תמונה ממרוץ האופניים של סיציליה השנה: כריס פרום משמש פועל של עומר גולדשטיין, עוזר לו לשפר מיקום בדירוג. פרום מעולם לא דמיין שתסריט כזה אפשרי. גם גולדשטיין לא. וכל מי שמבין משהו בענף.
הבריטי בן ה־36 זכה ארבע פעמים בטור דה פראנס, ובעוד שלושה גראנד טורים. שמו חקוק בשורה הראשונה של הרוכבים הגדולים בהיסטוריה. הישראלי בן ה־25 מגלה ניצוצות, אבל נמצא בינתיים שנות ספרינט מאחור. ומה שמדהים - פרום בסדר גמור עם הסיטואציה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
זה מה שתאונה אחת, איומה ומטופשת באותה מידה, יכולה לעשות. היא התרחשה ב־12 ביוני 2019, בהכנה למרוץ קריטריום דו דופינה שמהווה חימום לטור דה פראנס. "יצאתי עם חבר לקבוצה, ואוט פולס, לבדוק את המסלול של אותו יום", משחזר פרום, "הדרך הייתה ישרה, בלי סיבובים, בלי סכנה נראית לעין. רכבנו בירידה כשאני מקדימה, במהירות גבוהה יחסית. אחר כך הראו לי במחשב שזה היה 58 קמ"ש, ופולס סיפר שסימנתי לו עם היד שיזוז. בדרך כלל מסמנים ככה כשמתכוונים לירוק או לקנח את האף, כדי שהרוכב מאחוריך לא יחטוף את זה בפרצוף.
"אז סימנתי, וכנראה שבזמן שהייתי רק עם יד אחת על הכידון, בתנוחה אווירודינמית, הגיע משב רוח שגרם לי לאבד שליטה. אני לא זוכר בעצמי, איבדתי את הזיכרון של מה שקרה, אבל מחיבור כל הדברים שסיפרו לי - פתאום סטיתי ימינה, נכנסתי לכביש גישה של איזה בית ודהרתי לתוך קיר. ברגע הבא יכולתי לראות שהרגל שלי שבורה, משהו ביצבץ מהטייטס, וזו הייתה העצם. ראיתי גם שהיד שלי שבורה, היא פנתה לכיוון הלא־נכון. אז ידעתי שזאת פציעה רעה, אבל לא הבנתי באמת עד כמה. אחר כך התברר ששברתי את המרפק, את עצם החזה, וחוליות, וסדקתי את הצוואר. דברים כאלה קורים ברכיבה, זה ספורט מסוכן, אבל היה לי גם הרבה מזל. אם הייתי פוגע בקיר עם הראש, זה היה הסוף שלי בוודאות".
7 צפייה בגלריה
''כמעט שלושה חודשים יכולתי רק לשכב''. כריס פרום בבית החולים אחרי התאונה שעבר
(צילום: באדיבות Team Ineos , מתוך טוויטר)
עוד מזל של פרום היה שבמקרה עמד אמבולנס 200 מטר מזירת התאונה. אנשיו שמעו את צליל החבטה, הגיעו תוך דקה ופינו אותו לבית חולים באזור. משם הועבר במסוק לבית חולים גדול יותר בסנט אטיין. רוכב אחר היה עורך באותו שלב מאזן ביניים: מספר התארים במרוצים יוקרתיים מול מספר האיברים המרוסקים, ומגיע למסקנה שהגיע הזמן לתלות את האופניים. לא פרום.
"בסנט אטיין", הוא ממשיך, "עברתי ניתוחים והרכיבו אותי מחדש. חיברו את כל החתיכות. הייתי מאושפז שם שלושה שבועות ואחר כך שכבתי במיטה עוד חודשיים. כמעט שלושה חודשים לא הייתי מסוגל לכופף את הרגל, יכולתי רק לשכב. תקופה קשה".
מתי החלטת שאתה חוזר לרכוב?
"יום אחרי התאונה".
יום אחרי?
"התעוררתי בבית החולים מההרדמה וכעבור עשר דקות המנתח הגיע לדבר איתי. הוא פירט את סוגי הפציעות, עבר אחת אחת, אבל אמר שיש גם חדשות טובות: 'למרות שהפגיעות רציניות, אין סיבה שלא תחזור להיות 100 אחוז'. באותו רגע שמתי בצד את כל המחשבות על פרישה".
קשוח. אם הוא היה אומר אחרת, היה לך יותר פשוט.
"כן, אבל זה מיד גרם לי לאמץ גישה חיובית".
את התאונה עבר פרום כשהוא לבוש במדי הקבוצה היוקרתית אינאוס (לשעבר סקיי). ראשי הקבוצה לא ממש התרשמו מהנחישות של הכוכב הגדול להמשיך לדווש. השמאים שלהם העריכו כנראה שמדובר בטוטאל לוס ולא הוצע לו חוזה חדש. בשלב הזה נכנס לתמונה סילבן אדמס, הבעלים של קבוצת ישראל סטארט־אפ ניישן. בשלב הבא הוכרז על חתימה מהדהדת. כמה שילם המיליארדר על ההימור העצום?
"אני לא מדבר על כסף", הודף אדמס את השאלה.
זה חוזה פיקס או שהוא תלוי בהישגים?
"ניסיון יפה, אבל גם על זה לא אענה. תפעיל את הדמיון שלך".
איך בכלל עלה הרעיון לנסות להביא אותו?
"אף פעם לא חלמתי שכריס פרום יהיה זמין עבורנו, אבל שמעתי שהוא אמר שלא בטוח שיישאר באינאוס, אז ביקשתי ממנהל הקבוצה שלנו ליצור קשר איתו. צילצלנו אליו, דיברנו 30־40 דקות, ובסוף הוא אמר, 'אתה יודע, הייתי בסקיי–אינאוס עשר שנים והשיחה איתכם הייתה יותר טובה מכל שיחה שניהלתי במשך כל השנים האלה עם דייב בריילספורד, המנהל שלהם'. זו הייתה ההתחלה".
פרום: "להצטרף לסטארט־אפ ניישן היה בשבילי כמו התחלה חדשה. מבחינתי, זה כאילו חזרתי עשר שנים אחורה ואני כבר לא הרוכב שזכה בכל המרוצים הגדולים האלה. עכשיו אני הרוכב שמטפס ומנסה לנצח במרוצים האלה"
בהמשך פנה אדמס לפאולו סלדנה, מומחה קנדי לשיקום רוכבים שהקריירה שלהם התפנצ'רה. סלדנה בדק את הנתונים של פרום, קבע שיש לו פוטנציאל להתאושש, ואדמס חזר אל הרוכב. "הייתה לנו עוד שיחה וכריס אמר, 'השתכנעתי לבוא, דברו עם עורך הדין שלי'".
הכסף היה עניין?
"כסף זה תמיד עניין. קודם כל, הוא הרוכב הכי מעוטר בדור הנוכחי, אז הוא לא יגיע בזול. היו לו ציפיות גבוהות, היה משא ומתן קשוח, וחתמנו".
אתה יודע אם היו לו עוד הצעות?
"אני יודע שקבוצות אחרות דיברו איתו, אין לי מושג לאן זה הגיע".
"היו לי עוד הצעות", מדווח פרום עצמו.
שמות, בבקשה.
"בלי שמות".
אז למה דווקא קבוצה ישראלית חדשה וקטנה יחסית?
"בגלל הפרויקט. בקבוצות האחרות שפנו אליי יכולתי פשוט להשתלב במערכת וזהו. הרעיון בעיניי היה לעזור לסטארט־אפ ניישן להתפתח ובעיקר לעבוד עם רוכבים צעירים, במקרה זה ישראלים. אני מאוד אוהב את הרעיון. כבר הספקתי לעשות מחנות אימונים עם עומר גולדשטיין, גיא ניב ואיתמר איינהורן".
ועכשיו אתה מוצא את עצמך עובד עבור עומר, עבור איתמר. לא דבר צפוי.
"להצטרף לסטארט־אפ ניישן היה בשבילי כמו התחלה חדשה. מבחינתי, זה כאילו חזרתי עשר שנים אחורה ואני כבר לא הרוכב שזכה בכל המרוצים הגדולים האלה. עכשיו אני הרוכב שמטפס ומנסה לנצח במרוצים האלה".
אני חייב להגיד שזה לא נורמלי, שמי שהיה בפסגה העולמית חוזר ככה להתחלה.
"זה לא נורמלי לחלוטין, אבל אני חושב שזה חלק מהסיפור שלי. תמיד הלכתי בדרכים לא קונבנציונליות. התחלתי לרכוב מאוחר יחסית, בגיל 18 או 19, והפכתי למקצועי רק בגיל 24. היום בני 19 כבר מנצחים בתחרויות. אז למרות שלא הגעתי השנה למה שציפיתי במרוצים, עדיין יש לי כל כך הרבה הנאה ואושר בגלל מה שהצלחתי לעשות עם החבר'ה בקבוצה. יש לנו חבורה נהדרת, שונה לגמרי מהקבוצה הקודמת שלי. זה ממש מרגיש כמו משפחה, ושאנחנו במסע משותף לעבר המטרה".
ואתה עדיין מקווה לנצח גראנד טור בעצמך?
"כן, זה מה שמניע אותי להמשיך. אני יודע שלא יהיה קל".
הרוכבים סביבך צעירים בהרבה, בלי פציעות כמו שלך, השאלה אם אתה מציאותי או שזו שאיפה דמיונית.
"אנחנו עוד נגלה. כל הישג גדול מתחיל בחלום, ואם פיזית אין מגבלה אני מאמין שזה אפשרי. האפקט של התאונה כבר לא מעכב אותי. עכשיו זה רק עניין של להתכונן נכון. אני גם לוקח דוגמה מהרוכבים המבוגרים בענף. למשל אלחנדרו ולוורדה, ספרדי בן 42 שעדיין זוכה בתחרויות גדולות".
כמה זמן אתה נותן לעצמך למבחן הזה?
"כל עוד אני מתחרה. אשמח להצליח בשנה הבאה, אבל גם אם לא, אמשיך לנסות".
עד גיל 40? 42?
"כשעברתי את התאונה, בגיל 34, יכולתי לפרוש ולהיות מרוצה ממה שהשגתי. אבל אני לא רוצה לגמור את הקריירה בגלל אילוץ שנכפה עליי. אני רוצה לגמור בתנאים שלי. היעד שתמיד הצבתי לעצמי היה 40. אם אגיע לגיל 40 ועדיין אהיה תחרותי זה יהיה נהדר".
האופטימיות של פרום לא נוטשת אותו גם בסיומה של שנה קשה מאוד, שבפסגתה ציפתה לו טראומה. מי שעמד בראש הפודיום עם החולצה הצהובה בשנים 2013, 2015, 2016 ו־2017, ונופף לעולם כשלצידו שתי הדוגמניות המסורתיות, סיים את הטור דה פראנס של 2021 אי שם מאחורי המנצח טאדיי פוגאצ'אר בן ה־23. הסבר אחד לכך היה תאונת רוכבים שנקלע אליה בתחילת המרוץ. אבל התגלה הסבר נוסף. לכן סילבן אדמס עוד לא איבד תקווה.
כשהחלטת להביא את פרום, האמנת שהוא מסוגל לנצח שוב גראנד טור?
"זו שאלה מורכבת. כשהחתמנו אותו גם אנחנו וגם הוא היינו נחושים לעשות כל מה שאפשר כדי לנצח עוד טור, וספציפית את הטור דה פראנס. הוא היה אמור להיות המוביל שלנו בטור השנה, אבל כבר בהכנות היה ברור שאין לו את המספרים הדרושים. הוא התלונן כמה קשה לו, אמר 'אני חסום, לא יכול להיפתח'. תקשיב, אני לא מדבר על לזכות, הוא אפילו לא היה דומה לעצמו בטור. והשאלה הייתה אם זה בגלל התאונה או משהו אחר. אז שלחנו אותו לבדיקות והתברר שיש לו טפיל. עכשיו, אחרי שקיבל טיפול, הביצועים שלו השתפרו ואנחנו מאוד אופטימיים".
ואם הוא לא יצליח לזכות, מבחינתך זה יהיה כישלון, החלטה רעה להחתים אותו?
"כריס נותן לקבוצה המון מעבר לרכיבה נטו. ההתעניינות בנו גדלה בגללו. אפילו ‘הניו יורק טיימס’ כתב שהחתמנו אותו. הוא גם איפשר לנו להביא עוד רוכבים, שהבינו שאיתו זו קבוצה מנצחת. הוא גם הוסיף לנו פופולריות אצל ספונסרים, שפתאום התחילו לרדוף אחרינו. ודבר אחרון, הוא תיפקד כמנטור.
"אז נהדר שיש לנו את פרום, אבל האם החתמנו אותו בשביל להיות מנטור? לא. וגם לא כדי להביא ספונסרים. החתמנו אותו כדי להתחרות חזק עבורנו, ואני מצפה ממנו להראות את היכולות שלו. הוא לא חייב לנצח טור, אבל אם יילחם על ניצחון בטורים הגדולים, זו תהיה בשבילי הצלחה גדולה".
כדי לעמוד ביעד פרום מוכן להגיר כל טיפת זיעה ולמתוח עד הקצה את סף הכאב. בסרטון שצולם בחדר כושר רואים אותו עובר סדרת עינויים תחת עיניו הבוחנות של פאולו סלדנה. מכשיר מוצמד לברכו הימנית והוא מותח אותה כלפי חוץ, פעם אחר פעם, כשכל גופו מתכווץ ממאמץ. המטרה העיקרית היא להחזיר את הגוף לאיזון, אחרי שהתאונה החלישה מאוד את צידו הימני.
סלדנה, למה לקחת את הפרויקט הזה? ספק אם יש לו סיכוי להצליח.
"לקחתי אותו כי קל לקחת רוכב רגיל, שלא נפל לשום מקום. לקחת מישהו כמו כריס פרום זה סיפור אחר לגמרי. אני לא מפחד מסיכונים. אני מחליט לפי היכולת שלי לעזור".
מה אומרים קולגות שלך?
"חלק אומרים שאני מבזבז את הזמן, חלק אחרת. אותי מעניין לשפר אותו כמה שאפשר. אחר כך אדאג למה שאחרים אומרים".
ואתה מאמין שהוא יכול לחזור?
"אם לא הייתי מאמין לא הייתי עובד איתו. אין כאן ביטוח, אבל זה אתגר ענק. אם הוא יצליח זה יהיה חתיכת סיפור. בכל מקרה, כריס אף פעם לא מרים ידיים. זה מה שעושה אותו כזה אלוף".
7 צפייה בגלריה
''יכול להיות שזמנו עבר, אבל זה מה שמדהים. שהוא ממשיך לנסות''. עומר גולדשטיין
(צילום: אפי שריר)
"הוא ווינר, קבוצתי, נותן הכל", מתרשם גם עומר גולדשטיין, הינוקא שנהנה משירותיו של המאסטר ונעזר בו כדי לפרוץ השנה קדימה, "רכבתי כבר עם הרבה ווינרים, לא כולם נתנו יד בשביל ניצחון. יש המון מה ללמוד ממנו. הוא שוקל את האוכל שלו, פועל כמו רובוט. אנחנו מסיימים אימון והוא נשאר שעתיים אחרינו. אתה אומר, וואט דה פאק, מה נסגר איתו? יכול להיות שזמנו עבר, אבל זה מה שמדהים. שהוא ממשיך לנסות".
איך הוא ברמה האישית?
"נחמד, צנוע, רגוע. אחרים היו מתחרפנים, יש עליו כל כך הרבה שיימינג ברשתות, והוא שומר על אופטימיות".
פרום מתגורר במונקו, בסיס נוח למי שמעדיף לשלם פחות מסים. הוא קבע את הראיון בעיירה אגאי, על אותו חוף ים, אליה יצא לנפוש עם משפחתו. הדרך שהווייז בחר מניס לאגאי רצופה בפיתולים ציוריים וברוכבי אופניים שתופסים בעלות על הכביש הצר כאילו היו פרות בהודו. נקודת הציון ששלח היא מאפייה קטנה שהואילה להיות פתוחה ביום ראשון בבוקר. הוא מגיח מעבר לפינה, על אופניים כמובן. לבוש טרנינג שחור ואפור, הכי נבלע בסביבה שאפשר. קונה שני הפוך ושתי עוגות תפוחים – ג'נטלמן, רושם לעצמו האורח - ומציע להתרחק קצת מהשולחנות המאוישים כדי לדבר בשקט. "חכה", הוא אומר, "ארכב לחפש מקום מתאים כדי שלא תלך סתם". תכף עוד יעביר זקנה את הכביש.
בדרך לספסל מוצל שאיתר, חלק מהמקומיים מזהים אותו. בעיקר אלה עם אופניים. "ריספקט!", "תודה", מנוד ראש וזהו. לא חתימות, לא סלפי. אחרים לא מזהים. "אתה ישראלי?" שואל מישהו שרואה את הלוגו של הקבוצה על חזהו. “אני מקניה”, עונה הבריטי.
"התחלתי עם אופני כושר רק כדי להיות מסוגל לכופף את הברך. באותו שלב לא יכולתי להניח את המשקל שלי על הרגל, לכן לא הצלחתי ללכת. אבל על האופניים חלוקת המשקל אחרת, כי אתה יושב. אנשים ראו אותי ואמרו, 'זה משוגע, הבחור הזה לא מסוגל אפילו ללכת אבל כבר חזר לרכוב"
הוא נולד וגר בקניה עד גיל 14, נדד עם הוריו לדרום־אפריקה, למד ביוהנסבורג וחי שם עד גיל 21. "מדי פעם אני מבקר באנגליה, לפגוש אנשים. יש לי אח בלונדון, עוד אח בקניה ואח שלישי בדרום אפריקה. המשפחה מפוזרת בכל מקום".
התקשורת הבריטית מחבקת אותך, או אומרת “הוא לא משלנו”?
“חלק ככה וחלק ככה. אבל בכנות, אני לא מקדיש תשומת לב למה שנאמר עליי. יש לי את הערכים שלי ואני יודע שאני יכול להוות השראה להרבה אנשים”.
השראה. מילה שמתחברת מצוין לפרום. וגם כוח רצון בלתי נתפס. ולצד זה אולי חלומות באספמיה. כך לפחות חושבים רבים בענף האופניים – ממומחים, דרך חובבי רכיבה עד צייצני רשת - לגבי סיכוייו לנצח שוב גראנד טור. דבר אחד בטוח, והתברר במהלך השיקום הארוך שעבר ב־2019: הוא מיומן יותר על גלגלים מאשר על הרגליים. "למעשה הצלחתי לרכוב על אופניים שוב לפני שיכולתי ללכת".
באמת?
"זה היה מדהים. התחלתי עם אופני כושר רק כדי להיות מסוגל לכופף את הברך. באותו שלב לא יכולתי להניח את המשקל שלי על הרגל, לכן לא הצלחתי ללכת. אבל על האופניים חלוקת המשקל אחרת, כי אתה יושב. אנשים ראו אותי ואמרו, 'זה משוגע, הבחור הזה לא מסוגל אפילו ללכת אבל כבר חזר לרכוב".
7 צפייה בגלריה
''אנשים ראו אותי ואמרו, 'זה משוגע, הבחור הזה לא מסוגל אפילו ללכת אבל כבר חזר לרכוב'''. כריס פרום בחדר הכושר
(צילום: Noa Arnon ,Veloimages)
ועכשיו אתה 100 אחוז?
"כן. בכל המבחנים שעשינו רגל ימין חזקה כמו שמאל. מנטלית זה נותן לי הרבה ביטחון. קודם, כשבזמן תחרות הרגשתי שאין לי אנרגיה להמשיך, הייתי אומר, 'זה בגלל שהרגל חלשה'. עכשיו זה מאחוריי".
בינתיים, את הטור דה פראנס השנה סיימת יותר מארבע שעות אחרי המנצח.
"הטור השנה היה חוויה שונה לגמרי עבורי. ביום הראשון הייתה התרסקות של 40־50 רוכבים על הכביש, ממש טבח, ונחבלתי בצורה רצינית. מישהו אחר אולי היה פורש, אבל אני הפסדתי את הטור בשנתיים האחרונות ועשיתי את כל השיקום כדי להגיע אליו. סוף־סוף הגעתי, אז לא עלה בדעתי לוותר. למרות שהייתי סגול ושחור בכל הצד השמאלי של הגוף במשך שבועיים, וסבלתי מכאבים, כל כך רציתי להכניס את הרגליים שלי לתחרות. החלטתי שאני חייב לסיים, גם אם זה אומר להגיע במקום האחרון".
פגע בך שאינאוס לא רצתה להמשיך איתך?
"לא בהכרח. לאורך כל הקריירה הייתי רק עם קבוצה אחת והרגשתי שאני רוצה להיות חלק מפרויקט חדש. אז נו הארד פילינגס".
מאוד דיפלומטי.
(צוחק) "אני עדיין שומר על קשר עם אנשים מאינאוס, אפילו מההנהלה. אין דם רע".
7 צפייה בגלריה
''היום הכי מיוחד שלי על האופניים''. כריס פרום לאחר הזכייה בג'ירו ד'איטליה
(צילום: GettyImages)
בתחרויות אתה שומע סביבך רוכבים שתוהים מה אתה עוד עושה שם?
"אני בטוח שיש כאלה שחושבים שהבחור הזה צריך לוותר, אבל כל הערה כזאת רק מוסיפה לרצון שלי להראות שלא סיימתי. אני עדיין שם ואני מפוצץ במוטיבציה".
בוא נחזור אחורה לימים היפים. איך זה מרגיש לנצח את הטור דה פראנס?
"אממ, מדהים, מדהים. בשבילנו הטור דה פראנס הוא הגביע הקדוש של הספורט. ויש בו גם חלקים אייקוניים, במיוחד כשמגיעים לפריז ביום האחרון ומקיפים את השאנז אליזה. זה רגע מאוד אמוציונלי לנצח בתחרות הרכיבה הכי גדולה בעולם. ולעשות את זה ארבע פעמים, לילד שגדל במדינה אפריקאית בלי היסטוריית רכיבה, היה כל כך מרגש בשבילי. לכן כשהציעו לי את הרעיון של ישראל סטארט־אפ ניישן, הדמיון הזה – גם לישראל אין מסורת של רכיבה - נגע במקום מיוחד אצלי. להיות חלק מניסיון לעשות משהו שאנשים חושבים שהוא בלתי אפשרי".
אתה יכול להיזכר ברגע אחד בלתי נשכח באחת מארבע הזכיות שלך?
"היו לי כל כך הרבה רגעים לאורך השנים, אבל אם לבחור אחד אז דווקא בג'ירו דה איטליה ב־2018. זה היה היום הכי מיוחד שלי על האופניים".
פרום מדבר כאן על מרוץ הג'ירו שהוזנק באופן תקדימי בישראל. גם אז, בדומה לטור דה פראנס השנה, הוא התחיל את המסע בהתרסקות, בהכנה לקטע הראשון. "יש תאונות שאתה יכול לקום ולהמשיך כאילו כלום, אבל זאת מאוד הכאיבה לי. הברך הייתה ממש נפוחה בימים הראשונים. היו רגעים ששקלתי פשוט לעצור".
ועדיין, זכית במרוץ.
"בשבילי, הג'ירו הזה שיקף איך הייתי רוצה לראות את עצמי כאדם, אפילו כשהזמנים קשים והסיכויים נגדך. בשלב ה־19 הפכתי את המרוץ עם תמרון כל כך נועז. יצאתי לבד, יותר מ־80 קילומטר לסיום, ומאותו רגע התחרות הייתה כאוס מוחלט. היריבים ניסו להבין איך לרדוף אחריי ואיך לארגן את עצמם. אף פעם קודם לא ניצחתי ככה".
7 צפייה בגלריה
''אתה צריך למצוא דרך לדחוק את המתחרים שלך למקום שבו הם חושבים שזה בלתי אפשרי להמשיך''. כריס פרום
(צילום: לוקה בטיני)
מה שפרום עשה שם היה באמת מטורף. בסוף הקטע ה־18 הוא פיגר ב־3:20 דקות אחרי המוביל סיימון ייטס. בסוף הקטע ה־19 השתלט על ההובלה ביתרון של 40 שניות על המדורג שני. ייטס מצידו קרס לחלוטין. עכשיו הוא מספק את הנוסחה המנטלית: "הייתי מוכן לקחת סיכון גדול בקטע הכי קשה של הטור, כשכולם כבר עייפים אחרי שלושה שבועות רכיבה. ידעתי שאני עלול להפסיד הכל, אבל זאת הייתה ההזדמנות היחידה שלי לנצח".
באופן כללי מה יותר חשוב לרוכב, הצד המנטלי או הפיזי?
"ברמה הגבוהה הפיזיות של הרוכבים מאוד דומה, שזה עובר להיות מנטלי. אתה צריך למצוא דרך לדחוק את המתחרים שלך למקום שבו הם חושבים שזה בלתי אפשרי להמשיך".
אתה רואה לידך רוכב ואומר, “אני הולך לחסל אותו עכשיו”?
"בוודאי. אתה אומר 'אני אדחוף את המהירות לנקודה שבה מנטלית הם יוותרו'. הם חושבים שיש עוד עשרה קילומטרים בעלייה, ואתה רוכב במהירות שאי־אפשר לשמר עשרה קילומטרים. אבל הם לא יודעים את זה. אתה אולי תרכב קילומטר אחד במהירות הזאת, רק כדי לעשות שינוי, להביא אותם למצב שלילי בראש שיגרום להם לוותר. מצד שני, אם יש מתחרה שעושה את זה לך, אתה צריך להבין שאוקיי, הוא לא יכול לשמר קצב מהיר, אז תישאר חיובי ותדביק אותו".
וכשיש רגע שבירה, האיתות מגיע מהרגליים או מהראש?
"קודם מהרגליים. אתה מרגיש חסר אנרגיה, הכל מתחיל לכאוב, הרגליים, הגב, הגוף פשוט צועק עליך להאט. ואתה חייב לשכנע את עצמך לא להקשיב לסימנים".
יש לך מאמן מנטלי?
"לא. אלה דברים שצריך להתנסות בהם לבד".
הגיחה עם הג'ירו ההוא הייתה הפעם הראשונה שפרום הזדמן לישראל. עכשיו הוא נוחת כאן שוב, יחד עם כל קבוצת סטארט־אפ ניישן, ולזכותה של הקבוצה ייאמר שהיא לא מחביאה את ההימור הגדול שעלול להיכשל. היא אף לקחה על עצמה הטסת עיתונאי שיפשפש בקרביו.
לפני שהגעת לישראל ב־2018 הייתה לך דעה מגובשת עליה?
"לא ממש, רק ראיתי את הכותרות ורובן דיברו על הפצצות או מלחמה באזור. לא ידעתי למה לצפות. חשבתי שאולי אראה מדינה שסועה, עם בניינים הרוסים בכל מקום. אבל כשביקרתי בירושלים, בתל־אביב ובצפון הרגשתי מאוד בטוח".
יש ספורטאים ואמנים שמתבטאים נגד ישראל במסגרת ה־BDS.
"המה?"
BDS, תנועת החרם. רוג'ר ווטרס.
"אה, אוקיי. אני יודע שזה עדיין אזור של קונפליקט, אבל חושב שהרבה אנשים יהיו מופתעים מאיך שהחיים באמת נראים בישראל".
מישהו ניסה ללחוץ עליך לא לחתום בקבוצה הישראלית?
"לא, לא".
7 צפייה בגלריה
''לא יכולתי לנצח אם רוכבים אחרים היו לוקחים משפרי ביצועים''. כריס פרום לאחר הזכייה בטור דה פראנס
(צילום: GettyImages)
סילבן אדמס לקח סיכון כשהחתים אותך. אתה חושב מה יקרה אם תאכזב אותו?
"אני מאוד מקווה שלא. אני גם מקווה שלהחתים אותי היה לא רק בשביל לנצח, אלא גם כדי להשפיע על הקבוצה. אבל אני גם יודע שסילבן וכל הקבוצה מקווים שאחזור לרמה הכי גבוהה. ואני מקווה לזה כנראה יותר מכולם. כי יש לי הזדמנות ענקית להשתוות אל ארבעת הרוכבים שזכו בטור דה פראנס חמש פעמים: ז’אק אנקטיל, אדי מרקס, ברנאר אינו ומיגל אינדוראין. לשם אני שואף, להיות חלק ממועדון חמשת השיאנים".
את לאנס ארמסטרונג אתה לא סופר?
"לא, לאנס לא נספר".
אתה בקשר עם ארמסטרונג?
"לא ממש. התחריתי מולו פעם כשחזר לרכיבה מקצוענית, בג'ירו דה איטליה 2009, אבל אני לא חושב שהוא אפילו דיבר איתי. רק התחלתי להיות מקצוען והוא סיים את הקריירה".
בשביל הרבה אנשים הוא היה גיבור. גם בשבילך?
"קראתי את הספרים שלו, הערכתי אותו מאוד".
אז מה דעתך על הסיפור שלו?
"אני חושב שהוא עשה הרבה טוב לעולם הרכיבה, גרם לאנשים רבים להתעניין בענף. והוא גם גייס דרך הקרן שלו הרבה כסף למחקר ולעזרה לחולי סרטן, עם המאבק האישי שלו במחלה וההחלמה ממנה. אבל בצד השלילי הוא גרם נזק גדול. הרס למעריצי הרכיבה האמיתיים, שהרגישו מרומים כשצפו בספורט שהתברר כמתודלק בסמים. זה היה משהו של הדור ההוא, אבל אפילו בשנים שאני זכיתי בטור דה פראנס ספגתי הרבה תגובות שליליות בגלל זה. בעיקר מאוהדים צרפתים, שראו את הביצועים שלי ולא האמינו שהם אמיתיים. התייחסו אליי כאילו אני הלאנס ארמסטרונג החדש, כי איך יכול להיות שאני מנצח את הטור שנה אחרי שנה. זרקו עליי דברים, הכו אותי תוך כדי המרוץ. הרגשתי שאני נענש בגלל הדור של לאנס".
אתה אומר הדור של לאנס, אבל זה היה לאנס עצמו. הוא הוביל את התרבות הזאת. הוא שיקר והכחיש לאורך שנים.
"בגלל כל הזכיות שלו בטור דה פראנס סימנו אותו כמטרה עיקרית. אבל צריך לומר שזה לא רק הוא. לא אגיד שכולם, אבל זה היה מאוד נפוץ אז".
ועכשיו הכל נקי?
"אני לא יכול לדבר בשם אחרים, אבל מבחינתי הידיעה שהצלחתי לנצח בטור דה פראנס ארבע פעמים כשאני נקי, אומרת שהספורט נקי. לא יכולתי לנצח אם רוכבים אחרים היו לוקחים משפרי ביצועים. זה מה שההיגיון שלי אומר.
"בכל תחום בחיים יש אנשים שמנסים לשבור את הכללים, אבל אני מאמין שמאז שקבעו חוקים נוקשים נגד הסמים, עם עונשי השעיה ארוכים למי שמפר אותם, אף ספורטאי שפוי לא יחשוב שאפשר להצליח לחמוק מזה".
אנחנו יושבים כאן ויש מולי ג'נטלמן. לעומת זאת, על האופניים אתה קילר. תסביר.
"כאדם, חונכתי להיות צנוע ולכבד אנשים. אבל כשאני על האופניים זה עניין אחר. במרוצים זאת המחויבות שלך, לא לתת לאחרים שום דבר בחינם. להיות חסר רחמים. לנצל כל שנייה של חולשה אצל היריב.
"ואחרי שאמרתי את זה, ברכיבה יש המון חוקים לא כתובים. למשל, אם מתחרה שלך עצר בצד להשתין, אתה לא תוקף באותו רגע. או אם המוביל מתרסק, אתה מאט ונותן לו הזדמנות לחזור. אני מאמין שספורט צריך להתבצע בדרך הזאת. לצערי, היום אנחנו רואים פחות ופחות מהכבוד הזה בתחרויות. במיוחד אצל הצעירים. זה עצוב, אבל אני מעדיף להתייחס לספורט כבסיס להגינות, לקירוב בין אנשים, גם כשהמטרה היא לנצח".
במבט לאחור על הקריירה שלך, מה תחשוב לעצמך ביום שתפרוש מרכיבה?
"תצטרך לשאול אותי בעוד כמה שנים, כשאגיע לגיל 40. אנחנו יכולים לשוחח אז שוב"
פורסם לראשונה: 07:50, 05.11.21
