בימים אלה חורש עידו קרן (31), שחקן נבחרת ישראל בכדורמים לשעבר, את כבישי הארץ. החל מהיום תארח ישראל את אליפות אירופה עד גיל 19 לנשים, אבל כשמדובר בהפצת הענף שאליו נולד, הוא ממש לא מסתפק בכך. ולא, לא מדובר בקלישאה, קרן באמת נולד אליו.
בין נסיעה לקיבוץ הגושרים באצבע הגליל לבירת הנגב באר־שבע, הוא הגיע לראיון רכוב על הסקייטבורד שלו. ת"א כולה בשיפוצים, ובתפקידו כרכז התשתיות של איגוד הכדורמים, את הרכב עדיף לשמור למרחקים הגדולים. כמו שהעבודות בעיר ללא הפסקה אמורות להפוך אותה למודרנית ומפותחת, כך הוא מקווה שיהיה גורל הענף שלו.
"איפה שיש אפשרות לקיים פעילות כדורמים - אהיה שם. המשימה שלי היא שכל אחד בארץ יכיר את הספורט הזה", אומר קרן, שבין לבין משמש כמאמן. "אני הרבה על הרכב, הגעתי לכל אחד מארבעת הגבולות שלנו לאותה מטרה: לדבר עם כמה שיותר אנשים. אנחנו ענף קייצי, אין סיבה שבכל בריכה לא ישחקו כדורמים".
מה זה אומר בעצם להיות רכז תשתיות?
"זה תפקיד די חדש, האיגוד ואני עוד לומדים אותו. האיגוד מנסה לפתח את הענף, ואני כמאמן ושחקן עבר רוצה לקדם אותו, ככה שיש פה אינטרס משותף. התפקיד מדבר על כמה מישורים. קודם ליצור את הלא קיים, היכן שאין פעילות. להרחיב את כמות המדריכים וכמות האנשים שמבינים את המשחק. המישור השני הוא חיזוק הקיים. יש מקומות שעובדים, אבל יש בהם בעיות. אני מנסה לעזור עם הניסיון שלי. ולא רק אני. אנחנו מנסים להחזיר כמשאב כל שחקן עבר, כי עדיין מדובר בענף קטן וצריך לשמור על כל אחד".
אז אתה מגיע ליעד מסוים במפה, ומרצה?
"חצי מרצה. אני תמיד מסיים באיזשהו שיתוף פעולה עם מי שאני מדבר איתו, שהוא לרוב איש ספורט. לשמחתי, משתפים איתי פעולה. אנשים כאן רעבים לספורט. אני עדיין גם מדבר לפעמים מהמקום של שחקן, ואוהבים לשמוע את זה, את התשוקה. לא אכלו לי שתו לי, משום שחסר תשתיות. מתחילים מקצת שהופך לעוד קצת".
THANK YOU, LITTLE MAN
למרות התמונה הוורודה שמנסה קרן לצייר, הוא יודע שאימון אידיאלי בשטח כדורמים אמיתי הוא משהו כמעט בלתי אפשרי. יחד עם זאת, הוא לא מסכים לתת לזה יותר מדי משקל. "למרות התנאים, נבחרת הנשים שלנו בטופ כבר חמש־שש שנים, ויש יותר שחקניות שמוצאות עצמן בליגות האירופיות. זה מפתיע בהתחשב במצב הקיים. באמת, הייתי חולם לדבר איתך 15 שנה אחורה, והנה עכשיו שתי נבחרות שלנו מעפילות לאליפות אירופה. נכון, אנחנו משחקים בבריכות רדודות ותלויים עדיין בזמינות של בריכות, אבל אני בגישה של - אם נצליח, נוכל להביא עוד תקציב ועוד עניין. בארץ זה לא עובד הפוך. אני כן יכול לומר שכאשר שחקנים זרים מגיעים לפה, המים מגיעים להם מתחת לחזה מבחינת העומק".
אם כבר הזכרת את הגובה של שחקנים מחו"ל, איך זה להיות מתחת ל־1.70 מטר בענף שבו צריך להיות גבוה כדי להצליח?
"את יכולה להגיד שאני קטן. גם בכדורמים יש עניין של גובה. ההונגרים, הקרואטים, המונטנגרים – כולם ענקים. כשהיו מגיעים מאמנים זרים לנבחרת, הם היו אומרים לי את זה, והבנתי שחובת ההוכחה עליי. התהליך שעברתי כדי להיות שחקן נבחרת הוא אחד ההצלחות החשובות בחיי. אני מאוד גאה בעצמי. יש לי סיפור מצחיק על זה. פעם ניצחנו את דנמרק במוקדמות אליפות אירופה, ואחד השחקנים ניגש אליי, לחץ לי את היד ואמר: THANK YOU, LITTLE MAN. זה משפט שלא אשכח. הניצחון הקטן שלי היה בהגעה לנבחרת, במינוי לקפטן אס"א ת"א, ובזכייה באליפות ובגביע המדינה. זה מה שנקרא לנצח כל פעם. יש מקום לכולם, זה היופי. אני אומר את זה גם לקבוצת הבנות שאני מאמן. אין תירוצים".
לדעתך עושים אפליה כששמים את נבחרת הנשים בפרונט, גם אם נבחרו כספורט מועדף?
"כשחקן ומאמן, בהתחלה לוקח זמן לעכל. למה זה לא קרה במקביל? אחר כך הבנתי שאם התקציב מגיע לנשים, אנחנו נשתמש בזה ונעשה מה שצריך. יש לנו הרי יו"ר אישה (רויטל גלוסקא כהן), ויש לכך יתרונות אדירים. אני בטוח שיהיו עוד מנהלות נשים בענף. אני זוכר בהתחלה, כשדיברו על כך, חשבתי שאם ישקיעו בי, גם אני אצליח. היום אני רואה שזה עבד. ולא רק האירוח של האליפויות השונות, אלא ההצלחה המהירה במבחן התוצאה. גם הגברים חזרו לפעול, הנבחרת עד גיל 14 למשל. אני מוריד את הכובע בפני מי שצריך".
"יש לנו הרבה 'טורנירי בנים'"
קרן, יליד מעצמת הכדורמים הארצית קריית־טבעון, עזב רק פעם אחת את הענף. זה היה בשלוש השנים שבהן שירת כלוחם ביחידת אגוז. לדבריו, קהילת הכדורמים דוחפת לשירות משמעותי. הענף עלה לכותרות בהקשר טרגי ב־2014, כאשר בר רהב, שהיה שחקן נבחרת, נהרג במבצע צוק איתן.
"הסיפור של בר דומה לסיפורים של כולנו", מספר קרן. "האם להמשיך כספורטאי מצטיין או ללכת לתרומה לקהילה בצורת שירות משמעותי. בר היה חבר טוב מאוד שלי. במשפחת הכדורמים כולם מכירים את כולם. יש לנו הרבה 'טורנירי בנים'. בקריית־טבעון יש שישה חללים ממלחמות ישראל".
גם במשפחה שלך השכול נגע.
"כן. דוד שלי, דני הרן ז"ל, ושתי בנותיו נהרגו בפיגוע מאוד אכזרי בנהריה, שביצע סמיר קונטאר. הוא היה מנהל בהפועל קריית־טבעון ואימן את אבא שלי. כאח הגדול, הוא הביא אותו לענף ובהמשך לשייטת. דוד שלי היה מנהיג אמיתי. הוא ניהל מפעל שעבדו בו יהודים וערבים ביחד. זאת הייתה דרכו. אנחנו זוכרים אותו כמשפחה כל שנה בטורניר הבנים. אמנם לא הכרתי, הוא מת לפני שנולדתי, אבל גדלתי לתוך הסיפור הזה דרך ההנצחה והסיפורים של אבא. הוא מספר עליו בבתי ספר ובחוגים. ובאמת הרווחתי להרגיש אותו מהבחינה הזאת".
רוני קרן, אבא של עידו, לבש את החולצה מספר 6 בימיו כשחקן. שלושת בניו (אייל, אור ובן הזקונים עידו) ובתו גל אימצו את המספר בקריירת הכדורמים, שטבועה עמוק בגנים שלהם. כיום רק אור עדיין שחקן פעיל, אך גם אייל נשאר בתחום כמאמן, וגל אימנה קצת בעבר. הבית "חולה הספורט" הזה גרם לעידו להצליח, למרות אותה תקרת זכוכית שהציבו הנתונים הפיזיים שלו ("שמו לי ברקס").
"כשאבא שלי חלה בסרטן, הוא הפך לרוח רפאים, חסר צבעים. אני זוכר את אור ואני משחקים, אחינו אייל מאמן אותנו במקום אבא, והוא על הספסל. זה אומר הכל על המשפחה שלנו"
"אני בא בגישה של 50 אחוז יכולות, גישה ומוטיבציה, והשאר זה הבית", הוא מסביר. "אם הבית לא תומך, וההורים שואלים אותך 'מה תעשה עם זה?', לא משנה כמה מוכשר תהיה, עם אמירה כזו מאוד קשה להתמודד".
הספורט קירב בינך לבין אביך?
"כן. הוא ליווה אותי מאז שהייתי ילד. כשאבא חלה בסרטן (מהצלילות בקישון בשייטת), רציתי להביא לו יותר הצלחות, להיות יותר טוב במה שאני עושה. רציתי לחבק אותו. הוא היה במצב לא טוב, קיבל את כל הריקושטים של המחלה - נכות, קרחת. כילד, ההתמודדות לא הייתה פשוטה עבורי".
מה אתה זוכר מהתקופה ההיא?
"אבא שלי אימן באס"א ת"א וכאב לו הגב. אמרו שזה מהנסיעות, שיש שם גוש לא סרטני, וככה חיינו עד שגילו שהוא כן. הוא הפך למשותק בחלק התחתון של הגוף, ועם נזקים אחרים שהוא סובל מהם עד היום, מהתקופה שלא גילו את המחלה. הטיפולים היו מאוד אגרסיביים, כי הכל היה מהיר. הוא עדיין אימן אותי בתקופה הזו, ולקחתי את זה מאוד קשה. מבן־אדם הכי חזק בעולם שכולם התרשמו מאיך שהוא נראה וכמה הוא פיזי - לרוח רפאים, חסר צבעים. אני זוכר שאור ואני משחקים, אייל מאמן אותנו במקום אבא, והוא על הספסל. זה אומר הכל על המשפחה שלנו. אני גאה בו על כך שעבר את המחלה בצורה הזו, וחזר לפעילות ספורטיבית ולעבודה. הוא עשה הכל בצורה מדהימה".
