מרסלן נגד שועה
בדקה החמישית קרה לגרגורי מורוזוב נס – הוא, האשם תמיד, יכול היה לפתע לכעוס על אחרים. זוהר זסנו, גיל כהן ובעיקר ז'אן מרסלן התחרו ביניהם מי מרחיק את הכדור יותר גרוע, עד שמרסלן ניצח כשבעט את הכדור על סדריק דון ומשם לרשת של מיגל סילבה. שלוש דקות לאחר מכן קרה משהו עוד יותר מוזר – מורוזוב כבש, ואי־אפשר היה להגדיר את השער כ"גאולה".
לרוב, כששחקן כמו מורוזוב כובש, הוא בהכרח מפצה על איזו שטות מוקדמת שלו. הפעם לא. הוא פשוט כבש, בלי עוון לכפר עליו. כך, עם שני שערים בשמונה דקות, התחילה המחצית הראשונה שמורוזוב הכי אהב העונה – היו בה ארבעה שערים, שתי חזרות של בית"ר מפיגור, ותחושת עליונות מוחלטת שמשום מה לא קיבלה את הביטוי המקובל על לוח התוצאות, אבל בהכרח תקבל אותו בהמשך.
לבית"ר יש הגנה שמסוגלת לספוג שער גם בחדר ריק, והתקפה שמסוגלת להבקיע בלי כדור. יש משחקים שרק אחת מהישויות שמרכיבות אותה מתגלה, ויש ששתיהן מופיעות במלוא הדרן. כך קרה אתמול. זה לא היה דרבי בין בית"ר להפועל, אלא בין ההתקפה של בית"ר להגנה שלה. הפועל במקרה הייתה שם בסביבה כאשר שועה עשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב, ומרסלן את מה שהוא יודע לעשות הכי רע. בהינתן ההגנה של בית"ר, ההימצאות שלה בצמרת הגבוהה לא כל כך מפתיעה – מצבה יכול היה להיות טוב אפילו יותר.
כדי לנצח במשחק בו ההגנה שלה קמה על צד שמאל, שועה היה צריך לספק את החוויה המושלמת שלו. ההצבה שלו כחלוץ מדומה היא אחת ההברקות הגדולות של ברק יצחקי המבריק ממילא. כששועה שם, יש מקום גם לפטריק טוומאסי, גם לעדי יונה, גם לדור מיכה, גם לירין לוי – בקיצור, לכל מה שמוכשר בבית"ר. מהעמדה הזאת מתאפשר לשועה לכבוש את השער השני כמו תשע אמיתי, אבל גם לברוח אחורה, לפנות שטחים ולפתוח סתימות במסירה אחת פשוטה, כפי שקרה בשער השלישי. במשך רבע שעה, מהרגע שאיבה רנסום הורחק, בית"ר התמזמזה עם הכדור מסביב לרחבה, ללא שמץ של תכליתיות. "תן לי, תן לי", אמר שועה, התמקם בין לי־און מזרחי לירין לוי, והשאר היה צריך להיות היסטוריה, אבל לבסוף היה היסטריה.
בכל עולם, ובהתאם לכל היגיון, עלייה ליתרון 2:3 מול יריבה פחות איכותית בעשרה שחקנים, אמורה להיות המילה האחרונה. אבל זו הצרה הגדולה של בית"ר, שאת העט לא מחזיק רק שועה, ועל כל מילה יפה שהוא כותב, מגיע מרסלן וכותב אותה מהסוף להתחלה. אמש הוא עלה לבית"ר בשער השלישי, ואם המשחק היה נמשך עוד כמה דקות, היה עולה לה גם ברביעי. מה עושים עם אחד כזה, שאפילו הצל הגדול שמטיל שועה לא מספיק כדי להחביא אותו? מביאים לו מחליף, או מחפשים עוד שועה.
5 צפייה בגלריה
הצרה הגדולה ביותר של בית"ר היא שהוא לא כותב את המילה האחרונה. ירדן שועה
(צילום: עוז מועלם)
שלום תקווה משודרג
בעוד חמישה חודשים יהיה ליאור רפאלוב בן 39 - מבוגר בכארבע שנים ממה שהיה שלום תקווה בעונת הדאבל של הפועל ת"א ב-1999/00, אז הפך לפטרון של כל הכדורגלנים המזדקנים. יכולתו של תקווה לקום מהספסל ולגעת במשחק ברבע שעה באופן שצעירים ממנו לא הצליחו לעשות ב-90 דקות העניקה לו חיי נצח והפכה אותו לערך במילון של הכדורגל הישראלי.
היה בכך מין הפלא, שתקווה יוצק כל כך הרבה תוכן לתוך פרקי זמן כל כך קצרים, אבל גם מין ההיגיון – הרי תקווה היה "מבוגר", לפחות בסטנדרטים של סוף המאה הקודמת, אז קריירות הגיעו לסיומן מהר יותר. ככזה, אך טבעי היה שהתרומה שלו תהיה נקודתית, רגעית, שוברת שגרה ולא כזאת שמעצבת אותה. הרי "בגילו" לא אמורים לשחק משחק שלם.
על קצה הלשון מפתה לדחוס את רפאלוב ותקווה לאותה משבצת, הרי שניהם מצילים את קבוצתם בשלב בקריירה בו כבר מצופה היה מהם לעבור לעולם כדורגל הוותיקים. כמו תקווה, גם רפאלוב מציע את הפיתרון. בניגוד לתקווה, הוא לא תוכנית ב'. הוא תוכנית א'.
מול מכבי פ"ת זו הייתה הפעם הרביעית ברציפות שרפאלוב פתח בהרכב. בשלוש מתוכן סיים 90 דקות. בקבוצה עם חלק קדמי שכולל שני זרים בארבעה מיליון אירו, שני מועמדים בכירים למלכות השערים ולקינוח גם את דולב חזיזה וגדי קינדה, רפאלוב הוא לא המחליף – הוא זה שאין לו תחליף. מסביבו מתחלפים כולם – קינדה, קסנדר סברינה, מתיאס נהואל, חזיזה, דין דוד ודיא סבע. רפאלוב הוא המוחלף האחרון של ברק בכר כשמכבי חיפה מתקשה, כפי שהתקשתה מול מכבי פ"ת - וזה ברור מדוע. בארבעת המשחקים האחרונים הוא כבש חמישה שערים. את השער שהשיב את היתרון בדרבי, ואת השניים שהפכו פיגור בשבת. כל בעיטה חופשית שלו – כמו זריקה מקו העונשין בכדורסל. במקרה הרע, הוא פוגע בטבעת וזה יוצא החוצה. לפספס את המסגרת – לא קורה. זה אייר-בול במושגים שלו.
המומחיות של רפאלוב בבעיטות חופשיות, יחד עם היותו שחקן השדה המבוגר בליגה, מאיימת לטשטש אמת גדולה בהרבה – רפאלוב הוא לא שחקן נישה, שנמצא שם כל הזמן בשביל הרגעים הבודדים בהם אפשר יהיה ליהנות מהמעלות שלו. מול מכבי פ"ת הוא הוביל את הקבוצה במסירות מפתח ובאיומים לשער. ארבע שנים אחרי ששחקן סטנדרטי פורש ושלוש שנים אחרי שיחידי סגולה הופכים לא רלוונטיים, רפאלוב הוא אחד משני השחקנים הכי חשובים של מועמדת רצינית לאליפות. אם זו חלק הבעיה של מכבי חיפה, או דווקא המזל הגדול שלה, רק הזמן יגיד.
פרצה קוראת לגנב
אם כדורגל היו משחקים רק מחצית אחת, להפועל באר-שבע היו שלושה ניצחונות בלבד העונה, איפשהו בסדר הגודל של מכבי פ"ת ומ.ס אשדוד. היות ומשחקים שתיים, יש לה שמונה, איפשהו בסדר הגודל של מכבי ת"א ומכבי חיפה, ולמעלה מכך. במחצית ממשחקיה היא לא כבשה עד לדקה ה-65. את הפועל ירושלים והפועל חדרה ניצחה אחרי שירדה להפסקה בפיגור. את מכבי נתניה ניצחה בשבת בדקה ה-89, שזה בערך 88 דקות מאוחר יותר ממה שהיתה ראויה לו.
5 צפייה בגלריה
נגיעה אחת שלו חצצה בין באר-שבע לבין חלוקת נקודות עם קבוצה שלא בעטה למסגרת. פול גריטה
(צילום: הרצל יוסף)
היעדר היכולת – וחמור מכך, הכוונה – של מכבי נתניה היו שווים לה כמעט נקודה רק בגלל שכדורגל הוא פרצה שקוראת לגנבים ספורטיביים מסוגו של יוסי אבוקסיס. אפילו קרן לא השיגה נתניה, ובטח שלא בעיטה למסגרת, ובקושי בעיטות שלא למסגרת (שלוש בלבד). והנה, רק נגיעה אחת של פול גריטה בדקה ה-89 חצצה בינה ובין חלוקת נקודות עם קבוצה שבעטה 19 פעמים לשער והחזיקה בכדור 73 אחוזים מהזמן. ה"קסם של הכדורגל" קוראים לזה חלק מהאנשים. אחרים קוראים לזה קריירה.
לצערה של באר-שבע, בליגה הזאת יש המון אבוקסיסים, בדרגות שונות של אבוקסיסיות. עובדתית, היא מתקשה להתמודד עמם יותר מאשר יריבותיה לצמרת. הנטייה המגונה שלה להתעכב בהכרעה, והנטייה המופלאה שלה להשיג אותה בכל זאת, הם שני הכוחות שנאבקים על דמותה בשליש הראשון של העונה. היות ו"דקות הסיום" יש פחות משאר הדקות, מפתה לקבוע שמתישהו ההשתהות של באר-שבע תעלה לה ביוקר, וששורת הניצחונות שהשיגה בישורת האחרונה הם לא יותר מסטייה סטטיסטית שטבעה להתיישר. אבל אם המצב היה הפוך, ובאר-שבע היתה מובילה במחצית של שמונה מעשרת משחקיה אך מנצחת רק בשלושה, היו נשבעים שיש בה משהו דפוק באופן עקרוני.
אז למה לא להפך? אולי מה שקורה לבאר-שבע הוא לא נס, גם אם הוא מגיע ממש לקראת הסוף. אולי היא פשוט יודעת מה היא עושה, גם אם היא עושה אותו מאוחר. יש קבוצות שמתחילות חזק, ויש קבוצות שמסיימות כך.
