פיט רוז, שמת השבוע בגיל 83, היה הפוסטר של עידן התמימות של אמריקה והבייסבול, הספורט שמאפיין אותה ואת תרבות הפנאי שלה. הוא היה הסמל של הענף לפני עידן הכסף הגדול, הסטרואידים, השחקנים החופשיים. הוא היה חלק מ"המכונה האדומה הגדולה" של סינסינטי רדס בשנות ה-70, והוא הצטיין למרות ששום דבר בו לא בלט לעין.
רוז, שיאן החבטות של כל הזמנים, שיא ששום תרבות שרירים שקרית לא תוכל לקחת ממנו, פשוט סחט את המשחק עד הסוף. כל דו-קרב בינו לבין הזורק היה דרמה בת שבע מערכות. כששחקנים אחרים היו מקבלים הליכה חופשית (אחרי ארבעה כדורים לא מדויקים של הזורק) הם היו זורקים את אלת הבייסבול בנונשלנטיות, והולכים בניחותא לבסיס הראשון - מיני טיול בשמש האביב. רוז היה מניח את האלה שלו ונותן ספרינט לבסיס הראשון כאילו שהחיים שלו תלויים בזה. כשהיה רץ מבסיס לבסיס היה מתאבד על כרית הבסיס, כשראשו מוביל את גופו. היה אפשר להתעייף רק מלראות אותו משחק.
והוא אהב לנצח. שחקנים אחרים היו אמורים שהם מוכנים ללכת ערומים דרך שדה מלא בדבורים כדי לנצח. רוז הוא מהמעטים שבאמת היו מוכנים לעשות את זה, והוא גם היה מוכן למרוח את גופו בצוף לפני (האמירה המפורסמת שלו הייתה כי הוא "מוכן ללכת בחליפת בנזין דרך הגיהינום כדי לשחק בייסבול"). הוא היה מכור לבייסבול, לרעיון של לשחק את המשחק בצורה נכונה, לשחק אותו כדי שהאוהד ביציע ירגיש שהוא עשה אחלה דיל. אבל רוז היה גם ג'אנקי של ניצחונות, של התחרות. החיים שלו היו הליכה על החבל בין ניצחון להפסד. כל השאר היה בזבוז זמן. הוא היה מוכן לרמות בשביל לנצח, להיות לא הוגן, לגנוב.
הבייסבול הגדיר אותו והבייסבול היה הבית שלו, אבל אחרי שרוז הימר על המשחקים של הקבוצה שלו כשהיה מאמן (שוב בסינסינטי), ולאחר שאומת הבייסבול הרחיקה אותו ב-1989 לכל החיים - מה שמנע ממנו לקבל כרטיס כניסה להיכל התהילה של הענף - רוז המשיך בחייו. הוא חיפש את הריגוש, עשה מיליונים מחתימות על חולצות, כדורי בייסבול ופרטי מרצ'נדייז נוספים, ניסה לרמות את מס ההכנסה, קיבל עונש מאסר של חמישה חודשים, חזר בו מהכחשתו בנוגע להימורים וניסה כמעט בכל דרך להישאר על הרדאר הציבורי.
הוא נתן את הלב שלו למשחק. הוא נמצא בנשימה אחת עם הסיפורים והשמות הגדולים של המשחק, אבל הוא גם בגד בו, והבייסבול עקר את לבו ללא רחמים. השבוע, כשמת, הוא קיבל כותרת ראשית בכל מדורי הספורט, אבל הייתה הרגשה שזה היה רק בגלל שחייבים. הוא ביצע את החטא הגדול ביותר שניתן לבצע בתרבות הפנאי האמריקאית - הוא בגד במשחק, והוא בגד באמון של כת מאמינים.
אהבה למשחק - ואומץ
החיים הספורטיביים של רוז מלאים ברגעי שיא: שלוש זכיות בוורלד סירייס, שיאי חבטות וממוצעים, בחירות לאולסטאר ולכפפת הזהב. ביום שבו שבר את שיא החבטות של טיי קוב (שרוז קרא לבנו על שמו), הוא קיבל טלפון מהקומישינר של ליגת הבייסבול שהבטיח לו שהמורשת שלו והשם שלו יישארו לעד מסותתים בבייסבול. את שיחת הטלפון הבאה קיבל רוז מרונלד רייגן, אז נשיא ארה"ב.
הוא לא אהב לעשן, ולא אהב מסיבות. הוא אהב נשים והוא אהב להמר. ולמרות שבכל מועדון בייסבול תלוי השלט של חוק מספר 21 של המשחק, לפיו לכל העוסקים בענף אסור להמר על משחקי בייסבול של קבוצתם, רוז לא יכל לעמוד בפיתוי. אמנם לא הוכח שהוא הימר שקבוצתו תפסיד, אבל כל הממצאים – שיחות הטלפון, ההתקשרויות עם סוכני ההימורים, שביל הניירת והצילומים - הוכיחו שרוז אכן הימר על משחקי הקבוצה שלו.
רוז, כאמור, לא נהנה משום פיזיות יתר שנתנה לו יתרון על פני שחקנים אחרים. הייתה לו אהבה למשחק ואומץ. הוא נכנס לתודעה של אמריקה וללב של אוהדי הבייסבול ב-1970 כשרץ בשיא המהירות מהבסיס השני לבסיס הבית בניסיון להשיג נקודת ניצחון באינינג ה-12 של משחק האולסטאר, שהוא בעיקר משחק ראווה. רוז השיג את הנקודה, והתופס שבו התנגש פרק את הכתף.
הוא חבט ב-14 מתוך 15 עונות לממוצע של מעל 30 אחוז חבטה, הסטנדרט למצוינות של חובטים, והוא עשה זאת גם בשנים שבהן שיחקו טובי הזורקים נגדו. הוא הצליח לחבוט בהצלחה ב-44 משחקים רצופים, רק 12 פחות מהשיא האגדי והבלתי שביר של ג'ו דימאג'יו. ג'ימי קרטר הזמין אותו לבית הלבן, בית הנבחרים נתן לו כבוד. הוא לא רק הוביל את אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה של הענף, אלא שהוא היה הפנים של עידן הקבוצות הקטנות, הקבוצות שהגיעו משווקים קטנים של טלוויזיה והצליחו לנצח את הערים הגדולות. הוא קיבל את הכינוי "צ'רלי האסל", שמשמעותו בתרגום חופשי הוא "צ'רלי המתאמץ, שנותן את הכל". אבל באופן אירוני, אפשר לקרוא את הכינוי גם ככ"צ'רלי הרמאי".
4 צפייה בגלריה
הפנים של עידן הקבוצות הקטנות. רוז בהשקה של הפסל בדמותו מחוץ לאצטדיון של סינסנטי ב-2017
(צילום: AP Photo/John Minchillo)
הבייסבול לא סלח
רוז הוא לא קורבן. הוא היה אדם מחורבן שעשה טעויות ששמו אותו בכלא וריטשו את התדמית שלו. הוא כן היה הקורבן של המושג "סלב" באמריקה. הצופים, החברים לקבוצה, ההנהלה והתקשורת ידעו תמיד על הצד האפל שלו, והעדיפו לשתוק ולהשתיק, גם בגלל העובדה שרוז היה התקווה הלבנה האחרונה בענף שבו התחילו להשתלב ולככב יותר ויותר שחורים והיספנים. בראיון לפלייבוי ב-1979, זמן השיא שלו כמקדם מכירות, הוא אמר לכתבת: "כשמישהו רואה מישהו נוגס בפיצה בפרסומת לטלוויזיה, הוא רוצה לראות את פיט רוז עושה את זה ולא את דייב פארקר". פארקר היה שחקן שחור מצוין של סינסינטי, קבוצה מעיר שתמיד הייתה כר פורה לפעילויות של הקו קלוקס קלאן.
רוז היה אחרון המוהיקנים של בייסבול. האליפות האחרונה של סינסינטי הייתה ב-1990, ומאז היא הפכה לקבוצה בגודל של שוק הטלוויזיה הקטן שלה. עוד קבוצה. רוב השחקנים של הקבוצה הזו אומנו וטופחו על ידי רוז. לא היה חשוב אם הם ידעו לזרוק, לתפוס או לרוץ, הם רק היו צריכים לתת את החיים שלהם על מגרש היהלום. כשסינסינטי זכתה באליפות ההיא, רוז כבר ישב בכלא. הוא עשה הכל כדי לקבל הזדמנות שנייה, אחת מהזכויות הלא כתובות שאמריקה אמורה להעניק לכל אזרח שלה, בטח שלאייקון כמוהו. אבל הבייסבול מעולם לא סלח לו.
