יש מי שקונה עולמו בשעה ויש את שגיא מוקי, שהיה זקוק ל-12 שניות כדי לנצח בקרב על הזהב, בגראנד-סלאם תל-אביב לפני שבוע.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כמעט שנתיים חלפו מאז שהג'ודוקא הבכיר של ישראל עלה על פודיום, פרק זמן שהוא נצח במונחים של אלוף עולם ופעמיים אלוף אירופה. ובמהלך הנצח הזה הוא ספג ביקורות ושמע את ההשמצות וההספדים שכוונו אליו. ביום שישי שעבר הוא שם חותמת על סיומה של תקופה אכזרית ורצופת כישלונות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"נשברתי מבפנים, אחרי שהייתי מתוסכל לאורך תקופה ממושכת", הוא אומר בריאיון. "זה כנראה טבעי, כי הייתי בטופ, השגתי כל מה שספורטאי חולם עליו, ואז הרגשתי שאני בתוך מפולת שלגים שסוגרת עליי. כשלא הולך לך פעם אחר פעם, אתה מאוד רוצה לצאת מזה - וידעתי שאני שווה את המעמדים האלה - אבל כדי לצאת מהמשבר, הייתי צריך לחזור להתחלה".
איך זה בא לידי ביטוי?
"התנהגתי כאילו לא זכיתי בכלום, נסעתי לרצף טורנירים כמו ספורטאי צעיר שלא סבל מעולם מפציעות. לא חיפשתי פריבילגיות של אלוף עולם ואלוף אירופה, עשיתי הכול שוב מאפס. הרבה כתבים רצו לראיין אותי לפני התחרות בשבוע שעבר, ולא הסכמתי. התנתקתי מהכול כי רציתי להגיע ממוקד".
מוקי הגיע ממוקד גם, ואולי בעיקר, בזכות ליווי פסיכולוגי של אלעד פזי שמטפל בו בשנים האחרונות. "העבודה עם הפסיכולוג הייתה מאוד צמודה, הרגשתי כמה זה עוזר לי וצלחנו את זה יחד. היו יכולים לעבור שבועיים בלי שנדבר, כי הרגשתי שאני צריך טיפה את הספייס שלי, ולפעמים דיברנו פעמיים בשבוע. לקראת הגראנד-סלאם ממש הרגשתי צורך 'להשתמש בו' יותר. האתגר במפולת כזו הוא בעיקר מנטלי, ותמיד ידעתי שסביבה תומכת חשובה. רק במשבר הזה הבנתי עד כמה".
מה אתה אומר לו בשיא המשבר?
"שאני לא מרגיש שיש לי אנרגיה. אני רגיל לקום לריצת בוקר ב-6:00 עם הכלב שלי סודֶה (על שם תרגיל בג'ודו, לא המשקה - א"ב) על החוף בנתניה, ולפני אימון הבוקר ב-10:00 אני מגיע שעה קודם לעשות חימום לגב, ואז ממשיך לאימון משקולות וג'ודו, משם לפיזיו ולתזונאי, נח בבית וחוזר לאימון ערב. ופתאום מצאתי את עצמי כופה על עצמי לצאת לריצה בכוח. אני, שמספיק היה שאראה סרטון באינסטגרם של ספורטאי מתאמן רק כדי שאקבל אנרגיות, פתאום הרגשתי שאין לי אוויר. היה לי קשה למצוא את זה".
מה היה הכלי הכי יעיל שקיבלת מהפסיכולוג?
"לחשוב על ההורים שלי ועל האנשים שתומכים ואוהבים אותי. זה היה השיח, להסתכל על המניעים הגדולים שמובילים אותי. יש לי בטלפון פתק עם כל מיני דברים שמבעירים בתוכי את האש הפנימית. אני מסתכל לתוכם, מתחבר לזה ואז אני מצליח לראות את המטרה הבאה ומבין למה אני עושה את מה שאני עושה. אתה מבין פתאום שאתה צריך לייצר מניעים חדשים ודרייב חדש, כי מה שהדליק את זה בעבר לא בהכרח מתאים לך בהווה. תקופות חדשות כופות עלינו להמציא את עצמנו מחדש".
התראיינת רק אחרי הזכייה במדליה הקבוצתית במשחקים האולימפיים בקיץ 12', ועכשיו הגיע פיק נוסף, אבל בין שני רגעי האושר האלה עברת חמישה טורנירים בלי לדרוך על הפודיום.
"זה היה מסע מטורף. אף אחד מהמבקרים לא נמצא שם כשקשה, אף אחד לא נמצא איתך בבית כשלא הולך ורואה איך אתה מתמודד עם ההפסדים ועם הלחץ. הדבר שאני הכי שונא זה שמנחמים אותי. כשאומרים לי, 'לא נורא, אנחנו מאמינים בך'. לא אוהב להיות במקום הזה, וכשהייתי שם אני זוכר שזה ממש צרב לי. אז אתה מנסה להישאר אופטימי ולהתמודד עם התחושות הקשות גם כשזה לא פשוט".
פיזית עברת פציעות קשות, ומנטלית צעדת במדבר נטול הישגים. אתה בן 31, גם לספורטאי בכיר קל לחשוב על פרישה בתקופה מתסכלת כזו.
"הצלחתי לא להיסחף למערבולת הפנימית הזאת, לא להישאב לתוך הקושי. כשהרגשתי שאין לי אנרגיות הבנתי שצריך פתרון, כי גם ברגעים הכי קשים - לתלות את החליפה ולפרוש הרגיש לי כמו סוג של ויתור".
"אף אחד מהמבקרים לא נמצא שם כשקשה, אף אחד לא נמצא איתך בבית כשלא הולך ורואה איך אתה מתמודד עם ההפסדים ועם הלחץ. הדבר שאני הכי שונא זה שמנחמים אותי. כשאומרים לי, 'לא נורא, אנחנו מאמינים בך'"
תקציר תולדות המשבר: באפריל 2021 מוקי זכה במדליית ארד באליפות אירופה, ומאז נחל אכזבות, טורניר אחר טורניר, בלי לזכות במדליה אישית. באולימפיאדה שהתקיימה ביולי באותה שנה הוא היה חלק מהזכייה במדליית הארד הקבוצתית, אבל בתחרות האישית הודח כבר בשמינית הגמר. ואז הגיעו שני טורנירי גראנד-סלאם, בפריז ובבודפשט, אליפות עולם בטשקנט וטורניר מאסטרס בירושלים לעיני קהל תומך ביציעים - ומוקי, שבשיאו אין בגלובוס מי שיכל לו, נראה לפתע כמו גרסה דהויה של הסופרסטאר של הג'ודו הישראלי שהיה לפני כן.
ואז הגיע הגראנד-סלאם בתל-אביב בשבוע שעבר, וסיים 22 חודשי בצורת. בקרב הראשון מוקי ספג שני עונשים, והיה במרחק עונש נוסף מהדחה מוקדמת מול יריב חלש ממנו. אלא שהפעם זה הלך לפי התסריט שמוקי כתב לעצמו; הוא הטיל את יריבו הטורקי ונשם לרווחה. מוקי צבר ביטחון בדרך לגמר וניצח יריבים מספרד, מפורטוגל ומאיטליה.
בקרב על הזהב כבר חיכה לו ודאט אלבייראק הטורקי, המדורג 5 בעולם ואלוף אירופה מ-2021. ודווקא מול היריב האיכותי ביותר שפגש בטורניר, חמישית דקה הספיקה למוקי כדי לסגור עניין ולהשמיע את "התקווה" בפעם השלישית בישראל.
"התכוננתי לקרב הגמר במחשבה שהוא עלול להימשך שעה, כבר נערכתי לגרוע מכול", הוא אומר. "אבל הצלחתי לנצל טעות של היריב ולנצח אותו מהר. האמת שברגע שזרקתי אותו למזרן לא תיארתי לעצמי שזה היה כל כך מהר, כי מנטלית הרגשתי שאני בתוך הקרב שעה לפני שהוא התחיל. הכנסתי את עצמי למוד של רוצח. באותם רגעים המיקוד ותוכנית הקרב שהגעתי איתם, וכל מה שבער בי מבפנים - פשוט התפוצץ.
"הקהל תמך בי בצורה מדהימה, ידעתי שאנשים הפסידו ארוחות שישי בגללי, ויכולתי להחזיר להם עם הזכייה בזהב. זה הכי כיף בעולם".
48 שעות אחרי הזכייה במדליה מוקי המריא למחנה אימונים בטוקיו, כשהיעד הבא שמוקף בעיגול ביומן הוא אליפות העולם שתיערך במאי בקטאר.
על רכבת ההרים הרגשית והבריאותית שעבר בשנים האחרונות, הוא סוחב את פציעת הגב הקשה שנגרמה לו חודש לפני המשחקים האולימפיים בריו דה-ז'ניירו 2016. "אני בריא פיזית, טפו-טפו-טפו. שומר על עצמי", הוא אומר השבוע.
ובכול זאת, ג'ודוקא אמיתי חייב לסחוב פציעה כלשהי בכול רגע נתון. "ראו את האצבעות שלי חבושות כשתפסתי את המדליה, זה בגלל שפרקתי שתיים מהן לפני חודשיים", הוא מסביר. "אז יש כאבים שם ואני לא מצליח לסגור את היד. הבאתי איתי ליפן אמבט פרפין ענק. זו שיטת טיפול שבה מכניסים את היד לפרפין חם. תפס לי חצי מזוודה הדבר הזה".
שמעת קולות בשנתיים האחרונות שקראו לך לפרוש?
"בסביבה הקרובה ממש לא. אני משתדל להקיף את עצמי באנשים עם קארמה חיובית. היו לא מעט לחשושים, ממעגל יותר רחוק. דיבורים של אנשים שלא הכי רוצים בטובתי והפיצו דברים לא הכי נכונים. זו פוליטיקה שאני כספורטאי מנסה להתרחק ממנה ולא לתת לזה להסיח את דעתי. זה יכול להיכנס לך לראש ולהציק. אז אני נותן למי שטוב בלדבר ובלסובב לעשות את שלו, ואני אעשה את שלי".
6 צפייה בגלריה
''ידעתי שאנשים הפסידו ארוחות שישי בגללי''. מקבל את תמיכת הקהל בגראנד-סלאם
(צילום: עוז מועלם)
והוא עשה את שלו, מול הקהל הביתי התומך בטורניר בתל-אביב, אחרי שהגיע מוכן וניסה להימנע מהסחות דעת. "לא הייתי מוכן להתראיין לפני הגראנד-סלאם", הוא אומר. "היו מסיבות עיתונאים וכתבים שרצו לראיין אותי לפני, ולא הסכמתי. היה יום מרוכז, שבו הגיעו כמה כתבים, נתתי כמה מילים וכולם עשו מזה מלא כתבות, אבל אישית התנתקתי מזה, כי רציתי להגיע ממוקד".
הכותרות נולדו בצדק, בעיקר בעקבות משפט אחד שאמר מוקי לעיתונאים שסיקרו את הטורניר: "יש דברים שאתם לא יודעים מתחת לפני השטח, אולי אפתח את זה בעתיד. כרגע זה לא המקום ולא הזמן". מוקי סירב אמנם להרחיב בנושא, אבל קרובים למעורבים ידעו לספר השבוע שהדבר נובע ממשבר שפקד את היחסים בינו לבין אורן סמדג'ה, מאמנו מאז גיל חמש.
לפחות למראית עין, נוצר ביניכם ריחוק מסוים. הוא כבר לא ישב על כיסא המאמן בכול הקרבות שלך. זה מקרי?
"אורן ואני חווינו משבר בקשר שלנו. אני חושב שטבעי שזה יקרה עם מישהו שאני עובד איתו צמוד מאז שאני ילד. זה כמו שכול הורה יכול לריב עם הבן שלו. שמח שהצלחנו ליישב את הדברים ולהצליח יחד בגראנד-סלאם".
כשסמדג'ה מחליט לשלוח אותך לגראנד-פרי במקום לגראנד-סלאם, טורניר פחות יוקרתי, זה נעשה במחשבה משותפת?
"כן, עשינו את זה כדי לצבור נקודות דירוג. בגראנד-פרי בפורטוגל התחרו שמות גדולים, אגב, ואחרי שבוע התחריתי בפריז, ואז בתל-אביב. כל זה חלק מלהכניס את עצמי לאותה פוזיציה של ספורטאי צעיר בלי מניירות, שמתחיל מאפס, עם הטיסות והעומסים שכרוכים בזה".
אתה אומר בעצמך שלמעט הפציעה באצבעות אתה בריא, ולאחרונה אתה מתחרה בקצב - טאץ' ווד - של ספורטאי צעיר. אבל בריאיון לאתר ONE באוקטובר האחרון, סמדג'ה אמר שאי-אפשר להתגבר על הפציעה שלך בגב. הוא טעה?
"הוא אמר את זה? לא ראיתי. אנסח את זה טוב יותר, זו פציעה שצריך להתנהל איתה, יש פציעות שמלוות אותך בצורה קצת שונה. כל אחד מתמודד אחרת עם פציעה כל כך מורכבת, זה לא פשוט, אבל כספורטאי שמכיר את הגוף שלו בצורה הכי טובה, למדתי להתנהל עם זה ולהבין מה עושה לי טוב ומה לא. כשנפצעתי, למשל, הייתי חייב למצוא את פרקי הזמן לנוח ולשכב על הגב, כי היו תקופות שלא יכולתי לשבת או ללכת".
קיבלת 12 זריקות לגב בשנה שאחרי הפציעה, מאז זה מאחוריך?
"בסוף שנת 2020 מצאתי את עצמי פתאום מקבל עוד זריקה אחת. אני משתדל להיות הכי מקצוען, כדי שזה לא יקרה שוב".
בוא נחזור לסמדג'ה. איך יצאתם מהמשבר?
"בעזרת תקשורת טובה בין שנינו ורצון להצליח יחד. בסופו של דבר יש לנו מטרה משותפת".
להצלחה יש כמובן גם משמעות כספית, כמו להיעדרה. מדליות עשויות לקרב למוקי ספונסרים נוספים שיתמכו בו, ועבור מי שמתקיים מ-8,500 שקל כחבר בסגל הזהב של הוועד האולימפי, תמיכת ספונסרים הכרחית עבור השקט הכלכלי שספורטאי צריך כדי להתקיים. חלקם הפסיקו לתמוך בו, ברגעים הקשים שלו בשנתיים האחרונות.
"בתקופת הקורונה היו כמה ספונסרים שעצרו את התמיכה בי, והבנתי אותם", הוא אומר. "בתקופת משבר כלכלי עולמי הם לא בשיאם, ואמרתי להם, 'אני מבין אתכם ומשאיר את הלוגו שלכם על החליפה שלי. ואז גם בשנה האחרונה אני מוצא את עצמי במצב שספונסר יורד, ועוד ספונסר יורד, ואני צריך לדאוג לעצמי כלכלית כי אני לא ילד צעיר, אני בן 30 שרוצה להקים משפחה ורק מהג'ודו אי-אפשר להתפרנס.
"וכול הדברים האלה בטח לא מוסיפים למפולת השלגים המקצועית שמצאתי את עצמי בתוכה. חשוב לי להגיד שתדיראן, למשל, מלווים אותי מאז 2014, גם כשלא הולך, וגם סוזוקי ואדידס תומכים בי".
מה היית אומר לספורטאית או לספורטאי צעירים שעוברים משבר ממושך ברגעים אלה, הרחק מאור הזרקורים?
"חבקו את ההפסדים ואל תפחדו להיכשל. למדתי מכול כישלון בדרך. עם הפסיכולוג אני מדבר הרבה על כמה הרצון היה מניע חזק להוכיח לעצמי שאני יכול לעשות דברים גדולים. מנגד, יש ביקורות מהסוג שגורם לדור הצעיר לפחד לנסות. אני רוצה לתת לדור שלנו את האומץ לנסות, כי אם הייתי מוותר על אולימפיאדת ריו לא הייתי אלוף עולם אחריה".
אתה מכוון לביקורת ספציפית שספגת?
"היו כמה כתבות, ואחת מהן בתקופה האחרונה, ואמא שלי הגיבה לזה בסערה ואמרתי לה, 'אמא, תירגעי, אנשים כותבים דברים. אל תיקחי ללב'. אבל אמא זו אמא".
לרוב ההורים שלך לא מגיעים לצפות בך בתחרויות, אבל היה רגע נדיר שבו זה קרה, באליפות אירופה בתל-אביב ב-2018, וזה גרם לך להתפרק. הפעם הם הגיעו?
"באליפות שהייתה בארץ ב-2018 הייתי בסערת רגשות לפני הגמר, יצאתי לחניון וראיתי את הרכב של אבא שלי. זו הייתה התפוצצות של רגשות וממש בכיתי שם. כשהם רצו להצטרף לאולימפיאדה בריו העדפתי שלא, כי אני לא חושב שזה נכון עבורי לחוות דברים חדשים ברגעים חשובים, אבל כשאני מתחרה בארץ אני לא באמת יכול להגיד להם לא לבוא. הפעם לא ידעתי עד הרגע האחרון מה הם יחליטו. נתתי לארוסתי לנהל את עניין המוזמנים. קשה להורים שלי לראות את הקרבות".
כלומר זה לא החשש שהם יוציאו אותך מפוקוס, אלא פשוט קשה להם לראות את הבן שלהם בעימות פיזי, או חלילה נפצע, גם אחרי כל השנים האלה.
"נכון, אבל גם כשהם לא שם, הם הסיבה העיקרית שאני נלחם. בא לי להצליח בזכות התמיכה שקיבלתי מהם לאורך השנים, אם זה אבא שלי שהסיע אותי לכול האימונים, ובכלל, ההורים שלי תמכו ושילמו לא מעט כסף כדי שתהיה לי קריירה. לארוסתי זה חדש, ובגראנד-סלאם הקודם שבו השתתפתי וסיימתי חמישי, פרקתי את הכתף באחד הקרבות, ומה שהיא עברה שם בתור צופה היה קשה מאוד עבורה".
ביום ראשון, כשהוא בדרך למחנה האימונים בטוקיו, מוקי פגש במקרה חבר ותיק - סעיד מולאי. הקשר בין השניים הפך לסיפור הוליוודי, ולא רק כדימוי. ענקית הקולנוע והטלוויזיה, MGM, החליטה לעבד לסדרה עלילתית ולסרט דוקומנטרי את סיפורי חייהם של מוקי ושל מולאי, ג'ודוקא יליד איראן.
היחסים בין השניים נרקמו במהלך אליפות העולם בטוקיו 2019, שהסתיימה בזכייה של מוקי בזהב. על מולאי הופעלו אותם לחצים ידועים ומוכרים לפרוש מהתחרות, שמא יפגוש יריב ישראלי בגמר. מולאי בחר להימלט לגרמניה, ומהשנה שעברה הוא מייצג את אזרבייג'ן.
"פתאום ראיתי אותו בקונקשן באיסטנבול, לגמרי במקרה, ועכשיו הוא ישן איתי באותו מלון בטוקיו ומתאמן איתי באותו מתחם, פה בעיר", מספר מוקי. "אני לא יודע מתי בדיוק יסיימו לעבוד על הסדרה, אני מחכה בסבלנות, אבל מרגיש שיש תחושת שליחות להציג לעולם קשר אמיץ בין איראני וישראלי, וכמה פשוט להיות חברים כששמים פוליטיקה בצד".
שיחקת בסדרת הנוער "זיגי" וב"מינכן", חשבת לשחק גם בסדרה הזו?
"שיחקתי ב'זיגי' וב'מינכן' חודשיים אחרי האולימפיאדה ואלה היו בערך יומיים של צילומים, לא מעבר לזה. היה נחמד לשבור שגרה עם פעילות יומית שלא מסתיימת בכאבים, אבל אין לי זמן לזה. מציעים לי בעקבות זה הצעות ואני מסרב בנימוס".
הקריירה הספורטיבית לא תימשך לעד, זו אופציה לקריירה שנייה.
"יש לי המון כיוונים ליום שאחרי, אבל אני לא רוצה להתפזר כרגע. אני רוצה לפתוח מועדון ג'ודו, ולהצליח בהרצאות שאני מעביר, ואולי גם לשחק - כל זה נחמד, אבל כרגע אלה רעיונות שאני שם במגירה. ראיתי ספורטאים שהתפזרו בדרך וראיתי כמה זה פגע בהם, הג'ודו בעדיפות עליונה. גם עכשיו, בהכנות לחתונה, ארוסתי מנסה לסגור תאריכים, ואני נאלץ להגיד לה בכול פעם שתאריך מסוים לא מסתדר, כי יש לי שם טיסות, תחרויות או מחנות אימונים".
בפעם הקודמת שמוקי ביקר ביפן, הוא קיבל שם בשורה קשה על מותו של סבו. את ארוחות השבת בביתו בנתניה, מוקי מגדיר כחוויה שעיצבה אותו, וכעת הוא מקפיד לקחת איתו בקבוק יין ("תירוש, בלי אלכוהול") ולערוך קידוש בינו לבין עצמו במהלך נסיעותיו לחו"ל.
"סבא שלי היה האדם הכי רגיש ודואג בעולם, הבאתי אליו פעם אחת לארוחת שישי את סמי צ'וצ'י, בלגי-מוסלמי שהתחרה איתי כמה פעמים, וקיוויתי להביא גם את סעיד מולאי לארוחה בנתניה. קידוש אצלי זה יותר מארוחה ומסורת, זה מלכד".
אבל כמו שהצרות הגיעו בצרורות, גם הבשורות הטובות נהגו באופן דומה. חודש לפני הזכייה במדליה הוא הציע נישואים לנטלי לוק (30), זוגתו בארבע השנים האחרונות ("לא כולל פרידה קטנה באמצע").
"היא מכילה אותי מאוד", הוא אומר. "חברים הכירו בינינו והחיבור היה מיידי. היא אומרת שהיא לא בדיוק ידעה מי אני לפני שהכרנו, אולי שמעה את השם, אבל מהר מאוד הבינה מה זה דורש והיא הפרטנרית המושלמת. היא הייתה שם בשבילי מהרגע הראשון, על תקן עוד פסיכולוגית שאפשר להתייעץ איתה ולקבל פרספקטיבה טובה. היא האדם הכי אופטימי בעולם וזה מאוד עוזר לי".
מעבר לנטלי ולמשפחה הקרובה, מוקי מקיף את עצמו בעוד כמה חברים, חלקם מוכרים מאוד לציבור. "אסף גרניט ואני חברים טובים", הוא מספר, "הוא מאוד אוהב ג'ודו ועוקב אדוק. לפני שטסתי לאולימפיאדה היה לי חשוב לנסוע לכותל, ובדרך עצרתי במסעדה שלו. הוא כתב לי, 'בוא, אני רוצה להכין אותך כמו שצריך', ופתח לי שולחן. אגב, גם ליאם גולן עוקב בצורה מטורפת, לא מפספס תחרויות ושולח לי הודעות. זה נכון גם לגבי עידן עמדי, ויש את רותם כהן שהוא חבר מאוד קרוב.
"בכלל, כמות ההודעות שאני מקבל אחרי תחרויות ממחישה שהפכנו למעצמת ג'ודו. כל ילד שני בישראל היה או עדיין מתאמן בג'ודו, ומאמנים היום יכולים להתפרנס מזה יותר מבעבר בגלל ההצלחות. זה לא היה ככה לפני עשור".
ג'ודו אכן מגבש את העם, אבל אנחנו בתקופה מפולגת מתמיד.
"קשה לי ועצוב לי לראות את זה. הפילוג פוגע בנו ואני מקווה לימים מאוחדים יותר, כי יש לנו מספיק אויבים מבחוץ".
ובכל זאת, יש לך עמדה בנושא המהפכה המשפטית?
"אני מודה שאני לא מעורה במלוא הפרטים, אז אני מעדיף לא להתייחס לזה".
בארצות-הברית ספורטאים כמו לברון ג'יימס וכוכבי פוטבול מעורבים מאוד פוליטית, ובארץ - למעט אירועים נדירים, בסטורי של ערן זהבי ומונס דאבור - כל אחד מצד אחר של המפה - זה כמעט שלא קורה. למה ספורטאים ישראלים כל כך חוששים לומר את דעתם?
"אני יכול להבין את החשש וחוסר הרצון להתעסק בדברים שיכולים להסיט אותך מהפוקוס בספורט. אין לי את כל הידע בנושא ואני לא רואה את התמונה הפוליטית הרחבה, אלא ניזון מפרסומים פה ושם, אז אני מעדיף שלא לבחור צד, כי יש אנשים שעוקבים יותר ממני ומלומדים יותר ממני בנושאים האלה".
הוא גדל בבית מסורתי להוריו, אירית ורחמים, ובגיל חמש כבר ביקר אצל המורי, שמלמד לקרוא בתורה בהגייה תימנית. "מי שטעה קיבל מכה עם ה'מכווט', זו האצבע שאיתה קוראים בספר התורה. נלחצתי כי לא ידעתי לקרוא בגיל חמש, ועוד בהגייה תימנית, אז קיבלתי מכה עם המקל והתחלתי לבכות. ואז הגעתי לגן, הגננת שאלה, 'מי יודע אל"ף-בי"ת?' ולא ציפתה לשמוע 'אני'. התחלתי לזמר לה שם אל"ף-בי"ת בהגייה תימנית, במקום גימ"ל - ג'ימל, היא לא ידעה מאיפה זה בא לה".
כשהיה בן 11 אביו התחיל לשמור שבת. בתור ילד הוא מתאר זאת כחוויה קשה, שבגללה אביו היה נשאר בבית ולא מצטרף לנסיעות משפחתיות בשבתות. "היה חסר לי שאבא לא נמצא איתנו. כשהתחריתי בימי שישי באליפות אירופה הוא צפה בקרבות שלי רק עד הגמר, כי אז נכנסה שבת. בבית הכנסת, אחרי שניצחתי, אחד המתפללים סימן לו עם האגודל שהכול בסדר. אז הוא נרגע".
אם הייתי לומד איתך בתיכון, איזה שגיא הייתי מכיר?
"היית מכיר את הילד הכי מופנם בעולם".
אליל הבנות?
"לא ממש, רק בדיעבד כשהתבגרתי הבנתי שאולי זאת וזאת היו דלוקות עליי. הייתי תמים, בעיקר מאוד מופנם. בריאיון הראשון שלי בגיל 17 למקומון בנתניה, אני זוכר איך לא הצלחתי להוציא מילה מהפה, והיום אני מרצה בפני מאות אנשים - מבתי ספר ועד לאירועים עסקיים. זה תהליך מדהים שלא היה פשוט. אני אומר תודה לאלוהים שאני יכול לעשות טוב.
"בשנה האחרונה מצאתי את עצמי במצב שספונסר יורד, ועוד ספונסר יורד, ואני צריך לדאוג לעצמי כלכלית כי אני בן 30 ורוצה להקים משפחה. וכל הדברים האלה בטח לא מוסיפים למפולת המקצועית שהייתי בתוכה"
אגב, ב'ידיעות אחרונות' דאגתם ללוות אותי בתקופת הקורונה, הרמנו את הפרויקט 'יחד נותנים איפון לקורונה', וגייסנו חצי מיליון שקל. כשסבא שלי חלה באותה תקופה, הוא הגיע לבית החולים לניאדו וראה על מכונת הרנטגן הניידת את הסטיקר 'נתרם על ידי שגיא מוקי'. הוא היה אחד הראשונים שהמכונה שירתה, אז אני באמת מאמין שאם תיתן טוב - תקבל טוב".
בינתיים, הוא נערך לאליפות העולם בעוד שלושה חודשים, שבה יתחרה בקטגוריה עד 81 ק"ג, אליה עשה הסבה אחרי שבמשך שנים התחרה במשקל עד 73 ק"ג. האתגר המרכזי כרגע מבחינתו הוא לעלות במשקל. "אני צריך לשקול 85 ק"ג ואפילו יותר, עם שמונה אחוזי שומן".
גם סמדג'ה עשה בזמנו את המעבר בין המשקלים האלה.
"נכון, האמת שלא דיברנו על זה, אבל היו כמה חכמים למיניהם שהציעו לי לעלות לקטגוריה של 90 ק"ג. זו לא אופציה, כי אז אתה צריך לשקול 95 ק"ג בשגרה. גיליתי שאם בעבר היה לי קשה מאוד להוריד משקל, אז קשה עוד יותר להעלות אותו. אני מוצא את עצמי יושב ואוכל כמויות של חזה עוף וסלמון".
אם תרצה, אני מכיר עוד דרכים להעלות במשקל. אגב קלוריות, מאור מליקסון אמר בריאיון שיש צביעות ביחס לספורטאים, שזוכים לביקורת אם רואים אותם שותים בירה או מבלים במועדון, ושגם הם בני אדם ומגיע להם להתפרק.
"מבין מה הוא אומר. לשתות בירה זה לא פסול כשאתה אחרי תחרות וכשאין משהו באופק למחרת. זה בסדר גמור טיפה להתפרק, הכל עניין של מינון ואחריות".
ניצחון באליפות העולם ונוכל להכריז ששגיא מוקי חזר לגדולתו?
"אני אגיע לשם לתת את כל כולי. אני מאמין בעצמי ויודע מה אני שווה, ורוצה לעמוד כמה שיותר גבוה על הפודיום".
