דיווח משליחנו לאולימפיאדה אורן אהרוני
(צילום: משה מזרחי)
שחקנית טניס השולחן הסורית, הנד זאזא בת ה-12, היא הספורטאית הצעירה ביותר לקחת חלק במשחקים האולימפיים בטוקיו. זאזא, שניצחה יריבה בת 42 כדי להעפיל לאולימפיאדה, תהיה לטניסאית השולחן הראשונה לייצג את סוריה דרך העפלה מהמוקדמות.
טוקיו 2020 ב-ynet - מתחם מיוחד
אין לזאזא, שמדורגת מספר 155 בעולם, כמעט שום סיכוי להגיע לשלבים המאוחרים בטוקיו. הענף נשלט על ידי שחקניות מסין, יפן, דרום קוריאה וגרמניה, אבל עצם ההעפלה שלה היא בגדר נס אולימפי. מהרגע שנולדה, הנד זאזא חיה בתוך מציאות הזויה של מלחמת אזרחים עם יריות מכל עבר, מתים ופצועים, מחסור בציוד בסיסי, וסבל אנושי לא יתואר. לא בדיוק התנאים האידיאליים להתכונן למשחקים האולימפיים.
"נולדתי בעיר חמה ב-1 בינואר 2009, וכמעט מאז שאני זוכרת את עצמי היינו מוקפים במלחמה", היא סיפרה ל"גארדיאן" הבריטי. "כבר מגיל חמש הלכנו אני והאחים שלי לשחק טניס שולחן. זה היה עבורנו מפלט מהמציאות". המאמנים שלה זוכרים שחקנית עם רעב, תשוקה, טכניקה מעולה, רצון ללמוד, מוסר עבודה, ובעיקר אושר מהאפשרות לשחק את המשחק. "שחקנים בדרך כלל הולכים להביא כדור כשהוא בורח, הנד הייתה רוצה, לא יכול לחכות לנקודה הבאה", נזכר אחד מהם.
היא מתאמנת שש פעמים בשבוע, שלוש פעמים ביום. היא מייצגת את מועדון אל-מוחפזה בדמשק. תנאי האימון שלה רחוקים מלהיות אידיאליים: אימונים בחדר קטן עם רצפת בטון עם ארבעה שולחנות נוספים. האימון שלה נקבעים תמיד לשעות היום, מכיוון שבגלל מצב הלחימה יש בעיר לעתים קרובות הפסקות חשמל. ולמרות זאת היא הפכה לאשה היחידה בתולדות הענף שהחזיקה בתואר אלופה בארבע קטגוריות גיל שונות, כולל בבוגרות.
מיד כשהבטיחה את עלייתה, הבינה זאזא את גודל המעמד. "אני מבינה שזו קרן של אור גם בשביל שחקני פינג פונג סוריים שרואים שיש תקווה ואפשר גם מתוך הסיטואציה הזו להגיע למשחקים האולימפיים, אבל זו בעיקר מתנה להורים, למשפחה ולחברים שלי שהיו איתי ותמכו בי דרך כל הרגעים הקשים, וזו בעיקר מתנה לארץ מולדתי סוריה, שסבלה כל כך הרבה כמעט מאז שנולדתי".
עוד אמרה טניסאית השולחן: "כשאתה הולך בתור ילד בסוריה, אתה נחשף לדברים שבגיל הזה ילדים אחרים בעולם לא נחשפים אליהם - דם, רעב, אנשים בוכים ואבלים, בתים שהפכו לערימה גדולה של אבנים, פתאום אתה רואה דובי של ילדים שזרוק בתוך ההרס, ואתה יודע שהוא שייך למישהו. שאולי הילד הזה לא בחיים. אז אתה גם מלמד את עצמך לברך על הדברים הקטנים, להסתכל על מה שיש. אני יודעת שאין לי תנאים אידיאליים להתאמן ולהתחרות, אבל לפחות יש לי את זה. זה המון. אני יודעת כמה עצב זורם בסוריה, ואני יודעת שאפילו לכמה שניות אני יכולה להביא למדינה שלי שמחה".
רק שמדובר בעול גדול מדי. כמעט לכל אדם, בטח לילדה, עדיין לא נערה. ציפורניה עדיין מרוחות בלק נערי. הוא מצחקקת בחוסר ביטחון לא מודע של ילדה כשהיא מתראיינת לכלי התקשורת. זה נכון שזאזא כבר חוותה, שמעה, ראתה והייתה עדה לדברים שגם אנשים הרבה יותר מבוגרים ממנה לא אמורים לחוות, אבל זה מה שזה. היא יותר בוגרת נפשית, יש לה פרופורציות אחרות על החיים מאשר רוב אם לא כל המתמודדות מולה באולימפיאדה. כולם לבטח באו מרקע יותר "בריא", אבל אפילו היא לא צריכה לשים את המשא הזה על כתפיה הצרות.
הנד זאזא לא צריכה לבוא לאולימפיאדה כדי לשמח את סוריה, אף אחד לא אמור לשים עליה ציפיות מהסוג הזה, וכנראה גם לא אחרות. זה לא יהיה פייר וזה לא יהיה ריאלי, וזה יפחית מהעובדה, בעיקר במקרה שלה, שהעיקר הוא ההשתתפות. היא צריכה לבוא לטוקיו, ודווקא לשכוח מהמקום ממנו באה ואת האנשים שהשאירה מאחור ואליהם תחזור. לשחק כל נקודה, לרוץ אחרי כל כדור, לא לאבד לרגע את ההנאה והאושר שהמשחק הזה מסב לה, לא לשכוח מה הוא נותן לה. אם היא תצליח לעשות את זה היא תהיה המנצחת הגדולה והצעירה ביותר באולימפיאדה, אפילו אם לא תשיג נקודה.
