הרוחות אמנם עלולות להתלהט כשמגיעים לשאלה מיהו שחקן השחמט הגדול בכל הזמנים - האם זה מגנוס קרלסן הנורווגי, ששולט בכיפה כבר למעלה מעשור, גארי קספרוב מרוסיה, בובי פישר מארה"ב או וישי אנאנד מהודו? שמות ענקיים אחד-אחד - אבל בנוגע לסוגיה מי היא שחקנית השחמט הגדולה בכול הזמנים לא תהיה שום מחלוקת עם אף אחת ואף אחד: הטוענת הברורה לכתר היא ג'ודית פולגאר מהונגריה, 46, יהודייה, האישה היחידה אי פעם שדורגה בין עשרת הראשונים בדירוג העולמי של פדרציית השחמט העולמית (מקום 8).
כתבות נוספות למנויי +ynet:
היא התחילה לשחק בגיל חמש, בגיל שבע כבר נסעה לתחרויות בינלאומיות, בגיל 12 הפכה לשחקנית הצעירה ביותר אי פעם שנכנסה לרשימת 100 השחקנים המובילים בעולם, בגיל 15 וארבעה חודשים הייתה הצעירה ביותר אי פעם לקבל את הדרגה הבכירה ביותר בשחמט, רב-אומן, בכך שברה (בחודש) את השיא של בובי פישר הגדול והמשוגע. מאז, אגב, נשבר השיא וכיום יש רבי-אומן בשחמט כבר מגיל 13.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
השבוע ביקרה פולגאר בישראל במסגרת אליפות העולם בשחמט לנוער שנערכה בתל-אביב, שם נפגשנו.
ג'ודית פולגאר כתבה את היסטוריית השחמט מחדש שוב ושוב, ודאי לנשים, עד שפרשה לפני כשמונה שנים - ואף אחת עוד לא התקרבה מאז לשחזר את הישגיה. על הדרך הצליחה גם לנצח לא מעט רבי-אומן, את הראשון כבר בגיל תשע. אבל נדמה שהניצחון המתוק מכולם עבורה, היה הניצחון על גארי קספרוב - ככל הנראה השחמטאי הגדול מכולם - בסתיו 2002, לפני 20 שנה.
"אתה יודע מה זה לשבת מול גארי קספרוב? הוא רק מסתכל עלייך ואת בטוחה שהוא הולך לאכול אותך בחיים, על המקום", היא נזכרת. "הוא ניגש אל הלוח כמו לקרב, חייב לשנוא את היריב כדי לשחק טוב. מבחינה פסיכולוגית היה קשה לשחק מולו, היו משחקים שפשוט לא הצלחתי להתרכז. היה לי חשוב להתחזק ולהרגיש שאני יכולה לתת מולו את המשחק הכי טוב שאני יודעת, לתת פייט טוב. זה היה האתגר".
המשחק נערך בקרמלין במסגרת משחקי "רוסיה נגד שאר העולם" - כן, לפני 20 שנה עוד היו דברים כאלה - זה היה משחק מהיר וקספרוב ביצע טעות גדולה כבר בפתיחה. "לא הבנתי למה", היא משחזרת, "זה לא היה הסטייל שלו, אבל ראיתי הזדמנות, ניצלתי אותה וניצחתי את המשחק. רוסיה הפסידה את הטורניר. זה היה רגע גדול בשבילי". בעבר קראה לניצחון: "אחד הרגעים המדהימים ביותר בקריירה שלי".
זו הייתה הפעם הראשונה שאישה ניצחה אלוף עולם מכהן במסגרת תחרותית. בסך הכול, ניצחה פולגאר לא פחות מ-11 אלופי עולם שונים, כולל שמות מיתולוגיים כמו אנטולי קרפוב ובוריס ספאסקי, אבל הניצחון על קספרוב היה מתוק במיוחד על רקע ההתבטאויות השוביניסטיות שלו כלפיה. בין היתר, קרא לה "בובת קרקס".
"יש לה כישרון", אמר, "אבל היא, אחרי הכול, אישה. והנפש הנשית לא יכולה להחזיק מעמד בקרב ממושך". קספרוב גם טען ששחמטאיות צריכות להסתפק בהבאת ילדים לעולם. בכלל, אין ולו כלי אחד בארגז הכלים השוביניסטי שלא הופנה כנגד פולגאר במהלך הקריירה. וקספרוב לא היה שונה משחמטאים אחרים בני התקופה, אולי אפילו עדין יחסית. היו גם מי שקבעו שלנשים פשוט אין את מנת המשכל המתאימה, שהן לא בנויות למשחק מסובך כל כך, וכי עדיף שישחקו בינן לבין עצמן.
למרות הניצחון המתוקשר, גם היום חשוב לה להדגיש ש"זה לא היה המשחק הטוב ביותר ששיחקתי מול קספרוב. המשחקים שאני הכי גאה בהם התנהלו שנה קודם, בטורניר לינאריס בספרד, שנחשב אז ל'ווימבלדון של השחמט'. אלה היו משחקים מצוייים. הוא היה בכושר, אבל השתמשתי באסטרטגיות שלו מולו. זה בילבל אותו. ידעתי גם שהוא לא סובל להיות מותקף, אז תקפתי את המלך שלו בלי הפסקה והשגתי שתי תוצאות שוויון".
המשחקים האלה גרמו לקספרוב לשנות את דעתו על נשים בשחמט, גם אם בגמלוניות מסוימת. "בהתבסס על משחקיה", כתב, "נראה שהביטוי 'לשחק כמו ילדה' פירושו תוקפנות בלתי פוסקת", והוסיף, "האחיות פולגאר הראו שאין מגבלות לכישרון שלהן - רעיון ששחקנים גברים רבים סירבו לקבל, עד שנמחצו על הלוח בידי ילדות עם קוקיות". בשלב הזה כבר לא היה מי שלא לקח את ג'ודית פולגאר ברצינות.
יש לך טיפ בשבילנו, איך אפשר להתעלם - ולא רק בשחמט, בחיים עצמם - מכול רעשי הרקע והפחדים, להתמקד ולהתייצב באומץ מול בריון כריזמטי ומאיים, להשתמש בשיטות שלו נגדו ולנצח?
"בשחמט צריך לבוא מוכן ליריב הספציפי, לשדר לו שאתה לא פוחד ממנו".
איך הפכה ילדה טובה בודפשט לשחמטאית הטובה ביותר בהיסטוריה? תהיו בטוחות ובטוחים שלא במקרה. פולגאר היא התוצאה המשופרת בניסוי ממושך שערכו הוריה, לאסלו וקלרה, על שלוש בנותיהן: סוזן, סופיה וג'ודית, שלושתן הפכו לשחמטאיות מהוללות. הניסוי נכנס למיתולוגיית השחמט כמו גם למיתולוגיית החינוך ואפשר לראות בו גם תוספת משמעותית לדיון מה חשוב יותר, גנים או טיפוח והכוונה (Nature Vs. Nurture).
"גאונים לא נולדים", כתב האב, לאסלו פולגאר, "הם נבנים". עוד לפני שפגש את אם בנותיו, הכול כבר היה מסודר לו בראש. הוא כתב ספר בשם "לגדל גאונים" שבו פרס את התזה שלו: גאונות - או התמחות בתחום מסוים, פולגאר לא אוהבת להגדיר את עצמה כגאון - היא תוצר של הסביבה בלבד, לא של הגנטיקה. הוא וקלרה אשתו, שניהם מורים בהכשרתם, התמסרו לרעיון החינוך הביתי ותיכננו אותו בקפידה.
כשנולדה הבת הבכורה, סוזן, נפל הפור על תחום הגאונות: שחמט. "נשים מסוגלות להגיע לתוצאות דומות לגברים בתחומי הפעילות האינטלקטואלית", כתב האב. "ודאי שהדבר חל על שחמט".
הזוג פחות או יותר עזב הכול והתמסר לחינוך הבנות ולאימוני השחמט שלהן. מיותר לציין שהרעיון נחשב די הזוי בהונגריה של סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. השלטונות, שלא התלהבו מהתיאוריה, איימו להוציא את הילדות מחזקת הוריהן, סירבו לאפשר להן לשחק נגד בנים ובאופן כללי מיררו את חיי המשפחה - עד שההצלחות התחילו להגיע והאחיות שייצגו את הונגריה באליפויות, חזרו עם גביעים.
על פניו, נראה שהניסוי הצליח: קלרה ולאסלו פולגאר יצרו גאונות בתחומן. סוזן וסופיה הגיעו להישגים אדירים בשחמט (סוזן הייתה אלופת העולם לנשים, סופי דורגה שישית בעולם בקרב שחמטאיות) וסללו עבור ג'ודית הצעירה את הדרך, וזו בתורה הפכה אותה למסלול המראה. הא לך, גנטיקה!
איך היה להיות חלק מניסוי?
"תמיד היה ברור לי שאנחנו שונים, אבל הייתי בפנים כבר מההתחלה, מהנשימה הראשונה שלי, אז לא הרגשתי שאני מפסידה משהו. אחותי סוזן הייתה מפורסמת לפניי, ואז סופיה, ואז פשוט גדלתי לתוך זה והתחלתי לשחק בגיל חמש. לסוזן זה ודאי היה יותר קשה, היא הייתה הראשונה. לי היה טבעי לרצות לעשות מה שהאחיות הגדולות שלי עושות, הן עזרו לי. אלה היו החיים שלנו. שלי".
דיברו איתכן על זה בבית?
"אבא שלי כל הזמן אמר שזה ניסוי, שעוד לפני שנולדתי הוחלט שאשחק שחמט. כן, ההורים שלי יצרו עבורנו סגנון חיים מיוחד: לא הלכנו לבית הספר, למדנו בבית והיה לנו הרבה זמן להתאמן בשחמט. היו המון כתבות על המשפחה שלנו, על כמה שאנחנו מוזרים, מה יהיה המחיר, האם יש להשלים עם זה. החיים שלנו תמיד היו עניין ציבורי. אבל כשילדים מתחילים ללכת בנתיב מסוים מגיל צעיר, הוא הופך טבעי עבורם. ואז גם התחלתי להצליח, אז כבר לא הייתה שאלה או ויכוח על האם אני צריכה ללמוד בבית ספר".
וכשאת חושבת על זה היום?
"שמע, הלך לי לא רע עד עכשיו…" היא צוחקת, "וגם לאחיות שלי".
אפשר להסתכל על זה גם אחרת. הניסוי אולי הצליח, אבל הוא בא על חשבון ילדות רגועה יותר. להכניס ילדות קטנות לכזה לחץ של תחרויות רק בשביל להביע עמדה, ועוד לעולם כל כך גברי ושוביניסטי כמו עולם השחמט.
"בשבילי זה היה שגרתי. גדלתי בספורט בשליטה גברית, ומגיל 13 או 14 כבר הייתי האישה היחידה כמעט בכל תחרות. אבל ההורים חינכו אותנו להאמין שנשים מסוגלות להגיע לאותן תוצאות כמו הגברים".
זה כמובן נכון, אבל בדרך היית ודאי צריכה לעבור דברים לא פשוטים. אפילו ברגע השיא המקצועי שלך, בניצחון על קספרוב - הוא נוטש את השולחן בזעם ובעלבון דרמטיים, גוזל ממך את הרגע היפה שלך - וכל הזמן את בחורה צעירה ובודדה, מוקפת גברים מבוגרים.
"כן… כאמור, מגיל צעיר התרגלתי לשחק מול מבוגרים, ומרמה מסוימת ומעלה אלו היו רק גברים. תמיד. בהתחלה נסעתי עם כל המשפחה, האחיות שלי היו מתחרות בקטגוריות שלהן, אני בשלי, לאט-לאט עברתי לנסוע לבד עם אמי".
קשים הם חיי השחמטאית. המון נסיעות, אימונים, בדידות. מה את חושבת על עצמך הצעירה?
"כשאתה אומר את זה ככה עכשיו זה באמת נשמע קצת מלחיץ, אבל אני חושבת שהייתה לי מערכת תמיכה טובה. מאוד אהבתי להתחרות. הייתי מוכנה. הייתי טובה, עד גיל 18 לא היו לי טורנירים רעים".
את לא חושבת לפעמים שהחמצת את הילדות?
"לא נראה לי שללכת לבית ספר זה יותר טוב או פחות מלחיץ", היא צוחקת.
פולגאר נשואה היום לווטרינר ההונגרי גוסטאב פונט. הם הורים לשניים, אוליבר בן ה-18 והאנה, בת ה-16. היא ומשפחתה נשארו בהונגריה, אך אחיותיה והוריה היגרו: סופיה לישראל, סוזן לארצות-הברית והוריה לישראל ולארצות-הברית. למרות הצלחת הניסוי של הוריהן, אף אחת מהאחיות לא יישמה על ילדיה את אותה מדיניות טיפוח וחינוך ביתי.
מה הם אומרים על זה שהנכדים לא בשח?
"בוא נגיד שהם מקבלים את זה".
העובדה ששלושתכן בחרתן לא להמשיך בחינוך ביתי לילדיכן זו הבעת אי-אמון בהורים, בניסוי?
"ממש לא. קודם כל, זו הייתה תקופה אחרת. שנית, אנשים באמת לא מבינים איזו מחויבות דורש חינוך ביתי. ההורים שלנו ויתרו על החלומות שלהם, לא יצאו לחופשות והשקיעו בנו את כל המשאבים שלהם. אני ובעלי לא נוותר על הקריירות שלנו בשביל זה. אבל חינוך ביתי הוא דבר נהדר, זאת האמת".
בפרספקטיבה, בשמונה השנים מאז שעזבת את השחמט התחרותי אין אף אחת שהתקרבה אפילו לרמתך. שברת את תקרות הזכוכית, אבל אף אחת לא ממשיכה אותך.
"עצוב לי שבנות לא חושבות שהן יכולות להגיע הכי רחוק. יש אומנם יותר נשים עם תואר רב-אומנית, אבל אף אחת מהמתחרות היום לא חושבת שהיא יכולה להגיע לטופ 10 בעולם".
למה את חושבת שזה קורה?
"כי זה לא האינטרס של אף אחד. הבעיה היא לא בספורט. הבעיה היא בהלך הרוח של האנשים מסביב לספורט ואת זה קשה מאוד לשנות. הכול מתחיל מצורת חשיבה בעייתית של המאמנים, ההורים והחברה בכלל. במסורות החזקות של הפרדה בין נשים וגברים, בסטטוס של התחרויות של הנשים, שנחשבות פחות. כשמאמן רואה שחקן ושחקנית בני שבע, ששניהם מוכשרים באותה מידה, באופן כמעט אוטומטי הוא ינמיך את הציפיות של הילדה מראש. זה כבר בתת-המודע. זה מה שעושה את ההבדל. וזה מתחיל הכי מוקדם. הדברים מושרשים עמוק".
מייאש.
"מה שקל לראות אבל קשה לשנות אלה הדעות הקדומות והסטריאוטיפים. זה תהליך חינוכי. איך לעודד בנות? אל תגידו להן דברים רעים ואל תגבילו אותן, אל תיתנו להן להנמיך ציפיות - זו תהיה התחלה טובה. מניסיוני, ברור שלילדות יש פחות ביטחון עצמי וקל יותר לערער אותן. הנזק הוא הרבה פעמים לא מודע, וכולנו עושים אותו כל הזמן - למשל בנושא של יופי מול חכמה. כשאומרים לילדה: 'השיער שלך יפה', במקום כמה את חכמה, יש לזה השפעה".
ועד שנצליח להילחם בדעות הקדומות, מה אפשר לעשות כדי לקדם נשים בתחום?
"הדרך היחידה לשנות את המצב, היא לארגן תחרויות מאוזנות מבחינה מגדרית. ככה גם אני התקדמתי, בתחרויות מעורבות. רעיון מעניין אחר הוא אולי שנשים וגברים ישחקו יחד, אבל ידורגו בנפרד".
כשאת פוגשת שחקניות צעירות, מה הן מספרות לך על המצב בתחום היום?
"יש שחקניות נהדרות והן יכולות להיות לוחמות כמו הבנים, אבל לצערי אני כמעט ולא פוגשת נשים בשחמט שאומרות לי: 'אם היו לי תנאים כמו שלך ‑ הייתי טובה לפחות כמוך!'. תופתע לשמוע כמה מהן אומרות לי: 'את שונה, את מיוחדת…'. הן לא חושבות שהן יכולות להתקדם, לא מאמינות שאישה יכולה להתברג גבוה בדירוג, אין להן את הביטחון ואם אין מי שידחף אותן, אז למה שהדברים ישתנו?"
אחרי הסדרה "גמביט המלכה" בנטפליקס ‑ שגם אם לא היית ההשראה הישירה לגיבורה שלה, ודאי שימשת לה כהשראה חלקית - הייתה חשיפה אדירה לשחמט. האם הייתה לה השפעה גם על הצטרפות של שחקניות חדשות לתחום?
"היה אפקט עצום, אבל לא דווקא על בנות. מי היה מאמין שיהיה מחסור בלוחות שחמט בעולם?"
מה את חשבת עליה, הזדהית?
"התלהבתי ממנה מאוד, היא הייתה עשויה מצוין. גם אני, כמו הגיבורה בת' הרמון, רואה את הכלים זזים מולי בחלל".
יחד עם היופי של השח, הסדרה גם חיזקה את סטריאוטיפ השחמטאי המשוגע והאובססיבי.
"כן, היו גם כמה שחקנים משוגעים. בכלל, אומנים הם לא אנשים קלים. חלקם גם הפכו למכורים, אבל אתה לא יכול לשתות או לקחת סמים ולהיות אלוף שח. זה פשוט לא ריאלי".
אם כבר מדברים על גאוני שח משוגעים, בובי פישר, מי שנחשב לאחד מגדולי השחמטאים בעולם, יהודי שהתנצר, מה שלא הפריע לו להפוך לאנטישמי, היה במשך תקופה מסוימת אורח של קבע בבית הוריה של פולגאר. אלוף העולם לשעבר, שנמלט מארה"ב בעקבות צו מאסר שהוצא נגדו עקב משחק שחמט עם ספאסקי שהיווה הפרת האמברגו על רוסיה ‑ התחבא ביוגוסלביה ועבר ב-1993 להונגריה. הוא כבר לא היה במצב טוב. פולגאר הייתה אז בת 17.
"כן, הוא גר שנתיים בבודפשט, שכר בה דירה. הוא אהב מאוד את האוכל ההונגרי, ואכל הרבה ממנו. היה איש גדול. הוא היה מגיע אלינו הביתה ומנתח משחקי שח, מדבר. היה מעניין מאוד לפגוש אותו. זה מוזר, מקרוב הוא נראה כמו בחור שמח, עם חוש הומור. נשים הוא לא העריך יותר מדי. גם מאוחר יותר, כשכבר היו לו רעיונות מאוד משונים ופרנואידיים, הוא עדיין היה עליז, צוחק ומתבדח. מה שכן, הוא תמיד היה אנטישמי".
איך זה הסתדר עם החברות שלו איתכם?
"היו לו כמה צדדים. הוא היה אומר לנו: כל היהודים הם ככה וככה, אבל אתם בסדר".
כשאני שואל אותה אם נתקלה באנטישמיות, היא מביטה בי במבט של דג ששואלים אם הוא נתקל במים. "בטח", היא אומרת בצחוק מבטל, "גם בתור ילדה וגם מאוחר יותר".
שיחקת מול פישר?
"לא. באיזשהו שלב היו דיבורים שאולי נשחק משחק פומבי, אבל זה לא קרה בסוף".
איזה פספוס.
מאז פרישתה, מתמקדת פולגאר בקידום השחמט ככלי חינוכי דרך עמותה שהקימה בהונגריה, מרצה בעולם ופרשנית שחמט. לישראל הגיעה כפרשנית של התחרות Julius Baer Challengers Champion, תחרות שחמט יוקרתית המנוהלת על ידי PMG ונתמכת על ידי בנק יוליוס בר. הקבוצה, שהוקמה בידי מגנוס קרלסן, עם זכייתו בתואר אלוף עולם שהוא מחזיק בו במשך עשור, נועדה לקדם מעורבות של נוער בענף השחמט, לפתח כישרונות צעירים, לקדם שוויון מגדרי בספורט ולמצוא את הכוכבים הבאים.
בתחרות, שהתקייימה בראשון, בשני ובשלישי השבוע, נערך גם לראשונה בישראל אירוע גמר של טורניר שחמט מוביל, שהפגיש שניים מהכוכבים העולים של השחמט היום, ראמשבאבו "פראג" פראגנאננדה (Rameshbabu "Pragg" Praggnanandhaa) ופרנב ונקאטש (Pranav Venkatesh).
יש לך כלי מועדף על לוח השחמט?
"לא ממש, אבל יש לי משבצת אהובה על הלוח: ז'4".
איזה משחק שלך הוא האהוב עלייך ביותר?
"אם הייתי צריכה לבחור, זה יהיה הקרב נגד אנאנד בספרד, בטורניר דוס הרמנאס 1999".
איך הרגשת כשניצחת עוד אלוף עולם, והפעם האלוף הבלתי מעורער בעשור האחרון, מגנוס קרלסן, במשחק בזק ידידותי בפארק במדריד השנה. ומה את חושבת עליו?
"מגנוס קרלסן קרוב להפוך לשחקן השחמט הטוב בכל הזמנים, הוא אתלט מדהים ומכור לניצחונות. אומנם פרשתי משחמט תחרותי כבר לפני שמונה שנים, אבל עדיין, כשאני יושבת לשחק יש כמה דברים שחוזרים אליי. עשיתי מולו כמה מהלכים טובים באופן אינטואיטיבי והייתי בהלם כשקיבלתי הזדמנות לנצח את המשחק. האמת, הניצחון הזה עשה אותי מאושרת מעומק ליבי".
"לצערי אני כמעט ולא פוגשת נשים בשחמט שאומרות לי: 'אם היו לי תנאים כמו שלך ‑ הייתי טובה לפחות כמוך!'. במקום זה הן אומרות לי: 'את שונה, את מיוחדת'. הן לא מאמינות שאישה יכולה להתברג גבוה בדירוג, אין להן ביטחון ואין מי שידחף אותן, אז למה שדברים ישתנו?"
בפרספקטיבה של שנים בשחמט, איך הרמה של הצעירים היום? עם כל הכלים החדשים. הבינה המלאכותית, התוכנות והמנועים שונים. האם הרמה עלתה?
"הספורט עצמו עבר מהפכה בעשורים האחרונים בגלל המחשבים, זה ברור, כולם משתמשים בתוכנות וזה משנה גם את התפקוד של השחקנים. היום אתה כבר לא יכול לעשות מהלך ושאנשים יאמרו, 'וואו - זה היה בלתי אפשרי!' שחקנים עובדים כל כך הרבה עם התוכנות שמביאות רעיונות משוגעים לגמרי, כך שאף אחד כבר לא מתרגש מכלום. שום דבר כבר לא מפתיע. עליי אומרים שהייתי שחקנית לא צפויה - היום כבר לא אומרים את זה על אף אחד כמעט".
קצת עצוב, לא?
"לא בטוחה. מבחינות אחרות, השח יותר מעניין עכשיו מלפני 15 שנה. לאנשים יש יותר ביטחון. המשחק גם מהיר יותר: פעם היו משחקים גם שמונה שעות. היום הוא נמשך חצי שעה ויש גם גרסאות קצרות יותר, של עשר דקות וגם פחות מזה. זה אטרקטיבי לקהל, מהיר, ומייצר אקשן והרבה טעויות".
בדיוק כמו החיים, רק שהם נוטים להיות איטיים, חסרי אקשן ומשעממים.
"בסוף, שחמט מלמד אותך את השיעור הכי חשוב לחיים: ממספר קטן של חוקים וכלים, יכולים לצוץ מספר אינסופי של אפשרויות וסיבוכים".
פורסם לראשונה: 07:37, 16.12.22
