אם צפיתם במשחקי כדורגל בשנים האחרונות, ודאי נחשפתם לכך שהמשחק שקע לוויכוח עז סביב טכנולוגיית השיפוט החדשה שלו. שיטת ה-VAR הוכנסה לליגת העל האנגלית ב-2019 כדי לצמצם את טעויות השיפוט, אולם במקום זאת יצרה סוג חדש של אי ודאות ובלבול סביב האופן שבו אנו תופסים את חוקי המשחק הבסיסיים, כמו נבדל או נגיעת יד. השיטה גם מעוררת את זעמם של האוהדים, שלא פעם ניתן לשמוע אותם קוראים "זה כבר לא כדורגל" בזמן בדיקת VAR ממושכת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אוהדי כדורגל כידוע אוהבים לזעום, במיוחד כאשר החלטות השיפוט הן נגד הקבוצה שלהם, אולם בספרי החדש, I Can't Stop Thinking About VAR ("לא יכולה להפסיק לחשוב על ה- VAR"), אני טוענת שיש כאן דבר מה יותר מהותי. מכיוון שהעיסוק שלי הוא בפיתוח שיטות חדשות למדידת הישגים לימודיים, מצאתי עצמי משקיעה מחשבה מרובה בשאלה מדוע ה-VAR מתסכל כל כך. אני סבורה שיש לכך קשר לאתגר של זיהוי מציאות אובייקטיבית, לקושי במדידה מדויקת, ולחוסר החיבה שלנו לאי-ודאות.
דבר נוסף שהבנתי, הוא שה-VAR ממחיש לנו את גבול הרציונליות ברבים מתחומי החיים, הרבה מעבר למגרש הכדורגל. לכן, כדי לשפוך אור על מה באמת עומד בבסיס הבעיה עם ה-VAR וכיצד ניתן לפתור זאת, נזדקק למסע קצר שירחיב את מבטנו על ההיסטוריה של המדידות, החל מהניסיון לזהות מה נקודת הרתיחה של המים במאה ה-18, ועד ההתלבטות העכשווית כיצד להעריך במדויק את הסיכונים של תרופות חדשות.
הבעיה המרכזית בגישת ה-VAR היא עצם ההנחה שמדידה מדויקת יותר היא תמיד דבר טוב, משום שהיא תספק לנו הבנה אובייקטיבית יותר של המציאות. אלא שפעמים רבות, מדידה כזו רק מוסיפה מבוכה ומורכבות.
החלטות VAR מחייבות בדרך כלל שופט חיצוני, שעוקב מקרוב אחר הילוכים חוזרים ובמידת הצורך חולק על החלטת השופט במגרש, שראה את התקרית בזמן אמת. לא תמיד אנו עדים להתדיינות ביניהם, אבל אפשר להניח שיש מקרים שבהם לשופט החיצוני פשוט הייתה פרשנות שונה מאשר לשופט במגרש. במקרים כאלה מתערערת הלגיטימיות של השופט במגרש, אבל אין כאן החלפה של שיקול דעת בהחלטה אובייקטיבית, אלא התנגשות בין שתי החלטות סובייקטיביות. ה-VAR רחוק מלבטל את הסובייקטיביות בשיקול הדעת האנושי, ולמעשה הוא רק מבליט עד כמה שיפוט אנושי הוא סובייקטיבי.
מדי פעם, ההילוך החוזר המוקרן בהילוך איטי אכן מאפשר לשופט ה-VAR לראות דברים שהשופט במגרש החמיץ. אבל ייתכן שמה שהשופט במגרש לא זיהה, נותר נסתר גם מעיניהם של כל השחקנים והאוהדים, ואם אנחנו משנים החלטות בהתבסס על היבטים שבעבר כלל לא הבחנו בהם, הרי שקיבלנו משחק אחר לחלוטין. במובן הזה, צודקים האוהדים הקוראים "זה כבר לא כדורגל".
קחו למשל החלטות על נבדל, שתמיד היו מהקשות ביותר. שחקן נמצא בנבדל אם ברגע שהכדור נמסר לו, הוא נמצא במחצית המגרש של היריב, לפני הכדור, והכי קרוב לשוער. כלל זה מחייב שהשופט האנושי יסתכל במקביל על שלושה דברים לפחות: השחקן שבועט בכדור, השחקן שמקבל את הכדור, ומי הכי קרוב לשוער. כמובן שזה בלתי אפשרי, וזו הסיבה שבמשחקים שלפני עידן ה-VAR היו כל כך הרבה שגיאות שיפוט בנבדל.
ההנחה הברורה הייתה שהטכנולוגיה תפתור את הבעיה, מכיוון שההילוך החוזר מאפשר להסתכל על כמה דברים בו-זמנית. אולם גם החלטות הנבדל של ה-VAR שנויות מאוד במחלוקת, וגורמות לאוהדים ושחקנים לזעום בשל קריאות נבדל גבוליות, המתבססות על קצה הציפורן או זווית בית השחי. ברור שצריך למתוח את הקו איפשהו, אבל הבעיה היא שה-VAR לוכד מצבי נבדל שבעבר לא ניתן היה כלל להבחין בהם. החלטות שוליות כאלה אולי נכונות על פי לשון החוק, אולם הן אינן תואמות את רוח החוק המקורית, שהיא למנוע מהקבוצה התוקפת מלהתנחל דרך קבע ברחבת השער של הקבוצה השנייה בהמתנה לכדורים ארוכים. לכן, ה-VAR אולי נותן לנו תמונה ברורה יותר של המציאות, אבל זו מציאות שאנחנו לא מרוצים ממנה.
תלונה נוספת מתייחסת ליכולת הדיוק של ה-VAR. אחרי הכל, אם אתם מתכוונים לטעון שציפורן הרגל של השחקן נמצאת בנבדל, טכנולוגיית המדידה שלכם צריכה להיות ברזולוציה של ציפורני רגליים. אבל היא לא. החלטות הנבדל של ה-VAR תלויות במצלמות עם קצב של 50 פריימים לשנייה: כלומר, פריים מדי 0.02 שניות. בפרק זמן כזה המגן או התוקף יכולים לזוז עד כדי 20 סנטימטרים.
לכן, במובן מסוים המבקרים צודקים: יש החלטות נבדל גבוליות מכדי שה-VAR יוכל לשפוט אותן במדויק. עם זאת, המבקרים האלה גם טועים: מדידת נבדל עם VAR היא ללא ספק הרבה יותר מדויקת מהערכה אנושית של מצבים דומים בזמן אמת על סמך מראה עיניים בלבד. התוצאה היא מעט מוזרה, שכן מעולם החלטות על נבדל לא היו מדויקות יותר – וגם שנויות כל כך במחלוקת.
כשמדובר בהחלטות על נגיעת יד (הכלל שאוסר על שחקנים, למעט שוערים, להשתמש בידיים ובזרועות כדי לשלוט בכדור או לעצור אותו), הסיפור דומה. לפני שה-VAR הגיע, היה לחוק נגיעת היד ניסוח קצר במיוחד: "המשחק בכדור כרוך בפעולה מכוונת של השחקן ליצור מגע עם הכדור עם היד או הזרוע". מאז ה-VAR, עבר הנוסח מספר תיקונים וכעת הוא ארוך פי 11 (בנוסח באנגלית). על השופטים להחליט אם היד או הזרוע נעו לעבר הכדור, האם השחקן הנדון השתמש ביד או בזרוע שלו כדי להגדיל את גופו בצורה לא טבעית, האם נגיעת היד הובילה לשער או להזדמנות להבקיע שער, ועוד כהנה וכהנה מרכיבים.
בשני המקרים, של הנבדל ושל נגיעת היד, התהליך שאנו עדים לו כיום בכדורגל דומה לתהליכים שנצפו לאורך כל ההיסטוריה של המדידות: שיפור המדידה מחייב בדרך כלל להתחיל בכימות השגיאה, ולפעמים התחושה היא של צעד אחורה במקום קדימה. כאשר מתחילים לבחון את המציאות ברמה יותר ויותר מפורטת, לא פעם מתברר שהיא מוזרה וקשה לזיהוי יותר ממה שחשבנו.
חשבו על הטרמומטר. כאשר מדענים החלו לפתח לראשונה מכשירים למדידת טמפרטורה, הם היו מתוסכלים מהקושי להגדיר מים רותחים. כפי שההיסטוריון האסוק צ'אנג מספר בספרו Inventing Temperature ("המצאת הטמפרטורה"), במאה ה-18, המדען ז'אן-אנדרה דלוק בנה סיווג מפורט לשלבים השונים של מים רותחים: רתיחה רגילה, sifflement (שריקה), soubresaut (התזה), התפרצות, אידוי מהיר בלבד ו-bouillonment (בעבוע). "דלוק התחיל את חקירת נקודת הרתיחה עם רצון לדעת מה טמפרטורת הרתיחה האמיתית", כתב צ'אנג. "כאשר סיים, הוא כבר לא ידע מהי רתיחה אמיתית". מה שנראה כמו היבט פשוט וברור של המציאות התערפל מרוב בלבול, בדיוק באותו האופן שבו ה-VAR התחיל במטרה לדייק את ההחלטות על נגיעת יד, וסיים בכך שאף אחד כבר לא יודע מהי נגיעת יד.
מכיוון שהבלבול סביב שריקה והתזה כבר מזמן מאחורינו, שכחנו שכך זה בעולם מדעי הפיזיקה. כיום אנו יודעים למדוד טמפרטורה, זמן, מרחק ומסה בצורה מדויקת פי כמה ממה שדרוש לנו בעת כיוון שעון מעורר או שקילת מנת קמח. אולם מחוץ למדעי הפיזיקה, השגיאות והפשרות הכרוכות במדידות עשויות לעורר בכם תהייה האם השאיפה לשיפור הדיוק שווה את זה. וזה נכון לא רק לגבי כדורגל, אלא גם לתחומים רבים אחרים.
התמ"ג הוא מדד שכל העולם מסתמך עליו כדי להחליט אם הכלכלות הלאומיות מצליחות או נכשלות. אבל כשמעמיקים לחפור בו, מתגלה הבלגן. בספרו The Hidden Half ("המחצית הנסתרת"), מראה מייקל בלסטלנד כיצד מדידה רבעונית של התמ"ג עוברת בדרך כלל תיקונים של ממש בשנים שלאחר מכן. למשל, ברבעון הראשון של 2012, סטטיסטיקאים דיווחו שכלכלת בריטניה התכווצה ב-0.2%. חמש שנים מאוחר יותר, עודכן הנתון כלפי מעלה, לצמיחה של 0.7%. זהו פער שמבדיל בין סיכוי למיתון לבין צמיחה נאה.
מבחנים הם דוגמה נוספת: מעסיקים ואוניברסיטאות תלויים ביכולת של מבחנים למדוד הישגים אנושיים, אך ידוע שהם משופעים בטעויות ואי ודאות. יש עוד תחומים שמנסים לייצר מדידות חדשות למושגים מעורפלים. כלכלני בריאות משתמשים במדד הנקרא "שנת חיים מתוקננת לאיכות" (QALY) כדי להעריך את היתרונות של תרופה חדשה, ומנהלי סיכונים פיתחו את ה"מיקרומורט", יחידת סיכון המייצגת סיכוי של 1 למיליון למוות.
מדידות חדשות כאלה מזכירות את החלטות השיפוט של ה-VAR. הן מספקות תשובות לשאלות חשובות, והן טובות יותר מהחלטה אנושית מהירה, אבל הן סובלות מחולשות ומגבלות מתסכלות. במובנים מסוימים, הן הקורבנות של ההצלחה המדהימה של המדידה במדעי הפיזיקה, משום שהן לא יכולות לספק את אותה מידת ודאות שהתרגלנו לקחת כמובן מאליו בתחום הפיזיקה.
כאשר תרופות חדשות נבדקות, אנשים רוצים ודאות שהן בטוחות, ולא מה התפלגות ההסתברות של תופעות הלוואי השונות. כאשר תלמידים ניגשים למבחנים, הם רוצים להיות בטוחים שהם יקבלו את הציון שבאמת מגיע להם, ולא מה מרווח הסמך של גבולות הציון. כאשר פוליטיקאים ממהרים להעלות ציוץ על האופן שבו העלייה בתוצר מוכיחה את חוכמת המדיניות שלהם, הם לא רוצים להוסיף כוכבית שאומרת "בכפוף לתיקונים ועדכונים במהלך העשור הקרוב".
אם נחזור לכדורגל, האם נוכל לשפר את המדדים שלנו ולהפחית את שגיאת המדידה לרמה של מדעי הפיזיקה? במדידת נבדל הפתרון פשוט, ואפילו קל: יותר מצלמות, איכות צילום משופרת, מעקב רציף אחר השחקנים והכדור, והוספת חיישנים לכדורים. מערכות נבדל חצי-אוטומטיות כבר נבדקו בטורנירים גדולים, ואחת מהן אמורה להיכנס בקרוב לשימוש בליגת העל.
נגיעות יד ועבירות אחרות הן בעיה מסובכת יותר. בספרי אני מציעה ליצור מדד הדומה ל"מיקרומורט" ול"שנת חיים מתוקננת לאיכות", שאני מכנה בשם "מדד ההסתברות לפאול". הנה בקצרה כיצד זה יעבוד: בשלב הראשון, יהיה צורך לקבץ קבוצה גדולה של שחקנים, מנהלים, אוהדים ושופטים, כדי שיפסקו את דעתם בשורה של תקריות כדורגל שיוקרנו להם בסרטונים קצרים. תוצאות השיפוט שלהם ישמשו כדי לקבוע מה ההסתברות שתקרית היא אכן עבירה. התוצאה הסופית תהיה התפלגות של תקריות, שניתן יהיה למקם עליה היכן הסף לקביעת עבירה. הנתונים שיתקבלו ישמשו לאימון בינה מלאכותית, ובעת משחק אמיתי, יישלח קטע הווידאו של התקרית ל-AI כדי לפסוק אם בוצעה עבירה.
למרות השימוש בבינה מלאכותית במהלך המשחק האמיתי, המדד עצמו ייבנה על סמך אינטליגנציה אנושית, ותיאורטית יהיה פרי השיפוט המצטבר של אלפי בני אדם, שייבחרו מכל תחומי עולם המשחק, החובבני והמקצועני. הצעה נוספת שלי היא לבצע החלטות שיפוט באמצעות טכניקה פסיכומטרית הנקראת "שיפוט השוואתי". בהקשר שלנו, המשמעות תהיה שכל שופט יתבקש לצפות בשני קטעי וידאו של עבירות אפשריות, ולציין באיזה מהם הסבירות שהתבצעה עבירה גבוהה יותר. שיטה זו עדיפה על פני החלטה על סמך סרטון בודד בנפרד, שהיא הטכניקה הנפוצה יותר, המכונה "שיפוט אבסולוטי", אך גם מועדת יותר לטעויות.
אולם כלל לא ברור אם האוהדים יקדמו בברכה את הגישה שאני מציעה. אחת המסקנות הבולטות מהוויכוח על ה-VAR, היא שהשיטה הביאה אנשים להבין שדיוק אינו המעלה היחידה. גם המהירות והפשטות חשובות, והן מצויות תחת איום בשל בדיקות VAR מורכבות וארוכות, שהורסות חגיגות ושמחה ספונטנית אחרי הבקעת שער.
כיום יש את האסכולה הגורסת שעלינו להפסיק להתמקד בניסיון לייעל את דיוק ההחלטות, ובמקום זאת להתמקד באופטימיזציה של חווית המשחק הכוללת. ליגת הכדורגל הבכירה של שבדיה סירבה להכניס לשימוש את ה-VAR. אולי אחרות ילכו בעקבותיה.
מנגד, ההשקפה החלופית טוענת שממילא הנתונים משתלטים על הכדורגל, כפי שהם משתלטים על כל שאר התחומים, ומדדים חדשים פולשים למשחק חדשות לבקרים. כך לדוגמה, "מדד השערים הצפויים" (שאמור לנבא את הסבירות שבעיטה לשער תוביל לשער בפועל) נמצא בשימוש נרחב של אנליסטים של קבוצות, ופופולרי גם בקרב האוהדים. בהתחשב בכך, סוג כלשהו של VAR משודרג ומבוסס נתונים נראה בלתי נמנע.
אני סבורה שה-VAR בגרסתו הנוכחית לא יישאר בסביבה לאורך זמן. אבל האם יינטש כפתרון של מבוי סתום לטובת חזרה לשיפוט אנושי בסגנון הישן, או שיהפוך שלב בדרך לפתרון טוב יותר?
לתשובה תהיה משמעות מעבר למשחק הכדורגל. עולם שבו יש לנו VAR חדש ומשופר, הוא כנראה עולם שבו יעמדו לרשותנו יכולות עוצמתיות הנתמכות בבינה מלאכותית למדידת שורה של מושגים מעורפלים, ושבו נשלים עם הפשרות הכרוכות במדידה כזו. ההשלכות יקרינו על כל המדדים החדשים שיתיימרו למדוד את מה שלכאורה הוא בלתי ניתן למדידה, שרק הולכים ומשתלטים את עולמנו.
