יומיים לפני השבת השחורה שחילקה את דברי הימים של ישראל ל"לפני" ו"אחרי", עלתה הפועל קריית־שמונה למקום הראשון בליגה הלאומית בכדורגל. ליגה? כדורגל? במרחק ארבעה שבועות הכול נראה כל כך חסר חשיבות, אבל בזמן אמת זו הייתה סיבה טובה לקום בבוקר. קריית־שמונה הביסה 1:5 את מכבי קביליו יפו במשחקה הטוב ביותר העונה. אם ישאלו את המאמן, שי ברדה, זה היה הדבר הכי הגיוני מצד קבוצה שנבנתה כדי לשוב לליגת העל אחרי שנה אחת בלבד, ושמישהו ינסה לעצור אותם. ב"מישהו" הכוונה ליריבים בסדר הגודל של בני־יהודה והפועל רמת־השרון, לא חמאס וחיזבאללה. אלא שהמציאות הפכה לסיוט, והכול איבד משמעות. הכדורגל עצר באחת, פעילות פנאי שאיבדה רלוונטיות בזמנים שבהם אין פנאי לכלום.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אבל החיים, כך אומרים, חזקים מהכול, ולהם יש נטייה לפרוץ החוצה גם דרך החרכים הקטנים ביותר. לוח השידורים של ערוצי הטלוויזיה עדיין מולאם לחלוטין לטובת מהדורות החדשות, אך בשאר התחומים כבר מתכננים – לאט, בזהירות ועם כל הצער - את החזרה לשגרה. לימודים התחדשו גם אם במתכונת מצומצמת, במשרדים שוב מקלידים, וכך גם הכדורגל זוקף לאט את ראשו, ובוחן את השטח לקראת חזרה אפשרית. ביומן סומן התאריך 17.11 כמועד חזרת הליגה הלאומית. יקרה או לא, ימים יגידו.
4 צפייה בגלריה
היירוט בשמיים מזכיר שאין לאן לברוח, רק לאן להתקרב. אימון הפועל קריית שמונה בחדרה, השבוע
(צילום: אלעד גרשגורן)
מתוך התכוונות שכך אכן יהיה, חזרו בשבוע שעבר הקבוצות לאימונים. בשתי הליגות הבכירות יש רק קבוצה אחת שהתבקשה לחפש בית חדש לעתיד הנראה לעין. כחלק מההנחיות לפינוי היישובים הסמוכים לגבול הצפון, גם הפועל קריית־שמונה, הקבוצה הלוקאלית ביותר בישראל, שמחייבת את אנשיה להתגורר בקרבת העיר כתנאי לקבלתם, התפזרה בכל הארץ. את אימוניה היא מקיימת עתה במתחם של הפועל חדרה. אומרים שאין ואקום בספורט, ואכן אין. מי שמתאמן כיום במגרש של קריית־שמונה זה פיקוד העורף, שתפס עליו בעלות.
המגן דודי טוויטו, שעבר לעיר בתחילת העונה עם אשתו ושתי בנותיו הקטנות, מתגורר כעת בבאר־שבע. החלוץ רועי זיקרי - בהרצליה. הקפטן אריאל שרצקי החליף את קיבוץ דפנה בארסוף. עזב גם גיא בן לולו שגר בקרבת הגבול, וטוב שכך – הצבא היה צריך את הבית שלו. דוד דגו, שמול יפו פתח לראשונה בהרכב וכבש צמד, חזר לנס־ציונה. איך הוא מגיע בכל יום לאימון בחדרה? תופס טרמפ עם ברדה, שחזר לבית משפחתו בחולון. מדי יום אוסף ברדה את דגו ואביחי וודג'ה. בימים כתיקונם זה לא היה מתקבל על הדעת – מאמן נוסע עם שני שחקנים? לא מקצועי בעליל. "אבל עכשיו נשבר הדיסטנס", מסביר ברדה, "לשניהם רכבים מהקבוצה, אבל אמרתי לשחקנים 'נכנסנו לתיבה בזוגות', ואנחנו צריכים להיות יחד עכשיו. 90 אחוז מהשחקנים נוסעים לאימונים עם מישהו אחר. אף אחד לא רוצה להיות לבד היום".
יוסי אדרי הוא מנכ"ל המועדון זה כשני עשורים. הוא היה שחקן הרבה לפני האליפות ההיסטורית ב־2012, כשקריית־שמונה עוד הייתה נקודה זעירה על מפת הכדורגל. מאז גדלה אבל גם התכווצה, זכתה בתארים וירדה ליגה, אבל תמיד הייתה בקריית־שמונה. עכשיו היא במקום אחר. ברדה, דודי טוויטו, רועי זיקרי, אריאל שרצקי ואחרים – כולם הגיעו לעיר מבחוץ, איש־איש בזמנו. אדרי הוא בן המקום, וגדל בה בזמנים שבהם כשאמרו "טילים" התכוונו בעיקר לגבול הצפון. עם היוודע הפרטים על הטבח הנורא בעוטף עזה, הבין מיד מה הולך לקרות. "רוב השחקנים עזבו מיד את העיר, ותמכתי בזה מן הסתם", הוא מספר, "הבנתי שזה משהו אחר. איזי שרצקי לקח את המועדון בשנת 2000, בזמן מתיחות, והחליט שכל אנשיו יתגוררו בעיר לאות סולידריות. הרוב המוחלט לא מקריית־שמונה במקור". לקבוצה גם שלושה שחקנים זרים. אחד מהם, ג'ורג' מנדז'ק, הצטרף ב־6.10. יש לו תזמון של שעון מקולקל, אבל הרבה כוונות טובות. כמי ששיחק בעבר במכבי חיפה, הוא מרגיש מחובר למקום. הוא השחקן הזר הראשון בתולדות הכדורגל הישראלי שנגע בכדור פחות מאשר בחבילות מזון עבור חיילים, אותן התנדב לארוז כבר ביומו השני בארץ.
4 צפייה בגלריה
''עברתי את כל המלחמות בצפון, גדלתי לתוך זה''. יוסי אדרי, מנכ''ל הפועל קריית שמונה
(צילום: אלעד גרשגורן)
מפחד לא רק מי שלא מכיר את רוטינת החיים על גבול לבנון. גם חיים שלמים בקריית־שמונה לא יספיקו כדי לפתח עור מספיק עבה בשביל התמודדות עם הזוועות בדרום, או עם אימת המלחמה האפשרית בצפון. "הקִרבה של המשפחה שלי לגבול מטלטלת", מתייחס אדרי לקיבוץ דפנה, שם הוא מתגורר עם אשתו וארבעת ילדיהם בשנים האחרונות, "כל הזמן דיברו שחיזבאללה מתכנן לעשות פעולה שכזאת, ולבסוף זה קרה בעוטף. עברתי את כל המלחמות בצפון. הייתי במקלטים, ספגתי טילים, גדלתי לתוך זה. תמיד קיוויתי שהילדים שלי לא יצטרכו לעבור את זה. פוניתי פעמיים בחיי – לצפת במלחמת לבנון השנייה, ועכשיו לאשדות יעקב. ביום השני שלנו שם, כשאנחנו חוגגים יום הולדת לבן של אחד החברים, ניתנה הוראה להיכנס לחדרים ולכבות אורות. הילדים מבוהלים, בוכים, ואתה אומר 'לעזאזל – מה זו המציאות הזאת?'" גם הוא, כמו רבים, מתכנן להוציא רישיון לנשק.
ברדה, 47, מונה למאמן הקבוצה בתחילת השנה. הוא אימן בעבר בבית"ר ירושלים, מכבי נתניה ומכבי פתח־תקווה, אבל לרזומה המקצועי שלו אין כל משמעות עכשיו. כדי להיות מאמן כדורגל באוקטובר 2023 לא צריך להבין דבר בכדורגל – רק באנשים. חבוש בכובע מצחייה שמגן עליו מפני השמש הקופחת, ברדה משקיף מהצד על שחקניו שמתמסרים ביניהם. השעה 12:30 בצהריים וכשבחוץ למעלה מ־30 מעלות זה לא זמן לבעוט בכדור, אבל איך אומרים – פליטים לא יכולים להיות בררניים. קריית־שמונה מתארחת אצל חדרה שגם היא צריכה להתאמן, אז את מה שהיא נותנת לה היא תיקח.
המאמן שי ברדה: "לא צריך לדעת עכשיו טקטיקה, אלא רק איך לחבק את השחקנים, וזה הרבה יותר מאתגר. הכרתי ארבעה שנטבחו, יש פה כאלה עם אחים בשטח. יש לי אפס ביקורת באימונים, רק רצון לאפשר להם להשתחרר"
מתודת אימונים סטנדרטית של קבוצת כדורגל נגזרת מהידיעה מתי המשחק הבא. משתחררים בתחילת השבוע, מגבירים קצב באמצעו ומגיעים לשיא בסופו. ואילו עכשיו, עם תאריך חזרה לפעילות שכתוב על הקרח, העניין הוא פחות בכדורגל ויותר בקיום המסגרת. מאותה הסיבה שחשוב שיהיה לילדים היכן ללמוד, כסממן של שגרה בריאה בצל חוסר הוודאות, חשוב שיהיה למבוגרים האלה במה לבעוט. אפילו שלא בטוח מתי תהיה קבוצה בצד השני. רבים מהשחקנים מרגישים צורך להתנצל על כך שהם בכלל מתעסקים בכדורגל, שהוא בסך הכול עוד מאמץ שאינו מלחמתי ולפיכך חוסה בימים אלה תחת אצטלת סתמיות. מה ששונה הוא שלכדורגל מתלווה בעיתות שלום דימוי נוצץ ונהנתני, ובשל כך העוסקים בו בשעת מלחמה עלולים להצטייר כמנותקים. אבל זה לא פשע לשחק כדורגל אם אתה כדורגלן. זה המקצוע שלהם והם עושים זאת מאותה הסיבה שהמתדלק בתחנת הדלק מכניס את הפיה למכל והמלצר במסעדה מגיש את המנה לשולחן – כי החיים חייבים להימשך, והדרך היחידה לשרוד אותם היא לעשות את מה שאתה טוב בו גם אם זה לא מציל את העולם. "קשה לי להגיד אם נחזור בתאריך שנקבע, אבל האימונים עושים לי טוב", משתף אדרי, "זה נותן כוחות היה קשה להניע את הקבוצה אחרי ההפסקה כי הרוח של כל המדינה נשברה. מצד אחד זה חשוב למורל, אבל גם מרגיש זוטות. האימון הראשון היה קשה. הראש שפוף, אבל לאט־לאט אנחנו מרימים אותו".
"כדורגל הוא נקודת אור בתוך כל החושך שאנחנו נמצאים בו", מסכים ברדה, "אנחנו מתעסקים בכדורגל, אבל לא באמת. לא צריך לדעת עכשיו טקטיקה – צריך לדעת איך אתה מחבק את השחקנים, איך אתה עוטף אותם, וזה הרבה יותר מאתגר. יש לי אפס ביקורת כלפיהם, רק רצון לאפשר להם להשתחרר. זה מצב שעם ישראל לא נתקל בו, בטח שלא השחקנים שלי שרובם צעירים. יש פה סיטואציה מאוד הטרוגנית – יש פה שחקנים עם אחים בשטח, אני הכרתי לפחות ארבעה אנשים שנטבחו. מנהל הקבוצה – שני הבנים שלו בדרום".
4 צפייה בגלריה
''אנחנו מתעסקים בכדורגל, אבל לא באמת''. שי ברדה, מאמן הפועל קריית שמונה
(צילום: אלעד גרשגורן)
אריאל שרצקי, 22, הוא נכדו של הבעלים איזי ומשמש כאחד משני הקפטנים של הקבוצה, לצד הבלם עאיד חבשי. הוא אמנם לא יליד העיר, אבל ביחס למצטרפים הטריים הוא מנחם הורוביץ. הוא עבר לצפון לפני כשבע שנים, וכמו אדרי, מתגורר בקיבוץ דפנה. כשהתחילו האירועים בדרום הציע שרצקי למפונים להתארח בביתו, ואז נאלץ להתפנות בעצמו. "אני מפחד כרגע לחזור לעוטף של הצפון", הוא משתף, "כמו שהחבר'ה מעוטף עזה לא רוצים לחזור, מן הסתם, ככה גם אנחנו. שירתי בבסיס על לבנון, הייתי רואה אותם חופשי. לא ידענו כמה הסכנה גדולה. כרגע זו מחשבה שאתה לא יכול להתנתק ממנה. אני חושב על החברים שלי שנולדו שם. לי עוד יש משפחה לחזור אליה במרכז. להם אין בית כרגע".
כמו אחרים, גם שרצקי מתאמן על אוטומט, בועט בכדור כי מוכרחים. את הרגליים מעסיק הכדור, אבל את הראש – דברים אחרים לגמרי. כל ספורטאי מקצוען הופך כזה משום שהקדיש את חייו באופן מוחלט לדבר, מחויבות שבתורה מעצבת סדר עדיפויות מיוחד שמציב את הכדורגל במקום גבוה בהרבה מזה שאנשים מייעדים בדרך כלל לעבודה שלהם. הלך הרוח הזה אבד בבת אחת. "אני בחוסר חשק שאני לא יודע לתאר אפילו", מסכים גם זיקרי, 31, "שמחת החיים של כולם ירדה". מה שבעיתות שלום היה מקור לבושה, להודות שהראש שלך לא רק בכדורגל, הוא היום עדות לנורמליות. "פתאום אתה מצטער שלא התגייסת להיות לוחם", מעיד שרצקי, "היו לי התלבטויות אם להיות לוחם או להמשיך בכדורגל. קל להגיד את זה כי אין לי באמת את האופציה ללכת להילחם, אבל זה כן מלמד על משהו. גם דיברתי עם כמה חברים שהרגישו את זה".
דודי טוויטו, 29, שיחק בשנתיים האחרונות בהפועל חיפה. הקיץ החליט שקריית־שמונה זה המקום בשבילו ולקח איתו את אשתו ושתי הבנות הקטנות (ארבע ושלוש). "יצא לי להסתובב בכל הארץ, ואני ממש אוהב את המקום", הוא מספר על בית שרק התחיל להתרגל אליו, "יש שם שקט. זה ה־מקום לחבר'ה עם משפחות. אתה מוצא את עצמך הולך לאיזה נחל עם הבנות הקטנות, זה אחרת. כשנחזור לשחק כדורגל באמת תהיה מוטיבציה מיוחדת וגאווה לייצג את המקום". גם הוא שותף לריקנות המסוימת של שרצקי. רק שבמקרה שלו, שירות כלוחם היה יכול בקלות להיות ריאלי. בגיל 18 טוויטו פרש מכדורגל והתגייס לקרבי. אחרי שעבר את כל המסלול בגבעתי, נפל לו האסימון שהמקום שלו במגרש. "בחרתי טוב, שלא תטעה, אבל עכשיו אתה מרגיש שבא לך לקחת חלק אקטיבי בלחימה, זה לא אפשרי, אז בחלקת אלוהים הקטנה שלי, אני מתנדב ופוגש ילדים מהעוטף. זה נותן נחת".
גם לפני שלוש שנים עצר הכדורגל באחת, עם התפשטות נגיף הקורונה, ושאון האצטדיונים התחלף בשקט מצמית. השיבה למגרשים, גם למול יציעים ריקים, נטענה בחשיבות יתרה של ניצחון האדם על המוות. גם הפעם יחזור הכדורגל יום אחד, ואולי אפילו בתאריך שנקבע. כשזה יקרה, תחושת השיבה לחיים שבחזרה בקורונה תחוויר לעומת זו שתפעם הפעם בלבבות. הקורונה הייתה איום אוניברסלי, שפגע בין היתר גם בישראלים. השבת השחורה הייתה פשע שכוון נגד הישראלים, ונגדם בלבד. ביחס ישיר, ההתגברות על הטראומה ומציאת הכוח לחזור לחיים תהיה ניצחוננו הפרטי. ברדה עוד לא יודע מתי יצליח להטריד את עצמו, כל שכן את שחקניו, בשאלה מה עושים מול האיומים שמציבה בני־שפרעם, יריבתם הבאה. כרגע הוא עסוק באיומים אחרים. אבל יום אחד זה יקרה, והוא מאמין שקריית־שמונה תהיה מוכנה לרגע בו החיים יחזרו למסלולם. "זו קבוצה פחות מוכשרת, פחות נוצצת, אבל מאוד מחויבת, עם הכי הרבה בני אדם", הוא מפליג בשבחם של שחקניו, "נצטרך להתמודד עם העובדה שלקבוצות אחרות יהיה יתרון עצום עלינו. ניצחנו העונה בכל משחקי הבית שלנו, ובוא נאמר את האמת, אנחנו כנראה לא נחזור לקריית־שמונה בקרוב, גם אם הכדורגל ישוב. לא רק שאני לא מתחרט שבאתי לכאן – זו זכות גדולה לאמן את קריית־שמונה במצב הזה. היום, המשימה שלנו הרבה יותר גדולה. אנחנו צריכים להחזיר את הכבוד ואת החיוך לפנים של אנשי הצפון".
4 צפייה בגלריה
''לקבוצות אחרות יהיה יתרון עצום עלינו''. אימון הפועל קריית שמונה בחדרה
(צילום: אלעד גרשגורן)
מי מהשחקנים שהרים את ראשו לשמיים במהלך האימון ביום רביעי שעבר יכול היה להבחין בשובל היירוט של כיפת ברזל, בדרכה אל הטיל שנורה מעזה לעבר כרם מהר"ל. נדמה שאין דרך טובה יותר להמחיש למפונים מקריית־שמונה את המציאות החדשה במסגרתה כל ישראל חזית. קבוצה מהצפון נודדת לשרון בגלל המצב בדרום ומעליה טיל שעושה את דרכו לכרמל. אין לאן לברוח – יש רק לאן להתקרב. אחרי האימון נסעו השחקנים לקיבוץ גבעת חיים, לפגוש ילדים שפונו מהעוטף. זו הנזילות העצובה של החיים בישראל – מי היה מעלה על דעתו בשנות ה־90 של המאה הקודמת שדווקא שחקנים מקריית־שמונה יהיו אלו שיגיעו לתמוך בנפגעים מאזור אחר במדינה. "עשינו להם אימון וחגגנו אחרי גולים", סיפר ברדה, "הסברתי להם את המשמעות של הביחד. זה מחמם את הלב. השחקנים שלי עפו על זה. הם לא היו בדבר כזה בעבר. זקרי אמר לי, 'אני עם צמרמורת'. וחשבתי לעצמי, מי אני בכלל שאצטלם עם הילדים האלה ואשחק איתם".
פורסם לראשונה: 00:00, 03.11.23
