צפו: נובאק ג'וקוביץ' מדבר על טורניר תל אביב
( צילום: חגי דקל)
הטוב
בשורה התחתונה, הכוכב הכי גדול, האיש שמכר את הכרטיסים במחירים המופקעים ושבשבילו הכול נערך סיפק את הסחורה ב-100%.
נובאק ג'וקוביץ' היה זקוק לישראל וישראל הייתה זקוקה לו. מצד אחד כוכב ספורט ענק בקנה מידה היסטורי שמעולם לא היה אהוב במיוחד למרות שהוא מפורסם מאוד בקנה מידה עולמי כבר קרוב ל-15 שנה, טניסאי שלא הורשה להיכנס להרבה מדינות ב-2021 ו-2022 בשל סירובו העקבי להתחסן נגד קורונה וחייב לשחק בטורנירים כדי שיוכל להיכנס לטורניר גמר הסבב. מצד שני קהל שמשווע לכל אירוע ספורט עם ניחוח בינלאומי, מוכן לשלם סכומי עתק בשביל זה (1,651 שקל לכרטיס בגמר!) וצמא להכרה מ"העולם".
6 צפייה בגלריה
ממחר הוא כבר ידבר על האנשים המקסימים של קזחסטן, אבל למרות זאת זה היה נחמד. ג'וקוביץ'
(צילום: עוז מועלם)
ואכן, ג'וקוביץ' נתן תמורה מושלמת, במגרש ומחוצה לו. קודם כל ולפני הכול, הסרבי היה פשוט מצוין. המדורג 7 בעולם לא שיחק במסגרת תחרותית מאז הזכייה בווימבלדון ב-10 ביולי, הוא לא הורשה להיכנס לארה"ב ופספס את כל הטורנירים שם ובקנדה. למרות זאת והחלודה שבטח הצטברה, ג'וקוביץ' היה ענק. טניס קרוב לשלמות. הייתי כותב שהצדיק את התמורה, אבל במקרה הזה זה כמעט בלתי אפשרי להצדיק את התמורה.
הסרבי לא שמט מערכה בארבעת המשחקים ששיחק בארבעה ימים, ובאופן כללי נראה נהדר ובלתי פגיע כמו בשיאו. נכון שפגש יריב ראוי רק בגמר, וגם זה היה מארין צ'יליץ' בהופעה בינונית של מי שרק חיכה שהמשחק ייגמר, אבל גם כך 2,500 צופים ישבו מרותקים והתענגו על כל נקודה, על כל פעולה שלו. זה היה לראות רב-אמן בפעולה. כישרון של פעם ב-100 שנה נמצא באלמנט שלו ועושה את כל הדברים שהפכו אותו לכזה גדול.
ג'וקוביץ', שזכה בטורניר ה-89 בקריירה ובסך הכול ה-11 מסבב ה-250 ATP הלא משמעותי יחסית, סיפק לא מעט תמורה גם מחוץ למגרש. בניגוד לכוכבי פריז סן-ז'רמן, למשל, שלא אפשרו שום גישה אליהם, הוא רבץ בחוף הים בת"א, הרביץ סלפי עם כל דורש, חילק מחבטים לילדים, עשה כבוד ליוני ארליך, השתתף בכל פעילות מטעם הטורניר והתנהג כמו מענטש. נראה שגם הוא היה בהלם מכמות האהבה שקיבל בישראל, אהבה שחסרה לו במקומות אחרים בעולם. ברור שהוא הגיע בעיקר כי הוא צריך להתחרות, ומן הסתם גם קיבל מענק השתתפות מכובד (וכרטיס חופשי לבן חסותו חמאד מג'דוביץ'). סביר שמחר הוא ידקלם אותן קלישאות גם בקזחסטן כשינחת שם ויגיד כמה שהוא אוהב את האנשים שם ואת המדינה. ובכל זאת, זה היה נחמד.
הרע
לרוע המזל, וזה באמת עניין של חוסר מזל נטו, הטורניר עצמו והטניס בו לא היו בדיוק חוויית טניס מרנינה לחובבי הענף והמשחק. הטורניר עצמו פשוט לא טוב היה במיוחד. אולי פרט לשניים או שלושה משחקים בשמינית הגמר (צ'יליץ' מול דומיניק תים, בוטיק ואן דה זנסחולפ נגד ליאם ברודי וארתור רינדרקנש מול דייגו שוורצמן), רוב המשחקים היו די משעממים מבחינה מקצועית ותחרותית. לא היה בהם שום מתח, או שהם לא היו מספיק טובים. גם הגמר בסך הכול היה מרוץ של סוס אחד, כששוב הוכח שמארין צ'יליץ' הוא בחור מקסים, אינטליגנטי ונחמד מאוד, אבל זה אולי גם מה שקצת תקע את הקריירה שלו. גם הוא הודה ששיחק לא מספיק טוב בגמר ולא הפעיל שום לחץ על ג'וקוביץ'.
אחת הבעיות של הטורניר היא ששני הטניסאים הצעירים, המבטיחים והדי כריזמטיים, שהיו יכולים להכניס הרבה עניין ואוויר, עפו מוקדם. סבסטיאן קורדה האמריקאי בן ה-22 (בנו של טניסאי העבר פטר ואח של שתי גולפאיות מצטיינות) ואמיל רוסובורי הפיני בן ה-23 הודחו כבר בסיבוב השני. טניסאים צעירים שמגיעים רחוק בטורניר יחסית לא גדול ועושים את הפריצה הם חומר טוב לעניין והתרגשות של קהל. כאן זה לא היה. כסוג של פיצוי קיבלנו את קונסטן לסטיין הצרפתי בן ה-30, שמעולם לא שיחק בהגרלה ראשית של גרנד סלאם אבל הצליח להגיע עד חצי הגמר ומזכיר מאוד טניסאים צרפתים של פעם עם המון טכניקה ומיומנויות (סטייל ארנו קלמון), ואת רומן ספיולין בן ה-25 שגם הגיע לארבעת הגדולים.
6 צפייה בגלריה
מעולם לא שיחק בהגרלה ראשית של גרנד סלאם, אבל פה הגיע עד לחצי הגמר עם סגנון טניס צרפתי מאוד. לסטיין
(צילום: AFP)
דודי סלע, ששמו נוקה מכל חשד בחקירת משחקו במוקדמות רולאן גארוס, קיבל מהמארגנים הצעה לכרטיס חופשי לטורניר, אבל היה מספיק הגון כדי לדחות אותו. הוא לא הרגיש שבמצבו הבריאותי הוא מסוגל להתמודד ברמות האלה ולא רצה לגזול כרטיס משחקן שבאמת זקוק לו. כך נשארנו בגזרה הישראלית עם עידן לשם, שקיבל כרטיס חופשי למוקדמות והצליח לעבור שני סיבובים ולהיכנס להגרלה הראשית. הוא גם ניצח בקלות את ישי עוליאל (שקיבל כרטיס חופשי להגרלה הראשית), אבל לא ממש היווה יריב לוואשק פוספיסיל בסיבוב השני. זה מה יש כרגע בטניס שלנו. קשה מאוד לראות מי מהשחקנים הנוכחיים יוכל להגיע לרמות של דודי סלע, אם בכלל, ולהיות במאייה הראשונה בעולם ובסביבתה בכזו עקביות לאורך שנים.
המכוער
כל כך הרבה נכתב כבר על הארגון המוזר של הטורניר הזה, שהגיע לת"א בגלל ענייני הקורונה בסין (וגם פרשיית פנג שואי) והמלחמה של פוטין באוקראינה. נותר להוסיף בכל זאת כמה הערות:
1. איזה מזל היה למארגנים שליאם ברודי פרש ולא שיחק ברבע הגמר ביום שישי. מה היה קורה אם במהלך המשחק של ג'וקוביץ' הם היו צריכים לשלוף החוצה 2,500 צופים ששילמו סכומי עתק, רק כי נכנסת השבת והספונסר של הטורניר חובש כיפה? אם הקהל לא היה מוכן להתפנות, ובצדק, סטייל חצי גמר רולאן גארוס 2021? היו מפעילים אלימות כדי לגרש אלפי אנשים באמצע משחק? מי היה עושה את זה, עשרות הסדרנים המבולבלים שהיו שם? לא למכור כרטיסים ולא להכניס אנשים זה קל, לנסות להוציא כאלה שרכשו כרטיסים במאות שקלים, זה כבר יותר קשה.
2. ספונסר של טורניר לא אמור לשבת במסיבות עיתונאים עם אשתו ועוד פמלייה, למחוא כפיים ולשלוח שליחים לטניסאים כדי שיבואו להודות לו על הכול. זה מה שקרה במסיבת העיתונאים של דייגו שוורצמן למשל והיה מביך מאוד.
3. למה נשיא המדינה נאם במשך איזה שתי דקות בהקלטה במסכים באולם ממש לפני העלייה של השחקנים לגמר? מאיפה זה הגיע ולמה זה קשור בדיוק? למה שר הספורט השתתף בטקס הסיום, נשא דברים ולא הפסיק להחמיא לספונסר של הטורניר (עליו שווה לכל אחד לערוך בדיקה בגוגל ולשפוט בעצמו האם שר אמור להחמיא לו כך)? רק בשביל לקבל תמונה עם ג'וקוביץ' והגביע? כדי להסביר לנו איזו מדינה מדהימה אנחנו ומרכז העולם בספורט? כדי להבטיח שבשנה הבאה זה יהיה טורניר 500? על סמך מה בדיוק?
4. היציאה מהמגרש נראתה כמו אזור הדמדומים ומבלבלת מאוד כשמכל מקום אנשים ניגשים אליך ושואלים "סליחה, איך מגיעים ל...?". על כמה מהכיסאות באחת השורות הגבוהות נכתב שהם שמורים לנכים (איזה נכה יוכל להגיע לשם בדיוק ואיך?). באחד הימים הראשונים הסדרנים לא אפשרו כניסה של עיתונאים למגרש המרכזי וטענו שהם מכרו כבר את הכרטיסים למושבים האלה. מה שהיה כנראה נכון. הם באמת מכרו גם את מעט המקומות שהוקצו לעיתונאים (אולי עשרה כיסאות), שנאלצו לנדוד ממקום למקום במהלך המשחקים בחוסר נעימות. אתה לא רוצה חלילה לתפוס מקום לגברת ולבתה ששילמו קרוב ל-3,500 שקל עבור החוויה. אפילו יוני ארליך, ממנו נפרדו בהוד והדר רק בשבת, מצא את עצמו עומד למעלה בגמר עד שיעקב שחר הושיב אותו לידו באזור שהיה שמור לחברה בבעלותו.
