קשה להתייחס לקווין דוראנט כסיפור טראגי. בכל זאת: אלוף NBA, אלוף אולימפי, מיליונר, אהוב, פורטפוליו מפרסמים של העשירון העליון, אחד מ-20 השחקנים הגדולים בכל הזמנים, קלע עם לקסיקון התקפי סנסציוני, השחקן היעיל של העונה הרגילה, של גמר ה-NBA, אולסטאר, מלך הפילנתרופים של הליגה.
"זאב בודד" - המדור של זאב אברהמי
כשכל זה גדל מתוך אחת השכונות היותר קשות בעיר אולי הכי קשה לשחורים באמריקה (הוא בחר במספר 35 בגלל המאמן שלו שנרצח בגיל הזה), אז באמת קשה להתייחס לדוראנט כסיפור טראגי. אבל ננסה. דוראנט גדל בלי אבא (שחוזר לחייו ברגע שיש רמיזות לכך שהוא הולך להיות עילוי כדורסל). הוא צומח בגובה בשדרוגים פנטסטיים בחטיבת הביניים, בתיכון ובקולג'. בשנה האחרונה שלו בתיכון הוא נחשב לשחקן השני הכי טוב באמריקה (אחרי גרג אודן שגם נבחר מקום מעליו בדראפט). כל קולג' נחשב מחזר אחרי דוראנט, אבל הוא בוחר דווקא בטקסס, אוניברסיטת פוטבול שנבחרת הכדורסל שלה מעולם לא התעלתה לשום מקום. כשנשאל מדוע העדיף את טקסס על פני צפון קרולינה וקונטיקט הנחשבות, עונה דוראנט תשובה שתסביר הרבה מהמהלכים שלו כשחקן בוגר: "אני רוצה לסלול דרך משלי".
עוד קודם לכן, בתיכון, דוראנט עוקב כמובן אחרי כל שידור כדורסל אפשרי מה-NBA. הוא רואה איך ילד צעיר מאקרון, לברון ג'יימס שמו, מגשים את עצמו והופך, בפיהם של השדרים, למייקל ג'ורדן הבא. דוראנט אומר לעצמו: זו המשבצת שלי. אם הוא יושב עליה עכשיו, כשאני אגיע לליגה, אני חייב להילחם איתו, חייב לגרש אותו מהמשבצת. הנפח שלה מוגבל. אין מקום לשניים. זה המכתוב של דוראנט: הוא הולך להילחם בג'יימס. הם יהיו הבירד והמג'יק של המילניום.
למי קראתם טרמפיסט
כשדוראנט מגיע לליגה, לברון מצוי כבר בבניית מעמדו כמחליף של קובי בראיינט כשחקן הטוב בעולם, ובתחילת הכשלון שלו לנסות לזכות באליפות עם קליבלנד. כשהנהלת אוקלהומה סיטי מצליחה לבנות מסביב לדוראנט צוות לאליפות, לברון כבר בונה קבוצת אולסטאר במיאמי. הם נפגשים בגמר של 2012 ומיאמי מנצחת בחמישה משחקים. זו אמורה להיות תחילתה של תחרותיות מופלאה. אבל תחרותיות ידידותית: הם החברים הכי טובים בנבחרת האולימפית של אותה שנה, דוראנט מגיע לאקרון ולברון מראה לו את עיר ילדותו, הם מרימים תרומות לנזקקים ביחד, מתאמנים ביחד. זו לא התחרותיות של לברון ופול פירס שגרם לג'יימס לרדוף אחריו במסדרונות חדר ההלבשה כדי לסגור איתו חשבון. כשדוראנט נשאל על כך ומקבל ביקורת כאילו הוא אולי רך מדי, הוא עונה: "כשאני עולה על המגרש אני רוצה לקלף לו את העור, להשפיל אותו".
אבל אוקלהומה לא מצליחה לשחזר את ההצלחה. הכימיה בין דוראנט, ג'יימס הארדן וראסל ווסטברוק מתפרקת. היריבות בין דוראנט לג'יימס מתפיידת באוויר. אבל מכתוב זה מכתוב.
ב-2016 דוראנט עושה את מהלך חייו ומצטרף לגולדן סטייט. הוא רודף אחרי הגורל שלו. הרבה אנשים מבקרים את המהלך של דוראנט: טוענים שהוא היה צריך להישאר ולזכות באליפות לבד, שהוא טרמפיסט שהצטרף לקבוצה שכבר זכתה באליפות וסיימה עם המאזן הכי טוב אי פעם בעונה הרגילה, שהוא הולך לנגן כינור שני לסטף קרי. מה שרוב המבקרים מתעלמים ממנו הוא שדוראנט עושה במהלך הזה בית ספר ללברון במגרש הפרטי של האחרון: בנייה והחלטה על צוות הקבוצה.
אחרי שגולדן סטייט זוכה באליפות ב-2015, ואחרי שקליבלנד גונבת ממנה את התואר ב-2016, שתי הקבוצות נפגשות עוד פעמיים ברציפות לקרבות אפיים בגמר ה-NBA. דוראנט עובר תהליך מדהים: כולם יודעים ששחקנים משתפרים תחת השיטה של סטיב קר, אבל מדובר יותר בשחקנים כמו ליווינגסטון ודייויד לי. לכשרון ולתפוקה של דוראנט יש רווח תקרה של כמה מילימטרים מהתקופה שלו באוקלהומה. ועדיין, הוא מרים את המשחק שלו בהתקפה, ופתאום מתגלה שהוא גם אסטרונאוט הגנה מהדרגה הכי גבוהה. דריימונד גרין מכסה את הרוחב, דוראנט מכסה את הגובה. הוא שומר כמעט על אותם ממוצעים בעונה הרגילה והופך למפלצת בפלייאוף ובעיקר בסדרות הגמר נגד לברון, שם הוא מנצח פעמיים וזוכה פעמיים בתואר ה-MVP. דוראנט מגיע לגורל שלו, וממלא אותו. הוא מדיח את לברון.
מדובר באלכימיה ספורטיבית נדירה: דוראנט סוחט מלברון את הכדורסל הכי נדיר שלו, לברון סוחט מדוראנט את הכדורסל הכי טוב בקריירה. בלי דוראנט, גולדן סטייט הפסידה ללברון. איתו, היא ניצחה בקושי. הוא עושה את ההבדל.
כולם מבינים במה מדובר. סטף קרי, באצילות אלטרואיסטית נדירה מפנה לו את הזירה. קח, הוא אומר לדוראנט, אל תשים לב לכל הדיבורים. זו הקבוצה שלך. דריימונד גרין, אחד שאני לא חושב שיש מישהו בליגה שמבין בלייב את הקונטקסט של המשחק וההיסטוריה שלו, מתעמת עם דוראנט, מנסה להאיר לו את מה שקשה לראות לבד: רדפת אחרי הגורל שלך שני עשורים, הגעת אליו, ניצחת אותו, אז עכשיו אתה רוצה לברוח ממנו? אבל אגו עושה לגורל מה שיום שרבי עושה לגלידה. "אני רוצה לסלול את הדרך של עצמי". זוכרים?
דרמה קווין
דוראנט נפצע קשה, האליפות השלישית חומקת לקנדים מטורונטו. במקום לקשור את גורלו עם סטף קרי ולהמשיך להכות בלברון, דוראנט פועל הפעם באופן רגשני והולך לכל מקום שקיירי ארווינג יילך איתו. כמו למרוח את הגוף שלך בדבש ולהיכנס לכוורת. אדוני, איזה כסא תרצה במחלקה ראשונה? לא, תודה, אני אכנס לקרון עם עדר הבהמות.
אחרי שנה מחוץ למגרש (שבה לברון, כמובן, זוכה באליפות), דוראנט חוזר. מה זה חוזר. הוא משחק את הכדורסל המרתק ביותר בקריירה שלו. כל הפרשנים מסכימים לאורך כל העונה שהוא השחקן הכי טוב בליגה. הארדן מגיע מיוסטון בטרייד דרמטי. לברון לא מגיע לפלייאוף (וגם קרי). והנה, דרך המשי נסללת: הילד מפאתי וושינגטון די.סי יסחוב קבוצה לאליפות.
אדם שמגיע לגורל שלו, לייעוד, צריך להחזיק בו בכל הכוח, לזרוק עליו עוגנים ולקשור אותו בשלשלאות של גולאגים סיבריים. זה לא משהו שאתה משחק איתו. הגורל הוא כמו מפעל הפיס: מעטים זוכים בו, אבל איזו תמורה! דוראנט נותן פלייאוף מקסים, אבל יאניס אנדטוקומבו אומר לו: תסתכל איך סוחבים קבוצה על הגב, מדיח את ברוקלין וממשיך לזכייה באליפות.
השנה החולפת הופכת לקטסטרופה. קיירי ארווינג (עקרב שעוקץ את עצמו) מסרב להתחסן. הארדן לא רוצה להתאמן ומופרד מדוראנט בפעם השנייה, הפעם לפילדלפיה. ברוקלין מתפרקת לחלוטין מול בוסטון בסיבוב הראשון. סטף קרי וגולדן סטייט זוכים באליפות נגד אותה בוסטון. דוראנט מבקש שחרור. באוויר צצות שמועות לפיהן קיירי יילך ללייקרס וברוקלין תקבל את ווסטברוק. הגורל יכול להיות רשע מרושע.
זה היה אמור להיות תיאטרון החלומות. לברון ודוראנט. קינג ג'יימס ומלכת הדרמה קווין. דוראנט כבר שם את ג'יימס על הקרשים, הכתר כבר היה על הזירה, ודוראנט החליט ללכת להתחרות במשקל אחר. אז זה מה שקרה אחר כך: קינג ג'יימס נשאר קינג ג'יימס, וקווין דוראנט הפך לדמות שקספיריאנית של המלך ליר.
פורסם לראשונה: 17:00, 09.07.22
