כולם אוהבים את מנור. ילד טוב כפר־סבא, חיוך נהדר, דריבל עוד יותר, ואנגלית שלא תככב באף דאחקה ויראלית ברשת. כדורגלן מוכשר שאוהבים לאהוב. לא מסתבך בשערוריות (לפחות עד כה), לא מועד בלשונו, בחור חרוץ שמשדר נחמדות טבעית שגם עוברת ככה בתקשורת. לגיונר שנהנינו לצעוק "יש" בכל פעם שכבש בצ'מפיונס, ולא משנה אם ידענו איך לבטא את שם קבוצתו ומול איזו יריבה יוקרתית זה היה. גאווה לאומית לא מתעסקת בקטנות.
עוד כתבות במדור "סיפור לשבת"
והשבוע הגאווה הלאומית התעסקה בגדולות. מנור סולומון שלנו חתם בטוטנהאם, מועדון פאר מהפרמייר־ליג. נכון, התארים האחרונים של הקבוצה הם מהתקופה שבה ביציעים ישבו אוהדים אנגלים בשחור־לבן וכולם עם כובע קסקט, אבל רק לפני ארבע שנים היא שיחקה בגמר ליגת האלופות ועדיין מדובר באחד המועדונים הבכירים והעשירים בממלכה.
ועל הרקע הזה היה מעניין לעקוב אחרי הסיקור והתגובות לחתימה של סולומון בטוטנהאם. באופן טבעי, הפירגון היה גורף, אבל במקביל נלוותה אליו ארומה של משאלת לב. לרגעים נדמה היה שכולנו מתנהלים כמו הורים שמלווים את הילד אל לשכת הגיוס, עוקבים אחריו במבט מודאג חוצה את שער הבקו"ם, מקווים שיצליח לו שם, שיסתדר בין כל הגדולים. כאילו לא מדובר בשחקן מקצוען בן 23 שמרוויח מיליונים. בודקים מי המאמן, מה זה השם פוסטקוגלו, זה אוסטרלי? יווני? זה טוב לנו? הוא אימן לפני כן את ליאל עבדה בסלטיק, אולי זרק לו מילה? איזו שיטה הוא משחק? זה יתאים למנור שלנו? ומי משחקים על אותה משבצת משמאל? סון יונג־מין, זה סילון הקוריאני הזה, יש מצב ימכרו אותו?
אנחנו כל כך מקווים שהחייל שלנו יצליח בטוטנהאם, שסוף־סוף יהיה לנו ישראלי בכיר שמככב (לא רק רשום ועולה לדקות ספורות מהספסל) בקבוצה גדולה, עד שאנחנו מעדיפים להדחיק את העובדות היבשות: סולומון מגיע בכסף קטן יחסית (במושגים של טוטנהאם) כשחקן רוטציה למועדון שיש בו תחרות קשוחה, כישרון ופוטנציאל, שיעבה סגל רחב גדוש שמות מוכחים ומבטיחים. הוא הגיע בלי דמי העברה, מה שהקל על קידום המהלך, וזה אחרי עונה שבה למרות חודש פנטסטי עם חמישה שערים שפירנסו כותרות נלהבות, לא הצליח לקבע את מעמדו כשחקן הרכב בפולהאם, מועדון לונדוני צנוע בהרבה.
3 צפייה בגלריה
באגף הראיונות באנגלית סולומון הוא תמונת המראה של שלומי ארבייטמן
(צילום: האתר הרשמי של טוטנהאם)
תוציאו את ההשוואות
כולם אוהבים את מנור. גם אני. מת לראות אותו עושה את הטריק שלו מהאגף באצטדיון המרהיב של טוטנהאם. כולם מכירים את התנועה, זו שאפילו זיכתה אותו בטייטל המחייב "גרסת רובן ברגל ימין". הנה הוא מוליך את הכדור משמאל, חותך במאוץ ימינה ומקשית לפינה הרחוקה. ראינו אותו עושה את זה בשחטאר, ראינו בנבחרת ועכשיו נמצא דיל ללונדון כדי לראות אותו עושה את זה במדים הלבנים של טוטנהאם. כל כך רוצים שיצליח לו שם, עד שאני מדמיין יציע שלם של ישראלים מזדקף כשמנור מתחיל את החיתוך, עוקב בדריכות אחר המסלול שעושה הכדור ואם צריך גם נושף לעברו כדי שישלים את הקשת אל החיבורים.
אם באגף הראיונות באנגלית סולומון הוא תמונת המראה של שלומי ארבייטמן, באגף הפרסונה הכדורגלנית הוא תמונת המראה של ערן זהבי. פחות גינונים ויותר קונצנזוס, פחות פוזת הכוכב שדורש חדר לבד ויותר נגישות וחיוך הבן של השכן ממול. וכן, גם פחות כריזמה.
זה אולי נשמע מאולץ להציב את שניהם זה מול זה, אבל זה מתבקש – תוציאו ממדור הספורט את ההשוואות ונישאר עם חצי עמוד מדולדל מתחת לתחזית - ובעיקר מפתה. מדובר בטיפוסים כל כך שונים, שמייצגים גישת כוכבות כל כך שונה, כאילו תסריטאי של סרטי ספורט קלישאתיים כתב אותם, שאיך אפשר שלא להשוות ביניהם?!
בטח לאור העובדה שאחרי פרשת החדר והעזיבה של זהבי, סולומון הוא השחקן שאליו כולם נושאים עיניים בנבחרת. האוהדים, המאמנים, העסקנים, העיתונאים. עכשיו זה עליך, חביבי, ועד כה העסק לא נראה מלהיב.
כולם אוהבים את מנור. כולם גם מאוד רוצים לאהוב את הנבחרת, ראינו מה קרה פה כשהנוער והצעירה הדליקו לנו את הקיץ. אם בהזדמנות הנדירה שנפלה לרגלינו, הלגיונר הבכיר מטוטנהאם לא ייקח אותנו ליורו, משהו עלול להיסדק. לא באהבה, זו טבעה להישאר, יותר בהבנה שזה לא תמיד מספיק.
פורסם לראשונה: 11:25, 14.07.23
