"מסי! ארגנטינה!": מוכר בשוק וואקיף בדוחא
(צילום: יאיר קטן, קטאר)
המונדיאל הוא אנשים. אתה יכול לתלות כמה דגלים שבא לך, או להציב באמצע הטיילת שליד הים שלושה פופים ולקרוא לזה "אזור האוהדים של פולין", אבל אין טורניר בלי מי שייצוק בו תוכן ויפיח בו רוח חיים.
מונדיאל 2022 ב-ynet - היכנסו למתחם המיוחד
מה הבעיה? שדוחא היא לא מקום שוקק במיוחד. אני מנסה לחשוב איך היא נראית בימים נטולי מונדיאל, כשהאורחים שממילא נבלעים ברחובות הענק נעלמים גם הם. מי שמצילים את המצב הם החבר'ה מבחוץ, אלה שבאו להתפרנס ונותנים את הנשמה כדי שהאוהדים ייצאו מרוצים, עם חוויה ותמונה לאינסטגרם. אלו האנשים שעושים את המונדיאל.
הרוכל: שר ומהפנט
מוחמד ההודי יושב בפתח חנות במיקום מעולה בשוק וואקיף, פינתית על המסלול הראשי, וגם בלי לומר מילה הוא מהפנט. הוא מוקף במזכרות פסאודו־אותנטיות שהמבקרים לא ממש עומדים בתור כדי לרכוש, וממוקם במרכז, בישיבה מזרחית וכתר נוצץ על הראש.
ואז הוא מתחיל לזמר, ואתה מתמגנט אליו: "ארגנטינה, ארגנטינה, וולקאם טו קטאר, טה־טי־טה־טי־טו. מסי! מסי! מסי!" הכל מלווה בתנועות ידיים בוליוודיות ושמחת חיים. אוהד ארגנטינאי נדלק עליו, ומלמד אותו כמה מילים בספרדית להגיד למצלמה, בסגנון ישראלים אחרי צבא בתאילנד.
השוק הוא באמת המקום המרענן ביותר בדוחא הריקנית, אבל גם הוא קצת מת. זה לא שוק אוריינטלי כמו בפנטזיות, עם דוכני תבלינים וריחות מיוחדים, אלא מקום סטרילי שמפוצץ במלכודות תיירים שמוכרות את אותם הקבבים והשישליקים תחת שלטים שונים של מטבח סורי/עיראקי/מרוקאי וכו'. מוחמד הוא היחיד מבין כל הרוכלים העייפים, שמציעים פסלוני גמלים וחולצות מסי מזויפות, שהבין שהקהל מכל העולם בא לחוות את השוק ולספוג משהו מעט יותר אותנטי.
המכוון: נשמה גדולה
כולכם כבר שמעתם על "מטרו מן", אבובקאר עבאס הקנייתי, שהפך לסלבריטי בין לילה בזכות השואו שהוא נותן בזמן ניווט הקהל לתחנת המטרו. זה הוליד שיטפון של חקיינים פחות כריזמטיים, שמנסים להיות אטרקטיביים גם הם עם שירה לתוך המגאפונים.
רק מה? חסר להם אותו הדבר שיש למוחמד המזמר ולעבאס – נשמה גדולה. ואת זה אפשר למצוא בקטנה אצל הבחור עם החיוך הביישני, שרק הסכים לומר שהוא מגאנה ולא חשף את שמו. "מטרו, חביבי, מטרו", הוא מדקלם, ומוסיף בשירה: "אולה, אולה, אולה, אולה, מטרו". אבל אז מגיע גם הייחוד: בין כל האוהדים המיוזעים ישנם גם המון ילדים בחולצות נבחרות שונות, מנסים למצוא את עצמם בבלגן הזה – והוא מזמין אותם אחד אחד, גם בלי שביקשו, לשיר איתו במגאפון ולכוון את התנועה. זו לא מחווה עצומה ומתוקשרת, אבל זה מה שהילד יזכור מהמונדיאל, לצד ההלם באצטדיון – ולא את קו הרקיע המפואר או הרכבת התחתית עצמה.
הנהג: תושב סוג ג'
את התפקיד הזה קיבלו בעיקר עובדים זרים אפריקאים, מאחר שהם מתקשרים טוב יותר באנגלית עם התיירים. הפיליפינים, ההודים, הפקיסטנים, הבנגלדשים – הם נדחקים מאחורי הקלעים. הם המנקים, המלצרים, ובעיקר נהגי האובר שטסים בהמוניהם ממקום למקום ומהווים אופציה מעולה וזולה.
ומהם לומדים באמת איך נראים החיים כאן. כולם ידידותיים מאוד, ומדברים בפתיחות. הם תושבים סוג ג', גם אלו שנולדו כאן. נהג פקיסטני איתו נסעתי, למשל, הוא יליד דוחא, אבל אינו רשאי לקבל אזרחות, זה שמור רק לדם הנכון. וכך הוא לא יכול ליהנות מהחיים הטובים שלהם, אלא לגרד את הפרנסה ולהרגיש זר בביתו.
"הקטארים לא עושים כלום", הוא מבהיר. "החינוך חינם, והממשלה נותנת להם דיור ומענקים. הם לא צריכים לעבוד". זו מדינה של אדונים ומשרתים, אבל המשרתים ממשיכים לחייך ולתת שירות. על הגב שלהם קטאר הרימה מונדיאל, ולהם מגיעים הקרדיט והחשיפה.
פורסם לראשונה: 10:25, 09.12.22
