לראשונה זה זמן רב, נראה שהנהלת מכבי תל אביב מתחילה להגיב ברצינות להידרדרות המקצועית ארוכת השנים של אימפריית הכדורסל המקומית. הסגל פורק ויורכב מחדש, ודייויד בלאט מלהיב את האוהדים בזכות חזרתו כיו"ר הוועדה המקצועית של המועדון ויועץ חיצוני. אולי זה לא תפקיד בו נראה את בלאט 24 שעות במסדרונות ההיכל, אבל סוף־סוף ישנה הרגשה שתהיה יד מכוונת רצינית.
כמובן שיש גם סיבה צינית יותר - אין ספק שאחרי עונה כושלת ונטולת תארים (גביע ווינר? נו באמת), והדחה די צורבת ברבע גמר פלייאוף היורוליג, היה צורך בניסיון להציל ואולי אף להגביר את מכירת המינויים. המהלכים הראשונים היו מהירים, ויש אחד נוסף שעוד לא דיברנו עליו.
גם עודד קטש שחזר לעמדת המאמן היה חלק מהמערכת, ועוד איזה חלק. זה בדיוק שם מהסוג שמרגש במיוחד את הקהל, גם כוכב מקומי שהצטיין במדי הקבוצה וגם מישהו שאימן את הצהובים בעבר. ופה טמון חלק גדול מהסקרנות האדירה שמלווה את המהלך: בקדנציה הראשונה שלו כמאמן מכבי, קטש לא עמד בציפיות והפרידה הייתה זריזה. עכשיו קטש רוצה להוכיח שהוא מאמן יורוליג מוביל, וההנהלה נחושה לצאת לדרך חדשה עם איש מקצוע ישראלי. וסגירת המעגל הזו הייתה בקלפים עוד כשהוא נפתח, כאשר במכבי ידעו לומר "הוא עוד יחזור לכאן" אחרי הסיומת המאכזבת של קטש בסיבוב הראשון. אולי הדברים התעמעמו עם השנים, כאשר קטש הצליח עם מועדונים אחרים, אבל כמו שאוהדי מכבי שרו לו בגמר היורוליג מול פנאתינייקוס ב־2000, בו הוביל את היוונים לזכייה: "הוא מכבי, הוא צהוב".
הניצנים הראשונים לחזרה של קטש למועדון אחרי העזיבה ליוון ב-1999 הגיעו בסיומו של אותו משחק. אנשי מכבי הבטיחו כי עודד עוד ישוב לקבוצה כשחקן פעיל, אבל לא תיארו לא תיארו לעצמם כי מעט מאוחר יותר הוא ייפצע בברך, לא יתאושש וייאלץ להודיע על פרישה עוד לפני גיל 30. כבר כשעבר לאמן שוב נדלקו החיישנים ברדאר של הצהובים, אבל המועדון לא היה לוקח אותו כמאמן טירון. הוא השתפשף בגליל עליון, עבר שם תקופה יפה שבשיאה הקבוצה סיימה במקום השני בעונה הסדירה, ואז, בגיל 33 בלבד, הוא קיבל ב־2007 את מכבי ת"א. זה נראה היה כמו שידוך משמיים, אבל במהרה התברר שזה היה מוקדם מדי.
אז מה קרה בין ה־5 ביוני 2007 ל־1 בינואר 2008? הבעיה העיקרית שזוכרים כיום בסביבת המועדון במבט לאחור היא הפער בין הציפיות למציאות. זה מזכיר קצת את הקאמבק של צ'אבי לקבוצת הכדורגל של ברצלונה כמאמן – רק בצורה הכושלת. כמו במקרה של הקשר הגאון, הציפייה הייתה שיחזור בתפקיד החדש ויכניס אנרגיות וסגנון משחק מחשמל. לצ'אבי זה הצליח, אבל קטש עוד לא היה מנוסה מספיק עבור היורוליג ועומס המשחקים והציפיות.
הקהל זכר אותו ככוכב וירטאוזי, כזה שחודר לסל בזריזות, צולף משלוש ומבצע תרגילים בלתי אפשריים, אבל כמאמן היה חסר לו הברק, הוא העמיד התקפה חלשה, וגרוע מכך, התוצאות היו כושלות. כשהגיעו ההפסדים הראשונים (תקופה בה הם התקבלו פחות בהבנה והיו נדירים יותר מאשר כיום) ההנהלה עוד ניסתה ולתת לו כמה הזדמנויות ולהרגיע את השטח, ואז הם הצטברו: 83:71 להפועל חולון, 87:68 לבני השרון, והקש ששבר את הגב הצהוב – תבוסה 104:86 למכבי עירוני ר"ג בזיסמן. בדרך הגיעו גם הפסדים לא נעימים לריטאס וילנה ומלאגה שדירדרו עוד יותר את מעמדו.
האוהדים מחו, ולקטש היו ברורים שני דברים: שהוא הפסיק להשפיע על הקבוצה, ושאם לא ינקוט בצעד בעצמו, זה עלול להסתיים בכך שיראו לו את הדלת החוצה. אז הוא הקדים תרופה למכה, וביום בו 2007 התחלפה ל־2008, הוא החזיר את המפתחות בישיבת ההנהלה, אליה הגיע למספר דקות בלבד בה הכריז על ההחלטה.
אותה ישיבה נקבעה זמן רב לפני ההפסד לר"ג, אבל לכו תדעו מה היו עושים הבוסים אילולא קטש היה מתפטר. בכל מקרה, הם הכחישו בתוקף בימים שחלפו את השמועות על כך שפיטרו אותו והדגישו שהצעד היה שלו. במהלך שאנחנו מכירים היטב מהכדורגל והכדורסל הישראלי העונה, מי שהחליף אותו היה המנהל המקצועי צביקה שרף, שאיכשהו לקח את הקבוצה עד לגמר האירופי שם הפסיד לצסק"א מוסקבה.
סיום ידידותי
הדבר החשוב ביותר היה הסיום הידידותי יחסית. לא נשמעו לכלוכים הדדיים, ובעוד קטש לקח אחריות על התוצאות, ראשי המועדון הודו כי זרקו אותו מוקדם מדי בקריירה למים העמוקים אחרי שהקבוצה היחידה בה אימן קודם לכן הייתה קטנה יותר. הקשר בין הצדדים נשמר לאורך השנים, עם מעקב צמוד אחרי ההתפתחות שלו וקשרים חמים.
דברים רבים קרו מאז. קטש קיבל זמן להתפתח, עבד מספר שנים כעוזר המאמן הנבחרת ישראל כדי לצבור עוד תאוצה, ובמקביל הוביל את הפועל גלבוע/גליל לאליפות מדהימה. בהפועל ירושלים הוא זכה בשני גביעים – באופן מעניין, בקדנציה השנייה אחרי שנכשל בראשונה (אולי סימן לעתיד במכבי ת"א) – אימן את הנבחרת ואפילו יצא לתקופה קצרה ביורוליג, בה קיבל משימה קשה מאוד, לנסות לשקם את פנאתינייקוס (הפעם על הקווים) בתקופה בה הסגל היה מדולל והמשאבים חסרים.
זה מסלול הרבה יותר רציני, וכעת קטש בן 47 ונראה כמו הבחירה הקלאסית לשיתוף הפעולה עם בלאט. הוא התחשל עם המעבר בין הנבחרות והקבוצות, עבר תוך זמן קצר מהצלחות לנפילות, למד לספוג את כל הביקורות וחי בשלום עם העובדה שהמוניטין שלו כשחקן תמיד יישאר דבוק אליו, ובתור סופרסטאר בזמנו השם שלו ימשוך יותר אש וייצור יותר עניין מאשר מאמנים אחרים.
המטרה הייתה שזה יקרה מוקדם יותר, מין תקופת מבחן באמצע העונה הקודמת, אחרי פיטורי יאניס ספרופולוס. קטש כבר היה על סף חתימה, אבל סירב לקבל חוזה עד סיום השנה בלבד ורצה להבטיח מראש שיהיה לו זמן להשפיע על הקבוצה וגם להשתתף בבנייה מחדש בקיץ. למרות שבמכבי הגיעו למסקנה שמדובר בצעד הנכון ביותר, העדיפו להיות זהירים הפעם וללכת על המינוי הזמני של אבי אבן. קטש עמד בעקרונות שלו, ובסופו של דבר קיבל את מבוקשו – כתם הכישלון של העונה שהסתיימה לא מזמן לא דבק בו, והוא נכנס לתפקיד עם דף נקי ואפשרות ליצור סגל וסגנון לפי החזון שלו. גם צ'אבי פסקואל, המאמן הספרדי שמכבי ניסתה להחתים אך זניט סנט־פטרסבורג סירבה לשחרר, כבר אמר למקורביו שקטש הוא הבחירה הנכונה עבור מכבי, בתור מאמן מקומי שגם נחשב לכוח עולה באירופה.
מה תהיה התוצאה הסופית? אין לדעת. אבל בטוח שדבר אחד היה חסר – לקבל טלפון מאביו המנוח של קטש, רפאל ז"ל, שהיה שואג: "אמרתי לכם שזה מה שיקרה, כי מכבי ת"א לא יכולה בלעדיו".
