הוא היה הכוכב האולימפי הישראלי הראשון, כשהמדינה הצעירה עוד לא האמינה שהיא מתחרה במשחקים הבינלאומיים כעצמאית. בשעה שמשטר הצנע והקיצוב עדיין השפיע על מצב הרוח של האומה החדשה, הספרינטר ממושב בית-עובד הציג לראווה כישרון פראי וגולמי ברמות בלתי נתפסות באותם ימים, ואפילו העלה את הספורט לראש סדר היום הציבורי, אף שלישראל הקטנה היו המון דאגות אחרות. אולי זו הייתה טעימה של נורמליות, של חיים שקטים ואחרים שבהם אפשר לחלום על תהילה עולמית.
דוד טבק ז"ל לא איתנו כבר עשור (נפטר ב-2012 בגיל 85), אבל המורשת שלו לעולם לא תיעלם. ספורטאי נפלא, איכותי, שאפתני, שהסעיר את לבם של החולמים במזרח התיכון ככוכב משלחת הבכורה של ישראל לאולימפיאדה, הלסינקי 1952, לפני 70 שנה.
מה עמד מאחורי הכישרון הבלתי מפוענח, האיש המשוחרר שלא החזיק כלום בבטן, בסגנון איל ברקוביץ', ואפילו הודה כי לא אהב להתאמן במיוחד? חלק מהתשובה סיפק טבק עצמו בראיון שערכתי עימו ב-1975 עבור מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות". הוא סיפר כי הרומן עם האתלטיקה התחיל במאי 1944, כשהיה תלמיד השנה השלישית במקווה ישראל. הוא חזר מהמחלבה בעגלה, בבגדי עבודה ומגפיים, ואז... ניתן לו להמשיך – אחרי הכל, הייתה חוויה מיוחדת לדבר איתו, כל משפט שני היה חומר לכותרת.
"שמעתי רמקול מכיוון המגרש ומיד עשיתי פנייה", הוא אמר. "הרמקול הודיע על קריאה ראשונה לריצת 100 מטר. מיד התברר שלבית הספר אין רץ שלישי (זו הייתה תחרות מסורתית בין מקווה ישראל להפועל ת"א). שורה רפופורט (לימים מאמן אתלטיקה בכיר) אמר לי: 'ילד, תרוץ גם אתה ותגיע אחרון, כדי שתהיה לנו לפחות נקודה'. כשראיתי מי היריבים, לא התחשק לי. אבל שורה לא ויתר, חלצתי את המגפיים, המזניק ירה, ו... נבהלתי. חשבתי שצריכים לשרוק ולא לירות. דחפו אותי קדימה, התחלתי לרוץ אחרי כולם. רצתי ולא הסתכלתי לאן. נעצרתי רק אחרי מטעי תפוחי העץ, משהו בסביבות 175 מטר... כולם רצו וחיבקו אותי. 'הגעת ראשון', אמרו. לא הבנתי מה קורה".
"בשביל מה אני צריך להתאמץ?"
רק בחצי השנה שלפני הלסינקי, כך הודה, הוא התחיל להתאמן ברצינות, ולאחר מכן חזר לשגרה הנינוחה יותר. אבל הכישרון הטבעי היה כל כך עוצמתי, שגם בלי אימונים מקצועניים היה קשה להתקרב אליו. זה בלט במיוחד בתחרויות המרתקות בארץ. לא ברמת ביצועים גבוהה, אלא ברמת העניין והמתח על המסלולים המיושנים באצטדיון המכביה שנשק לשפת הים של תל-אביב. כל קרב שלו נגד יריביו המושבעים היה הופך לאירוע מרכזי ומדובר, כשמולו עלו יהודה גבאי (לימים עיתונאי שנון) ואיציק כספי ממכבי נתניה (אתלט וכדורגלן).
טבק לא ספר אותם. ביום הולדתו ה-80, כשהתייצב מול המראיינים אלינור טילמן ופרופ' אורי גולדבורט, איש אתלטיקה בכל רמ"ח אבריו (הראיון התפרסם באתר "ספורט ווב"), הוא טען בביטחון: "היריבים המושבעים שלי התאמנו יומם ולילה, ובחיים לא יכלו להשיג אותי, אז בשביל מה אני צריך להתאמץ? גם יעקב חודורוב, שהיה אז אלוף הדרום, התחרה מולי שלוש פעמים, ואז החליט לפרוש לגמרי מריצה. כל ימיו הודה לי על כך ואמר: 'בזכותך נהייתי שוער''.
אורי אפק, מבכירי הספורט הישראלי לדורותיו (כמעט בן 90), היה בן 20 בימים ההם וזוכר כל רגע מהתחרויות. "הייתי מסתכל על הקהל במכביה, שמנה בערך 4,000 צופים על יציעי העץ, וסופג את האווירה המחשמלת. לא כמו עכשיו, התחרויות היו נערכות בשבת בבוקר. דומה היה שכל תל-אביב התעסקה בספרינטים של שבת בבוקר. גבאי וטבק, שהיה כישרון אדיר, קבעו כל אחד 10.9 שניות בזירות נפרדות".
במהלך ההכנות להלסינקי טבק רשם תוצאה מהממת של 10.6 שניות, שהעמידה את כל המדינה על הרגליים. ורק לחשוב שהמנצח בריצת 100 מטר באולימפיאדה עצמה, האמריקאי לינדי רמיג'ינו, קבע 10.4 שניות. אין ערובה, מן הסתם, לכך שהמדידות בשעון הידני היו אמינות בצורה מוחלטת, אבל לא היה מכשיר אחר...
5 צפייה בגלריה
טבק (שני משמאל), בזינוק לריצת 100 מטר באולימפיאדת הלסינקי, ולוח התוצאות בסיום המקצה שבו ניצח
(צילום: מתוך "ידיעות אחרונות")
הקופץ לגובה אריה נוה (קלינשטאוב), שנכנס למשלחת להלסינקי ברגע האחרון בהתאם לשיטת הפיפטי-פיפטי המפורסמת (50 אחוז ספורטאי מרכז הפועל, 50 אחוז ספורטאי מרכז מכבי), נזכר גם הוא בגיל 90 בימים ההם. "מה שעולה לי יותר מכל דבר אחר הוא שטבק תמיד לקח את הדברים בקלות. אפילו קל מדי", הוא אומר. "כשהמשלחת הגיעה לכפר האולימפי בהלסינקי, לאולימפיאדה הראשונה שלנו והשנייה בכלל אחרי מלחמת העולם השנייה, כולם היו מסודרים ומאובזרים. חס וחלילה שלא יחסר משהו. רק טבק התייצב שם עם תיק יד קטן ובתוכו תלבושת הריצה. כששאלו איך יסתדר לאורך התקופה הארוכה יחסית, כשבועיים, עם מזג אוויר הפכפך, הוא השיב: 'מה אתם דואגים, נחצ'ה בוך כבר יצייד אותי'". ומי היה נחצ'ה בוך? לא איש משק, אלא שחיין וספורטאי במשלחת.
בימים ההם, כפי שהעידו אפק ונוה, טבק גם היה מעשן, אולי אפילו כבד. תחשבו על כך שאתם מגיעים לתחרות אתלטיקה גדולה. השניות המתוחות לקראת הזינוק. אחד האצנים מסיים את הסיגריה, דורך עליה לכבותה ומיד רוכן על אדן הזינוק כאילו לא היו דברים מעולם. טבק גילה באותו ראיון לטילמן וגולדבורט כי אמו התנגדה לכך שיהיה ספורטאי, וכדי לשכנע אותו להפסיק טענה כי ספורט אינו בריא והציעה בצעירותו שתקנה לו סיגריות כדי שלא ירוץ. הוא הסכים לעסקה, אבל לא קיים את הצד שלו.
גיבור האומה ממושב בית-עובד
אז מה היה באולימפיאדת הלסינקי? מבין שמונת האתלטים שנסעו לפינלנד, רק טבק הצליח יחסית לחבריו ולציפיות (נוה: "לפני האולימפיאדה נחתנו בדנמרק. החבר'ה גילו שם את הסאונות והתחילו ללכת לשם למרות שלא היו רגילים. אני חושב שזה גרם לי לעייפות"). במוקדמות הוכתר כמנצח עם 10.9 שניות, היחיד שירד מ-11 שניות במקצה שלו. החיוך נמחק בסיבוב השני: טבק שוב רץ 10.9, אך הפעם סיים אחרון. גם במרחק הכפול עבר את המוקדמות עם 22.4 שניות, אבל השיפור ל-21.8 ברבע הגמר לא הספיק להמשיך הלאה.
5 צפייה בגלריה
מה שעשה טבק ב-1952 נראה אז כמו מדליות הזהב של אשרם ודולגופיאט היום
(צילום: יואב דודקביץ)
התוצאות האלו לא הביאו לו הצלחה מיוחדת בהלסינקי, אבל עיטרו אותו בתהילה בישראל. רק ספורטאי אחד במשלחת, הקופץ למים יואב רענן, דורג גבוה יותר (תשיעי בתחרות הקפיצה משלושה מטרים). בעיניים ישראליות, במדינה בת ארבע שנים, מה שטבק עשה על המסלול נראה אז כמו מדליות הזהב של לינוי אשרם, ארטיום דולגופיאט וגל פרידמן היום. תארו לעצמכם, גיבור של הסיבובים הראשונים עלה לדרגת גיבור האומה. בתחנת הרדיו, המכשיר הכי יוקרתי אז, התקשו לעכל את החדשות המדהימות.
לאולימפיאדת מלבורן 1956 טבק כבר הגיע עם ציפיות גבוהות יותר, אחרי שנעשה ניסיון רציני לשכנע אותו לסגל לעצמו הרגלים בריאים יותר. זו הייתה אמורה להיות האולימפיאדה שלו. אבל האיש עם השפם המפואר והרעמה חסרת הרסן אפילו לא נסע לאוסטרליה. מספר חודשים לפני האולימפיאדה הוא הפסיד בתחרות בארץ לאלימלך (מליק) שוחט, הפעם הראשונה שראה את הגב של ישראלי אחר. טבק לקח את זה קשה וחזר להתאמן כמו שצריך, אבל כשהבין שהוא כבר לא מצליח לרדת מ-11 שניות החליט לפרוש בגיל 27 והפך למורה לחינוך גופני.
"היו ימים שישנתי שעתיים בלילה, ומהרפת הלכתי לתחרות. כך הייתי ואני לא מצטער על אף רגע", סיכם את הקריירה. ואין לו על מה להצטער. בתנאים ובסביבה של אותם ימים, הוא היה פנומן כחול-לבן שמימש את רוב הפוטנציאל שלו והביא שמחה לישראל. שיאו הלאומי ב-200 מטרים החזיק מעמד יותר מ-20 שנה. היה לו כישרון גדול לצד מהירות אדירה, אבל בגיל 16 אמר: "אני משוגע להשקיע את הנשמה במשך חודשים ושנים כדי להוריד איזו עשירית שנייה?". בתו, אתי טבק, הלכה בדרכו והייתה אצנית מצטיינת. בנו, בני טבק, הפך לחלוץ מכבי ת"א ונבחרת ישראל בכדורגל. דוד הצהיר כי מעולם לא לחץ על ילדיו לעסוק בספורט.
האיש שסירב לשתוק
בבגרותו, כאשר ראיינתי אותו ב-1975, הוא כבר הביט על הדברים בצורה אחרת ואולי הבין את אלו שדחקו בו להתאמן יותר. "הנוער הישראלי אינו אוהב להתאמץ", אמר אז. "הוא מחפש אתגרים, והאתלטיקה - עד כמה שהדבר מצער - היא לא אתגר. מה מקבלים ובפני כמה צופים מופיעים? שירוצו אחרי הספורטאים המוכשרים באמת, כדי להחזירם למסלול".
זו הייתה טעימה מהכעס שלו על ראשי האתלטיקה בארץ, שלטענתו לא התנהלו בצורה נכונה בשנים ההן, לפני שהעסק הפך למקצועני. הוא שנא עסקנות בכל מאודו, ואמר לי: "מה שהרגיז אותי היה שהעסקנים נסעו בחינם והספורטאים שייצגו את הדגל שילמו. אין בכך מידה של היגיון. ולכמה עסקנים עוד הייתה חוצפה להגיד שאנחנו הספורטאים נוסעים בגללם. פעם, לפני יציאה לטורקיה, הודיעו לנו במקלחות אחרי האימון שצריכים להביא את הכסף למחרת. לקחתי את הפקעלעך וחזרתי למושב. אחרי יומיים נעצרה מונית ליד הבית, 'דוד, איפה אתה?' הסברתי את עמדתי בעניין הכסף. אמרו לי: 'בסדר, אל תשלם, רק תשתוק'" (מאחר שניסה להשפיע גם על חבריו לנהוג כמוהו).
אבל הוא לא שתק. הוא הביע את דעתו הנחרצת בכל נושא, ואפשר רק לדמיין מה היה אומר אם היה בינינו כיום. העסקנות הייתה מטריפה אותו, אבל הוא בטח היה מתרגש מדיאנה ויסמן, יונתן קפיטולניק, חנה מיננקו, לונה-צ'מטאי סלפטר. כי בסופו של דבר, זו הייתה ההנאה שלו. בלי אימונים, בלי יותר מדי קשקושים מסביב, רק לתת לו לעוף קדימה כמו שהוא אהב ולנצח שוב ושוב.
פורסם לראשונה: 18:00, 04.05.22
