מכוונים גבוה
קשה לזכור מתי היו בליגת העל בכדורסל כל כך הרבה שחקנים בגובה 2.10 מ' או יותר. והנה, בעונת 2021/22 ישנם לא פחות משמונה כאלה – שבעה זרים וישראלי אחד.
רובם שחקנים רבגוניים, שיכולים לקלוע שלשות וחלקם אף להוריד כדור לרצפה ולכדרר. קחו לדוגמה את ג'סטין פאטון מאילת (2.16), שנבחר במקום ה־16 בדראפט על ידי מינסוטה, ואלמלא הפציעות היה כנראה גבוה לגיטימי בליגה הטובה בעולם. או הבלגי אנדי ואן וליט (2.13), שמזכיר את טוני קוקוץ' למנהל המקצועי של בני־הרצליה, זופר אבדיה.
זמנם הגיע
כבר בעונה שעברה החלו חילופי דורות בקרב הישראלים בליגה. תחילה קיבלו הוותיקים פחות דקות, ובקיץ האחרון לא מעט מהם ירדו לליגה השנייה (יוגב אוחיון, אלישי כדיר, אלכס צ'וברביץ') או פרשו (ניצן חנוכי, אבי בן־שימול). עוד שמות מובילים משחקים בחו"ל. לתוך הוואקום הזה ינסו להיכנס שמות צעירים ומסקרנים.
יותם חנוכי (20, 2.04) נחשב לפוטנציאל גדול ואף התחרה ראש בראש מול דני אבדיה בנוער, אבל הפציעות עצרו את התקדמותו. נוכח העזיבה של שחקנים משמעותיים בגלבוע/גליל הפורוורד אמור לבצע את קפיצת המדרגה, ועל פי הערכות גם עשוי להירשם לדראפט ה־NBA.
יאיר קרביץ (22, 1.95) אמור לתת את הטון בסגל הצעיר של הרצליה. רועי הובר (24, 1.88) מאילת פותח אמנם עונה שישית בליגה הראשונה, אבל סוף־סוף נראה שעשה את קפיצת המדרגה המיוחלת. גבי צ'אצ'אשוילי (21, 2.10) די נשכח אחרי שעבר לצ'כיה, קרע את הרצועות ושיחק בלאומית. אחרי שעלה עם גליל־עליון לליגת העל, ברק פלג בונה עליו.
רוח צפונית
כמעט שום דבר בסגל של העולה גליל־עליון לא מעיד על כך שברק פלג ושחקניו יהיו בצמרת הטבלה. הישראלי הבכיר הוא נמרוד לוי, שחקן איכותי שמעולם לא הוביל קבוצה להצלחות. גם הזרים די אנונימיים.
אבל במועדון עשו חושבים, ומינו מנהל מקצועי. יונתן אלון, שהיה עוזר ולאחר מכן מאמן ראשי לתקופה קצרה בהפועל ירושלים, העתיק עבור הג'וב של חייו את משפחתו לגליל. לפחות במשחקי ההכנה זה נראה מבטיח (מאזן מושלם של 0:7).
גם בבחירת יריבות האימון אפשר לראות קו מחשבה ברור, של צבירת ביטחון – הקבוצה התמודדה נגד קבוצות מסדר הגודל שלה, כמו הפועל חיפה, גלבוע/גליל ועירוני נס־ציונה.
חדשים על הקווים
בניגוד ל־2020/21, בה לכל המאמנים שהחלו את העונה היה ניסיון בליגת העל, עכשיו המצב שונה. שני ישראלים, שמעולם לא הדריכו בליגה הראשונה, יעלו לבמה – גיא קפלן בגלבוע/גליל ואורן עמיאל בירושלים.
לשניהם אפשר לצרף את אורן אהרוני, שאמנם ירד עם גבעת שמואל ללאומית לפני 12 שנים, אבל מאז עבד במחלקות נוער (מכבי ת"א ונבחרות ישראל). גם ברק פלג, שבהרגשה נמצא כבר שנים בסצנה כמאמן, עמד בסופו של דבר על הקווים של גלבוע/גליל פחות מעונה ופוטר, ובמכבי חיפה העביר שבעה משחקים והקבוצה ירדה ליגה. לרשימה ניתן להוסיף את מאוריציו בוסקאליה מהפועל חולון, שהגיע לקדנציה ראשונה בישראל.
אגב - בניגוד לעונה הקודמת, אז עבדו בליגה ארבעה מאמנים מחו"ל, העונה בוסקאליה ויאניס ספרופולוס הם היחידים. האם האופנה חלפה?
שמיים פתוחים
שיא של שמונה קבוצות נרשמו לאירופה: מכבי ת"א ביורוליג, ירושלים וחולון בליגת האלופות, גלבוע/גליל ואילת ביורופקאפ, גליל־עליון בליגה הבלקנית, נס־ציונה והפועל חיפה במוקדמות היורופקאפ (שתיהן הודחו).
מדובר בכמות אדירה (8 מתוך 12 קבוצות בליגה), וזה נובע ממספר סיבות. הראשונה היא כסף: במינהלת הקציבו 50 אלף שקל למשחק לכל קבוצה בשלב הבתים בליגת האלופות וביורופקאפ (עד 650 אלף לכל העונה), ו־30 אלף שקל לשלב הבתים בבלקנית (עד 150 אלף לכל העונה).
אבל יש גם עניין של מסורת. מכבי ת"א, ירושלים, חולון ונס־ציונה הפכו את אירופה לחלק מהדנ"א שלהן, ולא מדובר בדבר של מה בכך. השתתפות בגביעי היבשת השונים, בטח בעידן הקורונה, היא בעיה ניהולית וארגונית לא פשוטה. ההצלחה של חולון ונס־ציונה בעונה הקודמת באירופה, שסייעה להן בליגה, נתנה תיאבון לקבוצות אחרות, מתוך הבנה שזה יכול לשדרג אותן מכל הבחינות, בעיקר מקצועית ודרך מכירת כרטיסים.
