כשחושבים על פינלנד, חושבים על שלג וקרח, על קור אימים, לא על שדות מוריקים, מנוקדים בפרחי חמניות. כשחושבים על ספורט בפינלנד, קופצים לראש סקי קרוס קאנטרי, הוקי קרח ועוד ענפים ספורט חורף, לא על תחרות במזג אוויר מושלם של 18 מעלות, גן עדן לספורטאים. אבל זו המציאות שציפתה לנו בלאהטי באליפות העולם בחצי איש ברזל.
התלוויתי לחברתי עינת קידר, שניצחה בתחרות חצי איש ברזל בטבריה וקיבלה כרטיס לאליפות. כבר בנחיתה בהלסינקי, שבוע לפני התחרות, הבנו שהגענו למקום מושלם. חודש אוגוסט הוא עונת הקיץ בפינלנד. הכל ירוק, לא קר מדי, הימים ארוכים. רוח תחרות האיירון-מן כבר נשבה באולם היוצאים בשדה התעופה המעוצב. בעוד אנחנו ממתינות בסמוך למסוע הכבודה החריגה, בציפייה לאופניים, גילינו כמה עשרות מזוודות אופניים זהות לחלוטין. "מי בכלל חשב לסמן את האופניים שלנו בסימון מזהה?!", תהינו בקול רם.
במעבר הגבול, בתור להחתמת הדרכונים, ההתרגשות עולה. תור ארוך של נכנסים לפינלנד משתרך לאיטו. הפינים לא אוהבים זרים, וכל מי שאינו שייך לאיחוד האירופי זוכה לתחקיר מעמיק מצד השוטר. כשהגיע תורנו, הכרזנו שאנחנו חלק ממשלחת ישראלית לאליפות העולם באיש הברזל. השוטר חייך, והחתים את הדרכון.
וכך, מצאנו את עצמנו נעים לתחנת הרכבת מהלסינקי ללאהטי, אוספים איתנו עוד מתחרים, מגרמניה, אנגליה וארה"ב. רובם אנשי ברזל מדוגמים וחזקים. כולם גוררים איתם את הציוד הרב, מלאי התרגשות ורצון לנצח בעיקר את עצמם.
כ-6,000 מתחרים נרשמו לתחרות, מתוכם כ-2,400 נשים שבאו להפגין יכולות סיבולת של חצי איש ברזל: לשחות 1.9 ק"מ, לרכוב 90 ק"מ ולרוץ חצי מרתון (21.1 ק"מ). קידר בת ה-60, מורה לחינוך גופני ומדריכת שחייה, מתחרה בקטגוריית גיל 65-60. היא נכנסה לטריאתלון לפני 25 שנה. "כל השנים עסקתי בספורט, רכבתי להנאתי, ובעיקר שחיתי", היא אומרת. "יום אחד נתקלתי בפארק הירקון באירוע 'נשים הולכות רחוק'. חילקו עלונים והחלטתי להשתתף. התחלתי בקטע חובבני בלבד".
הספורט תמיד היה בראש סדר העדיפויות שלה. היא רגילה להתעורר מוקדם בבוקר ולהתאמן. אבל הסיפור הוא לא רק הזמן, כי לספורט הזה יש גם מחיר כלכלי. "זה עניין של סדרי עדיפות וזה לא חייב להיות יקר", היא אומרת. "כל השנים לא השקעתי בציוד הכי יקר והכי חדיש, ולא שילמתי סכומי עתק למאמנים. השנה הייתה הפעם הראשונה שקניתי אופניים חדשים. עד היום הכל היה יד שנייה".
ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעלויות הכרוכות בספורט הזה, שבו עוסקים אנשים באופן פרטי, לא מקצועני, מתוך תשוקה ואהבה לענף הממכר הזה. קידר, למשל, ויתרה על השתתפות באליפות העולם לפני שנתיים ביוטה שבארה"ב, בגלל המחיר היקר. הפעם היא כבר לא ויתרה, וסיימה את המסלול המאתגר עם חיוך ענק, אחרי כשש שעות.
"קניתי אופניים יד שנייה ב-2,000 שקל וזהו"
43 ישראלים, מתוכם 13 נשים, השתתפו בתחרות בלאהטי. אבי כהן, בן 26 מרעננה, היה אחד המפתיעים בהם. רק לפני שנתיים הצטרף לענף, וכבר הגיע לאליפות העולם וסיים את התחרות ב-4:24:55 שעות, תוצאה איכותית ביחס להיסטוריה הספורטיבית שלו.
כהן הוא סטודנט לחשבונאות, כלכלה ומינהל עסקים, שומר מצוות (הוא לא מתאמן בשבת, שנחשב ליום האימונים המשמעותי ביותר של אנשי הברזל). בקרוב יתחתן, ובינואר מצפים לו מבחני המועצה לחשבונאות. על כל זה הוא עוד מוסיף אימונים לאיש ברזל. את האהבה לספורט המפרך הוא מכיר מהבית. "אבא שלי עשה חמישה איש ברזל מלא, עשרה חצאים והרבה מרתונים", הוא מספר בגאווה.
הוא השפיע עליך להצטרף לענף?
"ממש לא. בזמן הקורונה חבר סיפר לי שעשה חצי מרתון בשעה וחצי. תהיתי אם זה מהר. לפני כן לא רצתי יותר מ-10 ק"מ".
יצר התחרותיות הוביל את כהן להציג לחבר שלו בתוך שלושה שבועות תוצאה של שעה ו-29 דקות. "בשביל הכיף" הוא מסביר. "הוא שאל אם אני רוצה רוצה לעשות חצי איש ברזל. הלכתי הביתה ושאלתי את אבא שלי אם הוא רוצה לעשות יחד איתי, וכך הגענו עד הלום".
ובכל זאת, זה ספורט יקר שכרוך בעלויות רבות, ציוד. מי מאמן אותך?
"הכל לבד. ריצה אני יודע מהצבא, והכל לימדתי את עצמי מיוטיוב. התאמנתי על הטריינר של אבא שלי, קניתי אופניים יד שנייה ב-2,000 שקל וזהו".
את התחרות הראשונה שלו בטבריה, לפני שנתיים, סיים בתוצאה של 4 שעות ו-55 דקות, חמישי בקבוצת הגיל 29-25. כעבור שנה, בתחרות בטבריה, דורג שלישי – וזכה בכרטיס לאליפות העולם בלאהטי.
ארבעה ימים אחרי ההצלחה אובחנה אצלו מחלת הנשיקה. כהן כבר ויתר על החוויה בפינלנד, אבל לאחר שהחלים הצליח להשתחל בכל זאת לתחרות ברגע האחרון, והחל באימונים אינטנסיביים. "רצתי, רכבתי ושחיתי כל מקצוע חמש פעמים בשבוע", הוא מספר. "לקראת התחרות הרגשתי שאני מגיע הכי מוכן שאני יכול".
עינת קידר בת ה-60, מורה לחינוך גופני ומדריכת שחייה, מתחרה בקטגוריית גיל 65-60. היא נכנסה לטריאתלון לפני 25 שנה. "כל השנים עסקתי בספורט, רכבתי להנאתי, ובעיקר שחיתי", היא אומרת. "יום אחד נתקלתי בפארק הירקון באירוע 'נשים הולכות רחוק'. חילקו עלונים והחלטתי להשתתף. התחלתי בקטע חובבני בלבד"
איך הרגשת? ציפית לתוצאה כזאת?
"אווירה מטורפת. התרגשתי בעיקר מכך שזו אליפות עולם ובעיקר מכך שכולם חזקים בצורה משמעותית מהתחרויות בישראל, ואני תחרותי מאוד. ניהלתי את התחרות לעצמי: קיוויתי לסיים את השחייה בפחות מ-30 דקות, לרדת ברכיבה משעתיים וחצי ואת הריצה לעשות ב-1:20 שעות".
למרות שמדובר בקיץ, זו עדיין פינלנד. וכך, תחרות הגברים התאפיינה בגשם חזק לכל אורכה. היציאה לרכיבה אחרי שחייה באגם בטמפרטורה של 18 מעלות לא סייעה לתחושת הקור. מתחרים רבים פרשו, חלקם סבלו מהיפותרמיה.
ובכל זאת, כהן הצליח לשפר את שיאו האישי ב-25 דקות, ודורג 117 בקבוצת הגיל שלו (מתוך 263) ובמקום ה-536 מתוך 3,321 משתתפים. "כל העבודה שנתתי בחודשיים האחרונים התבררה כמוצלחת", הוא מסכם.
"עד 7:00 אני מתאמן, ואז עם הילדים"
ירון ליטן (49) לא תכננן להיות איש ברזל. איש העסקים מהוד השרון, אב לארבעה, נכנס לעולם הברזל רק לפני ארבע שנים. "תמיד הייתי בכושר סביר, אבל בגיל 45 סבלתי מכאבים ברגליים והתחלתי לעבוד על חיזוקים עם מאמנת. כשהגיע לישראל מרוץ האופניים GFNY, התחריתי וסיימתי שלישי. מאותו הרגע הצטרפתי לעולם הטריאתלון".
עם הצטרפותו לענף מיד החליט ללכת על איש ברזל מלא. התחרות הראשונה הייתה בהמבורג. הוא סיים אותה בהצלחה, אבל הבין שהוא זקוק למאמן. הוא גייס את גל תיכון, שנחשב לאחד המאמנים האישיים המובילים בישראל. בפינלנד סיים שני מבין הישראלים, אחרי כהן, ואמר בהומור כי היה לוחץ יותר אם היה יודע שכהן לפניו על המסלול.
איך מוצאים זמן לכל זה אם מנהלים משפחה ועבודה? כמה שעות אימונים אתה משקיע בשבוע?
"אני שותף בחברה שלי, לא מנכ"ל, וזה נותן לי זמן פנוי. אני מתאמן כ-12 שעות בשבוע כשאין תחרויות. כשיש, אני מגיע ל-20 שעות. המשפחה תומכת. מבחינתי היא בעדיפות ראשונה, ומוותרים על דברים אחרים כמו בילויים עם חברים".
גם איתי חג'בי, בן 38 מאריאל, שסיים חמישי מבין הישראלים (4:44 שעות), נעזר באותו מאמן. הוא נשוי ואב לשלושה, וגם הוא לא רואה בעיה לשלב את ענף הברזל בחיי המשפחה והעבודה. הוא תמיד היה ספורטיבי, וב-2019 החל לרוץ.
"לא הכרתי את תחום הטריאתלון", הוא אומר. "התחלתי לרוץ מרתונים וראיתי שכל ההתמקדות בספורט הופכת אותי לאדם טוב יותר. איש ברזל תמיד היה שם, משהו בלתי נתפס. מבחינתי זה שיא השיאים. לפני שנה עשיתי איש ברזל ובעוד חודש וחצי אני עושה את המלא השני".
איך אתה משלב את זה עם עבודה וילדים?
"הפתרון שלי הוא לקום מוקדם כדי להתאמן. עד 7:00 אני מתאמן, ואז עם הילדים, סנדוויצ'ים וכו'. לא שיניתי את החיים, אלא את השעות שבהן אני ער. עד 22:00 אני הולך לישון. אשתי תומכת לכל אורך הדרך. בלי זה, זה לא יקרה. אצלי קודם כל משפחה, אחר כך עבודה ואז הספורט".
איך מממנים את הספורט הזה?
"העסק לא זול, ממש לא זול, אני הוספתי לקוחות כדי שאוכל להרשות לעצמי. ההוצאות החודשיות שלי מגיעות בערך ל-3,000 שקל בחודש. אני באופן אישי השתגעתי, כי לקחתי מאמן פרטי כדי להגיע לתוצאות, אבל אני יודע שזה לזמן מוגבל".
מה המטרה שלך?
"כרטיס לאליפות עולם באיש ברזל מלא. בלאהטי הוכחתי לעצמי שהכל אפשרי. לא חלמתי שאגיע לתוצאה הזו, וגם לא הבנתי את זה עד עשרת הקילומטרים האחרונים, כשהמאמן צעק לי שאני שם".
ניר ישראל (56) מקריית-אונו, נשוי ואב לשלושה, הוא שועל קרבות ותיק בתחרויות האלה. גם הוא מקדיש שעות ארוכות לאימונים. את האיירון-מן הראשון שלו עשה ב-2013 ומאז הוא לא עוצר. ישראל מספר שהוא מקפיד על התזונה ומתאמן בממוצע 13 שעות בשבוע. מבחינתו תחרויות לונג דיסטנס זה החיים. הוא לא יכול בלי זה.
את התחרות בלאהטי סיים עם חיוך, מבלי להתאמץ יותר מדי: "התחרות לא הייתה כל כך קשה, אבל אליפות עולם זו חוויה אחרת. זו לא סתם תחרות, השתתפו בה אנשים שעשו דרך. ולהתחרות עם הספורטאים הטובים בעולם זו חוויה".
מי מאמן אותך ומסייע לך בתזונה?
"בעיקרון אני מתאמן לבד ובונה לעצמי את התוכניות. יש לי מטרות מגוונות, אז בהתאם אני מתכנן. לתזונה יש חשיבות קריטית אצלי, היא מאוד מתוכננת ואני מכין הכל מראש. הכל מתוכנן על הדקה מה אני אוכל. אני בעיקר בא כדי ליהנות".
פורסם לראשונה: 18:21, 13.09.23