למשחק הליגה האחרון בעונה שעברה הגיעה מכבי חיפה בידיעה שהיא חייבת תוצאת תיקו או ניצחון כדי להבטיח את האליפות לראשונה אחרי עשר שנים. במשחק הקודם בקריית שמונה היא ספגה שער דרמטי בתוספת הזמן ובגללו, לא הצליחה להבטיח עדיין את התואר. היציעים בקריhת שמונה שחיכו להתפוצץ משמחה עם שריקת הסיום קיבלו את סוף המשחק הדרמטי בהלם מוחלט. המתח רק הלך וגדל בעיר לקראת המשחק האחרון, מול הפועל באר שבע בסמי עופר.
הגעתי מוקדם. הסתובבתי בחוץ בין האוהדים הרבים ואפשר היה להרגיש את ההתרגשות והמתח מחוץ לאצטדיון וביציעים. מצד אחד, כבר עשר שנים שמחכים בעיר לרגע הזה. מצד שני, יש חשש שהאליפות תחמוק להם מבין הידיים במחזור הסיום של העונה. הרבה פעמים משווים בין הספורט לדת, והרגע הזה שבו 30,000 אוהדים ירוקים שואגים ומייחלים לגאולה משותפת הזכירו לי תפילה המונית.
במערכת הספורט של "ידיעות אחרונות" ו-ynet החליטו לשלוח שני צלמים למשחק וכל אחד מאיתנו ישב בצד אחר של המגרש כדי שנוכל לתפוס את הרגעים בצורה יעילה יותר ומכמה זוויות. אני ישבתי בצד הדרומי יותר אליו תקפה מכבי חיפה במחצית הראשונה במשחק. כבר בדקה ה-13 של הירוקים הבקיעו את השער הראשון. שחרור הלחץ ביציעים ועל המגרש היה מטורף. החשש החל להתחלף בשמחה ובשער השני אותו הבקיע ניקיטה רוקאביצה, השמחה כבר הייתה משוחררת לחלוטין, הרגשה של "אנחנו עושים את זה".
רוקאביצה רץ לפינת המגרש כאחוז אמוק ואחריו דלקו כל יתר השחקנים, השמחה הייתה עוצמתית במיוחד, הם קפצו אחד על השני כמו ילדים. אני זוכר שלאחר צילום התמונות ועם שאגות השמחה מהיציעים הרגשתי את השיערות שלי סומרות. זו הייתה התרוממות רוח של 30,000 אנשים בחלל אחד שהפכו לרגע אחד עוצמתי ומיוחד. המשחק הסתיים ב-2:3 למכבי חיפה, שזכתה סוף סוף באליפות.
