עד היום, בייב דידריקסון־זהריאס האמריקאית נחשבת לאחת מגדולות הספורטאיות בכל הזמנים, למרות שכבר עבר זמן רב מאז שכיכבה במחצית הראשונה של המאה ה־20. הייחוד שלה היה ההצלחה במגוון ענפים – באולימפיאדת לוס־אנג'לס 1932 היא זכתה בזהב בריצת 80 מטר ובהטלת כידון, הוסיפה כסף בקפיצה לגובה והפכה בהמשך לשחקנית גולף מצטיינת. ללילי חנוך היה סיכוי להיזכר כספורטאית מהסוג הזה, עילוי בכל מה שניסתה, אבל ההיסטוריה שלה טושטשה. זה סיפורה של אחת האתלטיות היהודיות המופלאות ביותר, שסיימה את חייה בגיל 43 בקבר אחים בריגה, מבלי שהתהילה שהביאה לגרמניה תיחשב לזכותה.
הילדה שנולדה בקניגסברג שבפרוסיה – העיר שהפכה לקלינינגרד הרוסית – נמשכה לספורט מגיל אפס, ופרחה במועדון האתלטיקה של ברלין, לשם עברה המשפחה בגיל 19 לאחר מות אביה. בערך באותו הזמן, על פי המחקר של גרטרוד פיסטר וטוני ניוורת', המועדון פתח קבוצת אתלטיקה לנשים והיא מצאה שם בית. היא הייתה מוקפת בכישרונות, אבל אף אחת לא הייתה טובה כמוה בהכל. פשוט הכל, כל ענף שניתן לדמיין. בזכות הרבגוניות הזו, היה עיתונאי גרמני שכינה אותה "פאבו נורמי בדמות אישה" – השוואה לפנומן הפיני שסחף באותם ימים את עולם הספורט בזכות הצטיינותו בשלל ריצות ואיסוף מדליות אינסופי.
דבריו של יצחק הרצוג בעצרת הפתיחה הממלכתית ביד ושם לאירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה
(צילום: מזמור הפקות)
התוצאות לא נשמעות מדהימות כיום, בכל זאת, עברו מאז 100 שנה והספורט התמקצע והשתנה, אבל בשורה התחתונה חנוך החזיקה בשלושה שיאי עולם: ב־1923 היא זרקה דיסקוס למרחק 26.62 מטר, ובכך שיפרה את השיא הקודם שקבעה שנה קודם לכן. הייחוד בכך, והסיבה שלעולם לא תישכח למרות הנאצים, הוא שמדובר בשני שיאי העולם הראשונים שנקבעו בענף; ב־1925 היא הרחיקה את כדור הברזל ל־11.57 מטר, ונותרה במשך קרוב לשנתיים בפסגת ההישגים העולמית (למרות שמשקל הכדור הופחת אחרי שקבעה את התוצאה); ב־1926 היא הייתה חלק מרביעיית השליחות הגרמנית שרצה 4X100 ב־50.4 שניות, שיא שהחזיק כמעט שלוש שנים. היא הייתה המזנקת הראשונה, מכתיבת הקצב שדחפה את כולן. את חברות הרביעייה האחרות איש אינו זוכר, ולמרות מותה הטראגי בשואה, דווקא היהודייה, זו שהגרמנים התביישו בה, נשארה סמל וזוכרים אותה בכל העולם.
אחת מעשר מדליות הזהב שלה באליפויות גרמניה הייתה בקפיצה למרחק, עוד מקצוע בו הצטיינה (הוכתרה כאלופה ב־1924 בארבעה מקצועות שונים), אבל הגיוון המרתק היה במשחקי הכדור. חנוך אהבה להתחרות, לא משנה המסגרות ולא חשוב הענף, וכך מצאה את עצמה משתתפת גם בספורט קבוצתי – היא נחשבה לשחקנית כדוריד מעולה, ושיחקה גם בקבוצת הוקי שדה. בתקופה ההיא עדיין התגאו בה בגרמניה, וכאשר פרשה מפעילות מקצוענית המועדון הברלינאי קידם אותה לתפקיד יו"ר קבוצת האתלטיקה לנשים, לצד תפקידים נוספים במערכת (היא גם אימנה במקביל במועדון היהודי "בר כוכבא"). מדהים לקרוא מה שנאמר עליה בעלון המועדון: "לילי היא הדוגמה הטובה ביותר למסירות וחוסר אנוכיות". על הדרך, היא גם השלימה תואר בחינוך גופני ואורתופדיה.
לא עזבה בזמן להולנד
היא מעולם לא זכתה לנצל את הדומיננטיות שלה לזכייה במדליה אולימפית – גרמניה לא הורשתה להשתתף במשחקי פריז ב־1924 (ימי השיא של חנוך) בגלל חלקה במלחמת העולם הראשונה, אבל ממילא חנוך לא הייתה יכולה להגיע לשם, משום שרק החל מ־1928 נשים הורשו להתחרות באתלטיקה באולימפיאדה. וככל שהשנים עברו, הספורט פינה את מקומו למלחמת הישרדות. לו רק הייתה מסכימה להצעה לעבור לאמן בהולנד כשעוד יכלה, אולי הכל היה אחרת. אבל היא לא הסכימה לעזוב את אימה.
חנוך נזרקה מהמועדון שלה בימי הנאצים ועברה להתאמן במסגרות יהודיות, אך אחרי ליל הבדולח שינתה את המסלול ולימדה חינוך גופני בבית ספר יהודי. היא החזיקה מעמד עד 5 בספטמבר 1942, אז נשלחה לגטו ריגה בלטביה הכבושה. על פי הידוע, שלושה ימים מאוחר יותר היא נרצחה שם בטבח במכונת ירייה יחד עם אימה ויהודים רבים נוספים, ונטמנה בקבר המוני.
אבל ההיסטוריה לא שוכחת ספורטאיות כמוה. עם השנים, כשגרמניה התאוששה מזוועות מלחמות העולם השנייה והנאציזם, שמה של חנוך עלה מחדש וחוקרים החלו להעמיק בקורותיה. ב־1990 היא נכנסה אחר כבוד להיכל התהילה של הספורט היהודי, וכיום, בלב ברלין, רחוב לילי חנוך ניצב בכניסה לפארק פופולרי שאהוב במיוחד על גולשי סקייטבורד. ב־2008 היא הונצחה שוב במסורת לוחות הזיכרון המונחים בכניסה לבתים של קורבנות השואה, ומהטקסט הקצר ניתן להכיר את מי שהייתה אחת מהספורטאיות הטובות בעולם בזמנה. אחד מבתי הספר בעיר קרא לאולם הספורט שבו על שמה, יש גם מגרש כדורגל "לילי חנוך".
מעט מדי ידוע על חנוך, אבל המידע הקיים מסעיר. באתר הגרמני "ספורטאים יהודים" מגדילים לעשות וטוענים כי בזכות הצלחתה והתוצאות שהשיגה, האתלטיקה לנשים צברה מומנטום וחשיפה מחוץ לגרמניה, מה שהוביל בסופו של דבר לשילובן של אתלטיות במשחקים האולימפיים. התמונות שהשאירה מדברות בעד עצמן: הודפת כדור ברזל, רצה בקלילות במשחק כדוריד בזמן שהיריבות רודפות אחריה, חוצה ראשונה את קו הסיום במרוץ, מרצה לתלמידות שלה במסגרת יום ספורט בבית הספר.
כפי שחשף בראיון ל"ברלינר", החוקר הגרמני מרטין־היינץ אלרט התהפנט מסיפורה והקדיש שנים רבות למציאת פרטים. הוא אפילו הגיע לאחותה סוזי לפני שהלכה לעולמה, והיא סיפרה לו על הילדה השובבה שתמיד חיפשה עיסוקים ספורטיביים. סוזי עצמה הייתה עילוי דווקא בפסנתר, וטענה כי שכן של המשפחה היה מגיע בקביעות לביקור כדי להאזין לנגינתה. אדם בשם אלברט איינשטיין. אלרט סיכם את הפרויקט במילים: "לעולם לא נראה שוב ספורטאית כזו".
פורסם לראשונה: 01:30, 06.05.24
