צריך להוריד את הכובע בפני הג'ודאים של נבחרת ישראל. הם התעלו ברגע האחרון ממש והראו רוח לחימה ביום התחרויות המסכם באולם בודוקאן – הכל כדי להציל את כבודו של הג'ודו הישראלי. הניצחונות הגדולים, חלקם הרואיים ממש, ולא פחות חשוב - הביחד שלהם, הובילו אותם למדליה שבאמת מגיעה להם.
טוקיו 2020 ב-ynet - למתחם המיוחד
לצד הגאווה הגדולה, צריך גם לזכור שהמדליה הזאת לא יכולה להסתיר בעיות שעוברות על ענף הג'ודו. מהרגע שנכנס לתפקיד יו"ר האיגוד לפני כעשור, משה פונטי ביקש שנבחן אותו דרך הפריזמה האולימפית – מבחן המדליה באירוע הגדול מכולם שמגיע בפעם בארבע שנים (או חמש במקרה הזה).
גם אחרי הזכייה, פונטי נראה כמי שעבר עליו שבוע לא פשוט, ואפשר להבין את זה. עם כל הכבוד למדליה הקבוצתית, תחרות שנכנסה לתוכנית האולימפית לראשונה בטוקיו, אין ספק שהוא חייב להסיק מסקנות מכל מה שקדם לה.
שבוע התחרויות האישיות לא היה הצלחה גדולה, בלשון המעטה, גם בהתאם לציפיות שהציב האיגוד עצמו. שירה ראשוני וברוך שמאילוב נתנו הופעה יפה, הגיעו לקרב על מדליית הארד, אבל היתר היו רחוקים מלהתעלות. שני הפייבוריטים המרכזיים למדליה – שגיא מוקי ופיטר פלצ'יק – אפילו לא התמודדו על מקום בפודיום. הם אמנם חיפו על כך אתמול (פלצ'יק ניצח בכל שלושת הקרבות שלו, מוקי עשה זאת בקרב היחיד שלו), אבל זה לא יכול למחוק את האכזבה האישית. ג'ודוקא נמדד קודם כל בהצלחה במשקל שלו. מדליה קבוצתית היא בונוס.
גם באיגוד צריכים לקחת את ההישג הזה בפרופורציות הנכונות. 23 מדינות זכו במדליות אישיות בתחרות בטוקיו, וישראל - שהוצגה לכולנו בשנים האחרונות כ"מעצמת ג'ודו" על בסיס הצלחותיה בטורנירים בינלאומיים - לא הייתה ביניהן. מעצמה מטעם עצמה.
עיקר המאמצים בהכנה לטוקיו התמקדו בתחרויות האישיות, לא בקרב הקבוצתי. בהיבט הזה, התוצאה לא טובה. המדליה הזו לא מציגה עומק של הג'ודו הישראלי. עומק בא לידי ביטוי במדליות אולימפיות אישיות או באליפויות העולם, ואנחנו לא שם. מדינות קטנות יותר כמו קוסובו (שתי מדליות זהב בטוקיו) או גיאורגיה (מדליית זהב ושלוש מכסף) עשו הרבה יותר מאיתנו. איך ניתן להגדיר את ישראל כמעצמה כשבשבע השנים האחרונות אף ג'ודוקא לא זכה במדליה כלשהי בתחרויות עד גיל 21? כל המאמצים הגדולים הושקעו בהווה, העתיד נזנח לטובת חלום המדליה ואינו נראה ורוד.
יש פער ענק בין להגיע לתחרות האישית, להתמודד עם כל הלחץ וגודל המעמד, עם הטירוף של היריב שממול, לבין לבוא לתחרות קבוצתית כאנדרדוג, כמו שהנבחרת עשתה. מבין הנבחרות שעלו על הפודיום, ישראל היא היחידה שלא העמידה אף מדליסט בטוקיו. ליפן היו 11 מדליות אישיות, לצרפת שבע, לגרמניה שתיים.
היו גם כאלו שהשוו בין שתי המדליות של גל פרידמן, הספורטאי האולימפי הגדול ביותר שהיה פה, לבין אורי ששון. כן, גם לו יש שתי מדליות אולימפיות. עם כל הכבוד להישג האדיר שלו, ההשוואה בינו לבין הספורטאי היחיד שהביא מדליית זהב לישראל - ואף אחת מהמדליות שלו לא הייתה בספורט קבוצתי - עושה עוול לשניהם.
הפרופורציות האלה חשובות גם לג'ודו הישראלי עצמו. זה הענף שמקבל הכי הרבה תמיכה מהמדינה, בעשרות אחוזים יותר מכל ספורט אולימפי אחר. והחגיגות מובנות מאליהן: הספורטאים הצילו במו ידיהם ואיפוניהם את משלחת הג'ודו. אבל אפשר גם להביט במראה ולהפנים שבזמן שהלב הענק והאחווה בין הג'ודאים הביאו לישראל את המדליה השנייה בטוקיו, ההכנות לאולימפיאדה והביצועים בה לא היו מספיק טובים.
זה לא שלפני המדליה הזאת מישהו חשב שפונטי או אחד משני המאמנים - אורן סמדג'ה (גברים) ושני הרשקו (נשים) – צריך לפנות את המקום שלו, אבל גם הזכייה לא צריכה להכניס אף אחד לאופוריה. היו ליקויים, בעיקר בנבחרת הגברים, וצריך לתקן אותם כדי להגיע לפריז 2024 חזקים יותר. רוח הלחימה חשובה, אי אפשר בלעדיה. לא תמיד היא תוכל לחפות על חסרונות מקצועיים.
