אלכס אברבוך, נשוי פלוס שלוש בנות, נולד בשנת 1974 באירקוצק שבסיביר ("מינוס 30 בחורף"). אבא ולרי ז"ל ואמו סטלינה היו אתלטים ומאמנים בעצמם. בגיל תשע התחיל רשמית באימונים בענפים שונים ובגיל 13 עבר לקפיצה במוט. בגיל 20 גילה שהוא יהודי ובאותה שנה התחיל להתאמן גם בקרב עשר ("עשיתי תוצאה של אלוף רוסיה, אבל החלטתי בגיל 24 להתמקד בכל זאת בקפיצה במוט"). ב-1999 עלה לישראל והחל להתאמן במכבי תל-אביב. באותה שנה השתתף לראשונה באליפות העולם בסביליה, וזכה במדליית הארד. מאז זכה שלוש פעמים באליפות אירופה, בהן פעם אחת באולמות. זכה גם במדליית הכסף באליפות העולם באולם באדמונטון 2001. השתתף בשלוש אולימפיאדות והגיע לשני גמרים. בימים אלה משמש כמנהל מקצועי במועדון האתלטיקה לידר בירושלים ובנתניה, וכפרזנטור של חברת הפינטק הישראלית GMT. ייסד את העמותה לקידום זכויותיהם של המאמנים בישראל.
לפני הכול, ממש קר פה בחורף הנוכחי. זה ברמה הסיבירית או שאני מגזים?
"מזג האוויר בישראל עכשיו נחשב לקיץ לפעמים בסיביר. זה נכון שבקיץ יש גם פלוס 30 שם למשל, אבל יש ימים שלמים עם גשם. לפעמים אתה יוצא בבוקר בקיץ וזה קור ממש ובצהריים חם, איפשהו כמו פה. אבל אחרי 23 שנה בישראל, גם לי כבר קר בחורף. מתגעגע לקיץ".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
איך עברת את הקורונה?
"די בסדר. היה לי מאתגר, עשיתי כמה פרויקטים בזום לתלמידים בבית ספר. בגדול אני חושב שהייתי חולה, אבל הבדיקות לאורך הדרך אמרו שלילי. הגדולה שלי, טניה, 27, כבר עזבה את הבית. היא דיילת באל על, אז עברה לא פשוט את הקורונה, כי לא הייתה לה עבודה. אנחנו בבית עברנו לא רע את הסגר, הרבה הליכות יחד עם אשתי נטליה, סוג של דייטים אפשר לומר. הבת האמצעית שלנו, דיאנה, היא אלופת הארץ לנוער ב-200 מטר, אז בקורונה עשיתי לה אימונים פה ושם. לעשות אימונים בזום היה קצת מוזר לי, אז רק שלחתי לחניכים שלי אתגרים בוואטסאפ".
יש לדיאנה פוטנציאל להגיע רחוק?
"היא ביטלה את מעמד הספורטאית המצטיינת שקיבלה, בהחלטה שלה. רצתה להתגייס לשירות רגיל ולהיות מדריכת כושר קרבי. ניצחה בגדול במבחנים שם".
כאלוף לשעבר, לא רצית שתמשיך באתלטיקה?
"ברור שרציתי, אבל המפתחות אצלה, ואני בטח לא זה שיפעיל לחץ. זה צריך לבוא ממנה. אני חושב שיש לה פוטנציאל, אבל צריך אימונים אינטנסיביים, ויש בספורט הישראלי בעיה של תמיכות. אתה צריך מאמן צמוד, ובגיל הזה זקוקים לשני אימונים ביום. זה לא הסתדר לה. עכשיו תראה מה קורה: אחרי הצבא, אתלטים שלנו נוסעים לקולג'ים בארה"ב, ומקבלים מלגה מלאה. זה שווה, לפי חשבון שעשינו, ל-160-100 אלף דולר בסך הכול. כמובן שקצב הפעילות שלהם הוא אחר. הם מקבלים תואר ראשון ושני, וגם ברור לי שאחוז מסוים לא חוזרים לארץ. עם זה קשה לישראל להתחרות".
עובדה שאתה הצלחת.
"אני הגעתי לארץ בגיל 25, כבר עם תוצאות. זה אחרת. בכלל, המילה 'הפוך' מאוד מתחברת אליי. לא פעם שואלים אותי: 'אלכס, אם היית נולד בישראל, היית יכול להגיע להישגים?' אני אומר שלא".
למה?
"קח את מה שעברתי למשל בגיל 13־14. בכל קיץ הייתי ביוני עד אוגוסט ברוסיה בסוג של מחנה אימונים, בוקר וערב, במימון המדינה, ובעזרה של ההורים. עכשיו תעשה חשבון מקצועי. שני אימונים ביום, ואחרי ארוחת ערב אתה הולך לעשות עוד ספורט. בסך הכול עברתי סביב 150 אימונים בקיץ. קח ילד ישראלי באותו גיל. עד סוף יוני הוא לומד, מתאמן פעם ביום, חמש פעמים בשבוע, כלומר 20 אימונים בחודש. ביולי חצי כוח, זה כבר החופש הגדול, צריך לנסוע לאילת לנוח, לא? באוגוסט חם מדי, אתה לא יכול להתאמן, זה עונש. אני עשיתי פי שלושה בהשוואה לנער ישראלי בגילי. זה מאוד משמעותי".
ואם היית ממשיך לגור ברוסיה, היית מגיע לאותם הישגים?
"גם לא. בזמני ברוסיה היית צריך להגיע לשלושת המקומות הראשונים באליפות המדינה, ואז היית ממשיך לאליפות אירופה או אליפות עולם. בארץ לא הייתי צריך לעשות את זה, יכולתי ישר להתכונן לאליפות גדולה כלשהי. כשעשיתי את ההישגים שלי, כבר הגיעו התמיכות, והיה לי הרבה יותר קל כלכלית. אז יש פה אבסורד: מצד אחד, אם הייתי נולד בישראל, לא הייתי מגיע לאותם הישגים; אבל לתחושתי, אם לא הייתי מגיע לארץ בטיימינג הנכון, אולי כל זה גם לא היה קורה".
איפה תופסת אותך המלחמה בין רוסיה לאוקראינה?
"אמא שלי, סטלינה, גרה עדיין בסיביר. לא נכנסתי לשיחות איתה על זה. היא בת 82, אז אנחנו נוטים לא לדבר על מלחמות. אישית, אני נגד כל דבר שקשור למלחמה. אגב, שמתי לב לדבר מוזר בישראל בהקשר הזה: אצלנו אומרים 'יאללה מלחמה' גם בספורט. אתה שומע את זה ביציעים. אז הייתי מעדיף שאת המלחמה נשאיר רק במגרשי הספורט. יצא לי להתחרות בגיל 16 בדונייצק, מול סרגיי בובקה האגדי, שגדלתי עליו. זו תחרות שלא אשכח. עשר שנים אחרי כבר זכיתי בתחרות הזו, עם קפיצה של 5.80 מטרים, וב־2013 כבר חזרתי לדונייצק עם הספורטאי שלי, לב סקוריש. שנה אחרי, כשהתחיל בלגן, פגע טיל באולם והרס אותו. זה מאוד העציב אותי. יש לי חברים גם באוקראינה ואין לי קשר איתם בתקופה הזו".
6 צפייה בגלריה
אברבוך בימיו כקופץ במוט. ''התאמנתי ברוסיה כנער פי שלושה יותר מנער ישראלי''
(צילום: אורן אהרוני)
האם ישראל צריכה לפתוח את הגבולות לגמרי לפליטים מאוקראינה?
"אני יודע שהגיעו נבחרות של סייף וג'ודו מאוקראינה לישראל והמדינה עזרה להן להתאמן פה. זה טוב ונכון. כל עוד מדינת ישראל יכולה לעזור לפליטים, למה לא? זו בפירוש אנושיות".
מתי היית הכי מאושר?
"פרט ללידת הבנות שלי, שזה לפני הכול, יש עוד רגע שאזכור תמיד כמאושר מאוד: המדליה הראשונה בסביליה, באליפות העולם, 1999, הראשונה שלי בכלל כספורטאי וכמובן כנציג ישראל. אמרתי לעצמי לפני, שאם אני עולה לגמר, זה כבר טוב. בגמר הלכתי על גובה התחלתי של 5.70 מטרים, שזה די לא נורמלי, גבוה מדי, אבל המאמן שלי, ולרי קוגן ז"ל, החליט ככה. הוא אמר לי: 'אתה לא כל כך מוכן, אין לך כוח לעשות הרבה קפיצות, עשית גמר, שחרר גוף'. השיא שלי אז היה 5.81 מטרים. עברתי את הרף בקפיצה השנייה, ואחר כך ביקשתי להעמיד 5.80 מטרים. עברתי, והיו כמה מתחרים חזקים שבחרו לקפוץ 5.90. זה הגיע לקופץ מקזחסטן בניסיון שלישי, ואני מחכה במתח בצד. אם הוא לא עובר, יש לי מדליה. הסתכלתי ככה בחשש, אני רואה שהוא לא מצליח ואני קפצתי מאושר. אחרי כמה ימים אני הולך ברחוב במדריד לבד, לקראת פגישה עם השגריר, ותוך כדי אני אומר לעצמי: זה לא ייאמן, אני מקום שלישי בעולם. זה היה מדהים, תחושה עילאית. ריחפתי ממש, עד שחזרתי לקרקע".
איך חוזרים באמת?
"המאמנים אמרו לי, 'אלכס, אם עברו 180 שניות מאז ההישג, שכח מזה. זה עבר. לך קדימה'. צדקו".
קראתי שהבת הצעירה שלך, אנסטסיה, נכנסה לעולם הדוגמנות.
"זה התחיל אצלה בגיל שלוש. היינו הולכים ברחוב והיו מאוד מחמיאים לנו על המראה שלה. פעם אחת הזמינו אותנו לאירוע, היא עלתה לבמה להופיע, ושם כבר גילו אותה. היא כבר דיגמנה בחו"ל, עשתה קמפיינים לכמה חברות גדולות. עכשיו חזרה מספרד. מה שמצחיק זה שהצילומים האחרונים היו, במקרה ממש, באולמות ספורט, ואפילו היה צילום שלה על מזרן הקפיצה במוט. לא חושב שזה קשור אליי, אגב. בוא נגיד ככה, אני לא התנגדתי לתחילת הקריירה הזו, והיא גם עושה דברים בנוסף, משקיעה בלימודים, רוכשת שפות. זה תהליך בריא ושפוי בעיניי".
מה החופשה הכי גרועה שהייתה לך?
"זו דווקא חופשה שלא הייתה. לפני הקורונה, כשזכיתי בנינג'ה וי־איי־פי, קיבלתי חופשה זוגית לזנזיבר מהתוכנית. הזמנו כרטיסים לדצמבר 2019, ותוך כדי התברר שאנסטסיה הוזמנה לדגמן באירופה ונצטרך להיות איתה. החלפנו את הכרטיסים לפריז, למועד מאוחר יותר, ואז הגיעה הקורונה, והכול נפל. עד היום לא מימשנו את החופשה".
מה הפחד הכי גדול שלך?
"עליתי פעם על גלגל ענק בפריז, ופתאום, בנקודה למעלה, הרגשתי פחד. דווקא אני, שקופץ במוט! כמה אירוני. מאז אני לא עולה על הדברים האלה, אלא אם יש סיבה מאוד מיוחדת".
מתי היית הכי קרוב למוות?
"לפני 21 שנה, בתחרות בשוודיה. החלום של כל קופץ מוט הוא לעבור שישה מטרים, כי אז אתה נכנס לטופ. השיא שלי הוא 5.93 מטרים, וזו עדיין מהתוצאות הטובות בכל הזמנים. ביקשתי לקפוץ שישה מטרים בתחרות הזו. לקחתי מוט חזק, אני הולך לקפיצה ראשונה, תופס את המוט ביד ימין, ומנתר. עשיתי משהו לא נכון בדרך: שמתי את הרגליים על הרף, ואיכשהו לא המשכתי נכון עם התנועה, עשיתי מעין פאוזה. במקום להמשיך לנחיתה על המזרן, הבנתי שאני בדרך ליפול על הנעיץ של המוט, מחוץ למזרן. קיפלתי את הגוף קדימה, עשיתי סוג של סלטה הפוכה באוויר, מה שעזר לי לנחות על המזרן. כל זה קרה בסדר גודל של שניות כמובן והיה מאוד מפחיד. עד היום לא יודע איך הצלחתי לנחות על המזרן".
ולא פרשת מהתחרות?
"לא, לא. אמרתי לעצמי שאני יכול לתקן. בקפיצה השנייה כבר הייתי מעל הרף, אבל הוא נפל בנגיעה קטנה של הגוף. כמעט. החלום של ששת המטרים נשאר חלום. מקווה שמישהו יגדל כדי לקפוץ שישה מטרים בישראל, ואני חושב שיש היום הרבה מאוד מוכשרים שיוכלו לעשות את זה. השאלה איך יעבדו איתם".
"לא אוהב שפונים אליי כ'אחי'. אח בשבילי זה אח של ממש, משפחה, או חבר מאוד קרוב. שאלתי פעם מישהו למה כולם פה זה אחי ואחי, הסבירו לי שזה בא מהצבא. אז טוב, מקבל, אבל אל תשתמשו בזה כלפיי"
מה ההחמצה הגדולה של חייך?
"רציתי מדליה באליפות העולם באולמות ופעמיים סיימתי רביעי. על האולימפיאדה אני דווקא לא מרגיש פספוס, כי עשיתי כל מה שיכולתי, נתתי באמת את כל כולי. באתונה 2004 לא הלך לי בגמר. חבל, אבל בעיניי זה לא פספוס".
מתי בכית לאחרונה?
"באזכרה של אבא, ולרי. הוא הלך לעולמו ב-2001, הייתי מאוד קשור אליו. ההורים לא עשו עלייה איתי, והוא נפטר בסיביר אחרי התמודדות עם מחלת הסרטן. נסעתי להיות איתו בימיו האחרונים. הוא מאוד חסר לי היום. לשמחתי, אבא הספיק לראות חלק מההישגים שלי, כולל בסביליה ב-1999 ובאדמונטון 2001, שם לקחתי כסף באליפות העולם, וזה גם ההישג הכי גדול שלי לדעתי".
מה הטעות הכי נפוצה לגביך?
"אני רואה את הספורט הישראלי אחרת, כי הגעתי מלמטה, עברתי את כל השרשרת האפשרית באתלטיקה. אני חושב שאנשים בישראל לא מבינים לפעמים מה צריך לעבור כדי להגיע להישגים ברמה הבינלאומית, חושבים שהדברים הגיעו אצלי קל - וההפך הוא הנכון. חושבים גם שאני אגואיסט, ואולי צודקים פה ושם, אבל אתה צריך להיות קצת אגואיסט מול עצמך ולאהוב את עצמך כדי להגיע גבוה".
חשבתי שההישג הגדול שלך נקבע באליפות אירופה במינכן, שם זכית בזהב במקום שבו נרצחו 11 הספורטאים הישראלים ב-1972.
"תשמע, זה הישג שאני מבין את הערך שלו עם הזמן. אני חושב שמישהו מלמעלה עזר לי בתחרות הזו. זה לשמוע את התקווה באצטדיון, 60 אלף איש, דגל ישראל מונף. שני גרמנים במקום השני והשלישי. צמרמורת. כשחזרנו לארץ, אני זוכר שקיבלו אותי בפוסטר ענק של 'מזל טוב' ברוסית, 'כל הכבוד לאלכס', שעשתה שכנה שלי בת 80. זה היה מאוד מרגש. בכל שנה אני מגיע לטקס לזכר הי"א, ויצא לי לדבר עם אילנה רומנו, האלמנה של יוסף ז"ל. השנה מציינים 50 לטבח, ואני אסע לאליפות במינכן, לאותו אצטדיון, כדי לצפות ולהחזיק אצבעות לספורטאים שלנו. זו תהיה סגירת מעגל יפה".
מה השמועה הכי פרועה שהייתה לגביך?
"בחורף 1998 הייתי פצוע בברך, עשיתי ניתוח במוסקבה. אני בבית החולים, בהתאוששות עם גבס, מגיע אליי המאמן ולרי קוגן, ואומר לי, 'אלכס, אנשים אומרים לי שעוד חודש אנחנו עולים לישראל'. זה עדיין לא היה בתכנון ממשי, אבל אמרתי לו: אוקיי, אם אומרים שאני עולה לישראל, כנראה זה סימן. הורדתי את הגבס והתחלנו בהכנות לעלייה".
מי צריך לבקש ממך סליחה ולמה?
"מי שפונה אליי כ'אחי'. לא אוהב את זה. אח בשבילי זה אח של ממש, משפחה, או חבר מאוד קרוב. אבל ברחוב בכל זאת באים וקוראים לי 'אחי'. פעם אחת גם שוטר פנה אליי ואמר לי 'אחי', ואמרתי לו שאני לא אח שלו. או שהגיע טכנאי לבית ואמר לי, 'אחי, תשמע ככה וככה'. אמרתי לו, 'תשמע, אני לא אחיך, רק תעשה מה שצריך'. שאלתי פעם מישהו למה כולם פה זה אחי ואחי, הסבירו לי שזה בא מהצבא. אז טוב, מקבל, אבל אל תשתמשו בזה כלפיי".
מה הדבר היחיד שחסר לך כדי לשפר את איכות חייך?
"משפחה", הדמעות מציפות את עיניו. "אמא שלי ברוסיה, גם הדודים. האח הבכור שלי יבגני, נהרג בתאונת דרכים בשנת 1996, כשהיה בן 26. אני מתגעגע אליו. חסרים לי החגים עם המשפחה הגדולה".
מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?
"יכתבו עליי ספר? זה כבר וואו. מקווה שיהיה כתוב: השפיע רבות על הספורט הישראלי".
מה הדבר הכי גרוע שכתבו עליך או אמרו לך?
"ב-2005, כשהייתי פצוע, היה עיתונאי שכתב שאני גמור, שסיימתי את הקריירה. הוא נתן לי מוטיבציה וב-2006 כבר זכיתי באליפות אירופה בגטבורג. אני זוכר גם שבתחילת הקריירה, דיברו מסביבי עברית, ודי מזל שלא הבנתי את מה שהם אמרו, כי נזרקו הערות כמו 'למה אלכס קופץ ככה וככה, הוא לא מוכן'. לו הייתי מבין את זה בזמן אמת, זה היה עלול להפריע לי".
מה הריח האהוב עליך?
"מנדרינה. כשאתה חוגג נובי גוד ברוסיה, לכל ילד מביאים שוקולד ומנדרינה. כלומר, כשאתה גדל בסיביר אתה אוכל מנדרינה בערך פעם בשנה, וזה ריח זכור לי".
מי היה משחק בתפקיד אלכס אברבוך בסרט על חייך?
"אדריאנו צ'לנטנו. גדלתי עליו".
מה מדאיג אותך לפני השינה?
"הפרנסה. אומרים שקשה להתפרנס מאתלטיקה, זה לא הענף הכי פופולרי, ואני חייב תודה לכל מי שתמך ותומך בי".
אתה מרגיש שהמדינה תמכה בך מספיק לאורך השנים?
"לא. היום מי שעוזר לי זה בן אדם פרטי, פילנתרופ, וחברת GMT שאני הפרזנטור שלה. אני מאמן כיום 12 קופצים במוט, ואני לא יכול לקחת יותר מזה. אני חושב שספורטאים לשעבר ראויים להישאר בתחום הספורט, ולקבל משרות מהמדינה. אז המדינה לא עושה מספיק בשביל זה".
באיזו מילה אתה משתמש יותר מדי?
"מה נשמע".
מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל?
"את השם שלך".
איזו סדרה כולם צריכים לראות כרגע?
"אם מישהו לא ראה, 'הריקוד האחרון' על מייקל ג'ורדן. כספורטאי, הסיפורים שלו ומסביב, ברזולוציה הזו, הדהימו אותי".
מה הגילטי פלז'ר שלך?
"זו אולי לא תשובה ממש מדויקת לשאלה, אבל מרגיש אשם בכל יום שאני לא מביא פרחים לאשתי".
אריאנה גרדנה או ג'סטין ביבר?
"אני שומע יותר רוק קלאסי, הם לא עונים להגדרה הזו".
ריהאנה או ביונסה?
"אותה תשובה. אגב, פחות התחברתי עד היום למוזיקה ישראלית ואולי זו טעות. אני הולך להעמיק בזה".
באיזו תוכנית ריאליטי היית מסכים להשתתף?
"היו כמה הצעות, לרבות ב'הישרדות', אבל לא עברתי שם אודישנים. זה דווקא עניין אותי. עכשיו קצת פחות. כשהייתי ספורטאי פנו אליי מ'רוקדים עם כוכבים'. אולי זה יעבוד הפעם?"
פורסם לראשונה: 07:01, 25.03.22
