שיטת המשחק האולטרה־התקפית שמסאי דגו סיגל למכבי חיפה לפני מספר שבועות הניבה ארבעה ניצחונות רצופים ו־13 שערי זכות, אבל אתמול מול הפועל ירושלים היא מתה מוות טבעי. אולי היה זה איבוד הנקודות מול הפועל ת"א והפועל פ"ת שהעיד על מיצוי מסוים.
אולי, סביר יותר להניח, היה זה בהכנה למשחק מול מכבי ת"א ביום רביעי. עם כל הקושי הכרוך בביצוע פניית פרסה מההצלחה הראשונה של דגו בתפקיד, גם הוא מבין שמה שהיה שווה חמישייה מול הפועל חדרה ורביעייה מול מ.ס אשדוד יכול להסתיים באסון מול המוליכה. זה טוב ויפה לעלות עם מחמוד ג'אבר אחד מאחורי ליאור רפאלוב וצ'ארון שרי כשמנגד ניצבות הנמושות של הליגה, אבל זה יהיה בגדר התאבדות לעלות כך מול הקישור החונק של מכבי ת"א.
שרי ורפאלוב בחדר המנועים של הקבוצה זו גרסה אוטופית על כדורגל ולמען הגשמתה צריך קודם כל שמנגד לא יהיו דור פרץ, יוריס ואן אובריים וגבי קניקובסקי, שהפכו את מכבי ת"א לקבוצה הלוחצת והאגרסיבית בליגה. מול השלישייה הזאת מכבי חיפה תצטרך להפגין שרירים, ואפילו אם אין לה – שתעשה בכאילו. השינוי נעשה דווקא מול הפועל ירושלים לא בגלל שהיא הדבר הכי קרוב למכבי ת"א שאפשר להשתפשף עליו או שהאמצע שלה מציג איום דומה, אלא משיקולי לו"ז. דגו היה חייב לקיים חזרה גנרלית עבור המערך המותאם של מכבי חיפה, עם ג'אבר ועלי מוחמד כחלק מ-4-3-3 מודע בהרבה, ויצא במקרה שהייתה שם הפועל ירושלים.
הצרה של מכבי חיפה היא שגם אם לדגו יש את המתכון המנצח, לא בטוח שיש לרשותו את כל המצרכים. חסרונו של מחליף לעומר אצילי זו הבעיה העיקרית, אבל גם למוחמד אבו־פאני אין מחליף. דגו זקוק ליותר מג'אבר אחד במרכז המגרש, אבל גם עם מוחמד לא התקבלה גרסה קשוחה ואגרסיבית בהרבה מהגרסה היצירתית־אך־פריכה שהייתה שם קודם. במחצית הראשונה היה קשה להכריע מי קבוצת הצמרת שעשתה מהלך יזום במטרה לחזק את האמצע שלה, ומי קבוצת הפלייאוף התחתון שהמשיכה ב־4-4-2 הרגיל שלה כי אין ממה להתרגש.
אם ככה זה נראה כשמכבי חיפה מתאמצת להיראות קשוחה יותר, לא בטוח שיש בשביל מה להתאמץ. למזלה, גם באגף שמאל דבר מליאור רפאלוב לא הולך לאיבוד. הוא ממילא נמצא בכל מקום.
אי־אפשר להאשים את דגו בכך שהוא לא מנסה. מתחילת העונה הוא המציא כמעט כל המצאה שאפשר חוץ מלהציב את רמי גרשון בשער בניסיון להעיר את הקבוצה שלו, אבל הפתרון היחיד הוא כנראה להמציא מכונת זמן – לחזור חצי שנה לאחור ולשכנע את גל אלברמן שהוא מהעתיד והוא יודע שזה לא יעבוד. עד אז, וכל פעם לפני שהשחקנים עולים למגרש, דגו אומר להם "אברה קדברה", כי מה כבר אפשר להגיד? ככה זה בעקבות דליפת הכישרון מהסגל של מכבי חיפה – דרוש קוסם יותר מאשר מאמן.
אז אולי אין קסמים בכדורגל, אבל נסים יש ועוד איך – הדבר הכי טוב שקרה למכבי חיפה בתקופה האחרונה קרה בכלל בהפועל חדרה.
למקסם את מקסים
ארבעת הניצחונות הרצופים של מכבי נתניה מעמידים במרכז את המאמן, גיא צרפתי, כי זו הידית שמאפשרת את המשך הסיבוב של קרוסלת המאמנים – ההנחה שמקורו של הכישלון הוא תמיד בתיאוריה, ושכל הצרות בעולם נובעות מהעדפה שגויה של 4־4־2 על פני 4־3־3. אלא שלמרבה הצער ועם כל הפשטנות שעשויה להשתמע מכך, כדורגל הוא בראש ובראשונה משחק של חיילים ולא של מצביאים, והרגל הטיפשה ביותר חכמה יותר מהמוח הכי מבריק.
יותר מיישור פרונט טקטי כזה או אחר, או העדפה סגנונית שונה מזו של קוז'וך, צרפתי המציא את מכבי נתניה מחדש באופן פרסונלי וישיר בהרבה. הוא כנראה אמר כמה מילים שפרטו על נימי נפשם של השחקנים, שבעצמם כבר מתוכנתים להבין שהחלפת מאמן אמורה לייצר אצלם שיפור ולו מעצם ההחלפה. אבל הדבר הכי חשוב שהוא עשה היה לקחת את מקסים פלקושצ'נקו לשיחה. זו לא הייתה שיחה ארוכה. היא לבטח הלכה בערך כך: "אתה תשחק מעכשיו", אמר צרפתי, ופלקושצ'נקו ענה: "סבבה".
אצל קוז'וך פתח פלקושצ'נקו בסך הכל פעמיים בהרכב ב־11 מחזורים ושיחק 252 דקות. אצל צרפתי הוא פתח כבר שלוש פעמים, קיבל 284 דקות וכבש שלושה שערים שניצחו את מ.ס אשדוד והפועל ת"א. מטבעו של כל מאמן חדש, שהוא רוצה לבצע שינוי ולרענן היכן שאפשר, שהרי אם הגרסה הקודמת הייתה מספקת, לא היה כאן. עוד יותר משחשוב מי ששיחק, חשוב מי שלא שיחק. רק ממנו יכולה לבוא הבשורה. יש בליגת העל ספסלים שמי שיגניב אליהם מבט יצטער שלא נולד עיוור. לא תמצא שם כלום חוץ מחול ונעלי פקקים.
לא כך בנתניה, שהסגל שלה עמוק מספיק כדי לייצר מציאות שבה איש מקצוע יכול היה להגיע למסקנה שאפילו פלקושצ'נקו שווה רק שתי הופעות בהרכב ב־11 מחזורים. הייבוש של פלקושצ'נקו הוא דבר הכי טוב שקוז'וך יכול היה לעשות למען צרפתי. הוא הותיר עבורו על הספסל, כאפשרות ליצירת שינוי, שחקן שיש לו יכולת לאיים מרחוק ולתת פס לשער. אם צרפתי בן אדם, הוא מספסל מעכשיו את עוז בילו כטובה למי שיבוא אחריו.
עוד חוזר הניגון
קורה גם לפסנתרן הווירטואוזי ביותר, שהאצבע מפספסת את אחד הקלידים, ובמקום "דו" היא מחליקה ל"רה". כולם טועים, אפילו רועי גורדנה. הוא אולי לא יודע לנגן בפסנתר, אבל הוא יודע לנגן בכדור, עושה לו עם האצבעות של הרגל את מה שפסנתרנים עושים לכלי הנגינה עם האצבעות של היד.
מוזיקאים של כדורגל יש הרבה, כאלה שמסוגלים למסור אותו על הארץ, להגביה אותו ולבעוט בו בשילוב של עוצמה ורכות. מה שמיוחד בגורדנה הוא שהוא טוב מאוד עם הכדור, אבל הוא טוב לא פחות בלעדיו. גורדנה מסוגל למסור את הכדור כאילו מעולם לא ירד לגליץ', והוא מסוגל לחלץ אותו בכוח כאילו מעולם לא נתן פס לגול.
מספיק לשלוט במומחיות אחת כדי לבסס קריירה בליגת העל, גורדנה שולט בשתיהן. אולי זאת הסיבה ששרד קרע ברצועה הצולבת בגיל 32, שבו בחר לטפל שלא באמצעות ניתוח, ואף השתפר – עבור רבים זה היה סוף הקריירה, אבל לגורדנה אין קריירה אחת. יש בו מספיק חומר עבור שתיים.
אבל כאמור, לפעמים אפילו גורדנה טועה, ובמחצית הראשונה מול ריינה הוא נתקף עיוורון צבעים ומסר את הכדור לאחד משחקני היריבה בלב הרחבה של באר־שבע, מה שעלה לקבוצתו בשער. גורדנה, שיכול למסור לשחקנים שרק הוא רואה, מסר הפעם לשחקן שרק הוא לא ראה. מה עשה גורדנה? בתוך עשר דקות במחצית השנייה הוא בישל שער וכבש נוסף בבעיטה מרחוק של כדור שהוא בעצמו הרוויח עמוק בחצי המגרש של ריינה, לא רחוק מהאזור שבו איבד את הכדור במחצית הראשונה. הגבהה, בעיטה, חילוץ כדור – גורדנה לקח כל כך קשה את מה שקרה, שעל טעות אחת הוא ביקש סליחה שלוש פעמים. צדיק.
