. אם תשאלו גרמנים מה משחק הכדור הפופולרי ביותר במדינה, הם יגידו שכדורגל במקום הראשון, השני, השלישי והרביעי. כדורסל מתחרה עם הוקי וכדוריד על המקום החמישי. על כל ילד או מבוגר שמשחקים כדורסל בגרמניה יש יותר מפי 30 שחקני כדורגל. זה אומר יותר חשיפה, יותר תשתיות, מגרשים, מאמנים, גישה, לימוד. לילדים בגרמניה לא היו מודלים לחיקוי בכדור הכתום, לא שאיפות, לא השראה, לא מאמנים שידעו את המקצוע על בוריו. במשך שנים היו הסגלים של הקבוצות המקומיות מפוצצים במתאזרחים. גם הרמה והתחרותיות לא היו משהו. למשחקים בליגה השלישית בכדורגל היו יותר צופי טלוויזיה מאשר למשחק צמרת בליגה הראשונה בכדורסל.
העלייה של נוביצקי לגמר נוסף ב-2011, שם הוא ניצח את מיאמי של לברון וזכה בתואר ה-MVP של הסדרה, כבר התקבלה בצורה אחרת. היה אפשר לצפות במשחקים בשידור ישיר בערוצי הספורט, והסדרה כוסתה בעיתונים בעמודים הראשיים. לאחר הזכייה נפרש פוסטר ענק של נייקי על פני כמה קומות של בניין גבוה ליד כיכר הממוקמת במרכז העיר: נוביצקי בגופיה כחולה של דאלאס עם גבו למצלמה, מספר 41, ידו הימנית מונפת בתנועת ניצחון, לצד כיתוב "כל החלומות הם משוגעים. עד שהם הופכים למציאות". אי אפשר היה לפספס את הפוסטר הזה אפילו אם רצית. נוביצקי הכניס את הכדורסל לסלון הספורט הגרמני, אבל יותר מכך: הוא הפך לאידיאל, להשראה, למשהו שילד גרמני יכול להיות אם הוא יתאמן מספיק.
כל שחקני הסגל הגרמני הנוכחי גדלו על נוביצקי. פרנץ ואגנר, הכוכב הגדול ביותר של הנבחרת, היה בן 11 כשנוביצקי זכה באליפות. דניס שרודר היה בן 19. אם נוביצקי לא נתן להם השראה, אז הוא נתן להם דחיפה, הוכחה שהם יכולים לעשות את זה ברמות הכי גבוהות. לנוביצקי יש תפקיד חשוב ברנסנס הזה, אבל הוא כמובן לא כל הסיפור.
שש ועוד שש
למעשה, כמו במקרה של הנבחרת שזכתה באליפות אירופה ב-1993 רק לאחר פרישתו של דטלף שרמפף מהנבחרת, גם גרמניה הנוכחית החלה להגיע להצלחות אדירות רק לאחר שנוביצקי פרש מהנבחרת. נוביצקי, כמובן, לא הפריע או עמד בדרכה של הנבחרת להצלחות (אם כי הוא לקח מהנבחרת את הזהות שהיא בנתה לעצמה - פרטים נוספים בהמשך), אבל ההצלחות הנוכחיות הן חלק מתהליך.
לאור ההצלחה הגדולה של נוביצקי, החשיפה והביקוש שנוצר בעקבותיהם, גרמניה החליטה להשקיע יותר בכדורסל. הגרמנים, כרגיל, עשו תחקיר עומק, בדקו במדינות שהצליחו, הצליבו עדויות, והתחילו לעבוד. החלטה אחת הייתה שחובה על כל קבוצה להקים קבוצת בת עד גיל 19, שבה יוכלו שחקנים צעירים להשתפשף ולרכוש ניסיון ובטחון בלי לחץ של הפסדים וניצחונות, וחובה שלכל קבוצה כזו יהיה מאמן מקצועי בשכר. הגרמנים ראו עשור קדימה: הם החליטו להשקיע בעתודה.
ההחלטה היותר משמעותית הגיעה לפני עשור: ליגת הכדורסל הגיעה להחלטת "שש ועוד שש", לפיה כל קבוצה מחויבת להחזיק בסגל של 12 שחקנים לפחות שישה עם דרכון גרמני. ההחלטה הזו העיפה את הכדורסל הגרמני על טיל. שחקנים קיבלו דקות משמעותיות בקבוצות ובמשחקים משמעותיים, הקהל התחבר יותר, הליגה הפכה ליותר תחרותית. שחקנים שהגיעו לסגל הנבחרת הגיעו כשהם מוכנים לשחק ברמות הכי גבוהות.
לכדורסל הגרמני יש היום שישה נציגים ב-NBA. רק לארה"ב, קנדה, אוסטרליה וצרפת יש יותר. לסרביה, אימפריית כדורסל עצומה אם כי עם הרבה פחות תושבים, יש גם שישה נציגים בליגה. כל השחקנים הגרמנים, מלבד איזאיה הרטנשטיין, צמחו וגדלו בתוך הכדורסל הגרמני, סיימו תיכון ואז המשיכו הלאה, מעבר לאוקיאנוס.
לשחקנים הגרמנים יש יכולות הגנה מצוינות, יש להם ידע עמוק ביסודות הכדורסל והם עובדים ככוכבים שיודעים את מקומם בתוך היחידה. המשחק הוא הרבה יותר קבוצתי. שרודר יכול להיות כוכב ענק בברוקלין או טרונטו או בלייקרס, ו-ואגנר יכול לקבל חוזה עתק באורלנדו, אבל בנבחרת הם רק ברגים. מהבחינה הזו, ההסתמכות על נוביצקי ככוכב על הייתה אנומליה לכדורסל (ולספורט הגרמני בכלל) שמסתמך יותר על מאמץ קבוצתי מאשר על הברקות והופעות ענק של סופרסטארים.
המשך יבוא
והנבחרת הזו כאמור היא רק ההתחלה. ההצלחות אצל הנשים הן עוד תיעוד להצלחה של הענף ולחדירה שלו בין כל המגדרים. הנבחרת עד גיל 18 זכתה בפעם הראשונה בתולדות הנבחרות הצעירות של גרמניה בכדורסל בתואר כשסיימה את הטורניר בפינלנד ללא הפסד וניצחה בגמר את סרביה בצורה משכנעת. עוד שחקנים תוצרת בית יגיעו מהנבחרת הזו לנבחרת הבוגרים. עוד ילדים שגדלו על הצלחות של הכדורסל הגרמני לעומת עשור שחון במיוחד של הכדורגל. העבודה היסודית של הגרמנים וזריעת הזרעים עבור העתיד לפני יותר מעשור, משלמת להם עכשיו דיבידנדים בינלאומיים.
