לא נעים במיוחד לעקוב בימים אלה אחרי הטניס הישראלי. למען האמת, זה נכון כבר זמן רב. כעת, אחרי הפרישה של יוני ארליך, גם הנקודה הבטוחה שלנו בזוגות במשחקי הדייויס הלכה לאיבוד. נשארנו עם חבר'ה נחמדים שלא מתקרבים אפלו ל־200 הראשונים בעולם, וגם בין הנשים לא צמחה אף שחקנית בולטת מאז שחר פאר. שמענו בדרך על כל מיני שמות שאולי יפרצו, ובראשם ישי עוליאל, אבל שום דבר לא יצא מזה – וחבל. זה ענף פופולרי מאוד בישראל, כנראה המקום השלישי אחרי כדורגל וכדורסל, אבל משהו השתבש בתהליך איתור ופיתוח השחקנים ואנחנו עומדים בפני שוקת שבורה וסכנת הידרדרות לבתים העולמיים הנמוכים ביותר.
המסורת של הטניס הישראלי מפוארת והולכת הרבה לאחור, עוד לפני שהמגרשים היו נורמליים. מסתבר שלא צריך מתקן מושלם אם יש תשוקה ונשמה. בשנות החמישים והשישים, רבים וטובים שהיו בדרכם לקניות בשוק הכרמל, או באחיו הקטן שוק בצלאל, היו עוצרים ברחוב אלנבי או ברחוב טשרניחובסקי, ליד מגרשי הטניס הישנים של מכבי ת"א, ועוקבים אחרי כוכבי הענף שעשו לנו המון כבוד – אליעזר דוידמן, גבי דוביצקי, דוד (דוקה) אס ועוד.
3 צפייה בגלריה
המסורת של הטניס הישראלי מפוארת והולכת הרבה לאחור. טניס באצטדיון ימק"א בירושלים
(צילום: דוד רובינגר)
אלה שלא הסתפקו בטניס קיבלו בונוס גם ממגרש הפחים, אותו מגרש סמרטוטים קטן של מכבי ת"א בכדורסל, שם קיבלו במנה אחת את כל הכוכבים. עבור אוהדי ספורט קנאים זה היה אירוע יוצא דופן. אגב, קברניטי מחלקת הכדורסל תיכננו להקים על מגרשי הטניס אולם כדורסל חדיש וענק, אבל הדבר לא יצא לפועל. המועדון קיבל אדמות חלופיות באזור הירקון, אבל אולם לא ממש הוקם שם עד היום... יש שיאמרו שזה כבר לא יקרה לעולם.
"לזר" דוידמן היה חניך של אביו, המאמן הוותיק וילי, אחד האנשים שבזכותם הטניס הישראלי רקם עור וגידים. לזר הסעיר את הקהל הישראלי בזכות הדיווחים על הופעותיו בטורנירי הגראנד סלאם, שמבחינתנו היו חלום רחוק ויעד כמעט בלתי מושג – הרי רק קראנו בשקיקה עליהם, על הכוכבים של התקופה, ופתאום היה לנו גיבור ישראלי ביניהם. אמנם זו לא הייתה תקופה כמו היום, עם אגדות טניס עולמיות בדמות רפאל נדאל, רוג'ר פדרר ונובאק ג'וקוביץ, אבל שמו של דוידמן הלך לפניו ברחבי העולם.
בין 1958 ל־1966 הוא ערך מספר הופעות בווימבלדון, אוסטרליה ואליפות ארה"ב, ואפילו פגש את רוד לייבר האגדי. כן כן, ביו־אס אופן של 1962 דוידמן פגש בסיבוב הראשון את אחד הטניסאים הגדולים בהיסטוריה, והפסיד לאוסטרלי 6:3, 6:2, 6:3. לייבר המשיך עד לזכייה בתואר. המאזן של דוידמן בגראנד סלאמים עמד על 5:2, והוא גם ייצג את נבחרת הדייויס לאורך שנים רבות. היום אנחנו אפילו לא קרובים לנציג כזה.
דוידמן גם היה אחראי בעקיפין למפגש הראשון שלי עם מה שמכנים היום פייק ניוז. בליל שבת אחד, כשהפופולריות של דוידמן הייתה בשיאה, קיבלתי טלפון אנונימי מאדם לא מוכר, שהציע שאצא מיידית לנמל התעופה בן גוריון כדי לפגוש את דוידמן על המזוודות, בדרכו לעזוב את הארץ ולהגר למדינה רחוקה. לא ברור מה היה החשבון של מי שהפיץ את הבלוף הזה, אבל כמעט אכלתי אותה עם זה. התחלתי להתקשר לכל מי שאני מכיר, עד שהתברר שהוא ישן שנת ישרים בבית שלו.
גם בין הנשים היו חלוצות, כמו העולה מרומניה מגדה נויפלד שכיכבה במועדון טניס כרמל מחיפה, ואחריה אילנה ברגר האדירה. הזמנים עברו, והדור של שנות השמונים והתשעים הצית את הדמיון – שלמה גליקשטיין, עמוס מנסדורף, גלעד בלום, שחר פרקיס. לאחר מכן הגיעו אנדיוני, דודי סלע, אנה סמאשנובה, ציפי אובזילר וכמובן שחר פאר. רק תחשבו על דבר כזה קורה כיום – במרץ 1983 גליקשטיין פגש את המדורג ראשון בעולם, איבן לנדל הצ'כי, בטורניר מונטה קרלו, וניצח 3:6, 5:7.
רבים לא זוכרים זאת – כנראה ההישג דהה עם הזמן בצל של אנדיוני, אבל גליקשטיין הגיע גם הוא לגמר גראנד סלאם בזוגות. ביוני 1985 הוא שיתף פעולה עם האנס סימונסון השבדי ברולאן גארוס, והצמד היה רחוק ניצחון אחד מתואר בלתי נתפס על החימר. נו, מתי נראה את היורשים הבאים?
