"זה השיא הנחשק ביותר ב-NBA, כשזה שאנשים לא חשבו שיישבר". לברון ג'יימס כבר ידע שהפסגה הזו תהיה שלו, כשהתראיין בספטמבר לקראת פתיחת העונה הנוכחית. 1,325 נקודות חסרו לו אז, ובכושר קליעה מדהים, הוא טרף אותן במהירות ונכנס להיסטוריה. אבל אחרי שעברנו את רגע השיא - תרתי משמע - ולקראת עוד כמה שנים, ככל הנראה, בהן לברון יגדיל את המספר, בואו נתעכב על שורש העניין: מדוע בעצם מדובר בהישג שמוביל לכזו התלהבות?
השיא המדהים של לברון - כתבות נוספות
לאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו מכירים את זה, גם טום בריידי בדרכו, וויין גרצקי והחובטים הגדולים בתולדות הבייסבול. זה נכון לכל ענף קבוצתי מנוקד. ישנם הבודדים, מייקל פלפס וענקי הטניס נובאק ג'וקוביץ'-סרינה וויליאמס-רפאל נדאל-רוג'ר פדרר, שהעליונות, החד-פעמיות ועוצמת ההשפעה שלהם על הספורט העולמי אינה מוטלת בספק - אבל הם מדידים בצורה אחרת. כמעט אף אחד לא יידע לענות לכם על השאלה "בכמה שיאי עולם מייקל פלפס עדיין מחזיק?" (שלושה, שניים מהם עם נבחרת ארה"ב), אבל 28 המדליות האולימפיות, המספר הבלתי נתפס בזכותו הוא ניצב בראש, נשאר איתו. קשה מאוד לזכור את כמות האייסים והווינרים, או התוצאות המדויקות של ג'וקוביץ' ונדאל בגמרי גראנד סלאם, אבל 22 הזכיות של כל אחד מדברות בפני עצמן.
התאווה לסטטיסטיקה
בענפים הקבוצתיים זה מתחדד לשיאים כמו של לברון, לא התוצאה הסופית של האליפות או המדליה, אלא מה שקרה בדרך לשם. אולי זו התאווה האמריקאית לסטטיסטיקה שמדביקה את כל העולם, אולי ההתבלטות בתוך קבוצת אנשים שמשחקת לצידך ומחייבת אותך לשיתוף פעולה בדרך להשגת המספרים, ממש כמו להראות למורה את הדרך לפתרון. לצד התארים שהספורטאים האלה מחזיקים בהם, הם נמדדים גם ביכולת לשמור על תרומה אישית גבוהה לאורך זמן, מה שמושך את העין. במקום בו פדרר לא מנה את השגיאות הכפולות שלו, כולם מחכים לשערים ולבישולים של מסי כדי להבהיר עד כמה הוא יוצא דופן בתוך מכלול.
ועכשיו צריך לקחת את זה לתוך המציאות של ה-NBA. ייתכן שבגלל חוקי ה-NFL שעוזרים יותר לקוורטרבקים בשנים האחרונות, יימצא עילוי שישחק שני עשורים כמו בריידי וישבור את שיאי המסירה שלו – אבל תחשבו על לברון בהקשר של מספרים יותר דמיוניים, אלו של רונאלדו ומסי למשל.
הפרשן סקיפ ביילס, שאוהב תמיד לריב לשם הריב, אמר שהשיא של לברון אינו יותר מאשר "שיא של אריכות ימים", ורמז שההישג לא מונומנטלי כפי שעושים ממנו ובעיקר משומש ע"י הלייקרס ככלי להסתיר את הכישלון המקצועי המתמשך של המועדון. זו שגיאה: לא מדובר באורך הקריירה, אלא במה שאתה עושה בה. מסי? 19 עונות, דומה מאוד ללברון שנבחר בדראפט שנה לפני שהארגנטינאי עלה לבוגרים, וברובן הוא הבקיע בכמויות מפחידות. 91 שערים בשנה קלנדרית זה שיא בלתי מושג בדיוק כמה זה שלברון ישאיר כשיפרוש. זה לא מוריד כלום ממי שהוא, אבל בתחילת הדרך בברצלונה השערים לא היו ברמה דו-ספרתית בתחילה, וגם בעונה שעברה הוא הסתפק ב-11 בלבד בפ.ס.ז'. גם לגדולים ביותר קשה לעבור בכל פעם את הרף שהציבו לעצמם. זה נכון לגבי רונאלדו. אם התיאוריה של ביילס הייתה תופסת, אז כל אותם שחקנים שהופיעו ב-5-4 מונדיאלים כבר היו מלכי השערים של הטורניר בכל הזמנים, אבל ישנם קשיים וסיטואציות שניצבים בדרך.
השיא של לברון מחייב התעלות מעל ההתעלות – בלי עונה או שתיים של עצירה כשחקן צעיר או מתבגר, רק סלים בשטף בלתי פוסק. הוא לא מעולם לא סיים עונה בממוצע של מתחת ל-20 נקודות, ורק פעם קלע מתחת ל-25 (ממוצע הקריירה – 27.2). בשתי העונות האחרונות, אלו שמסמלות האטה בצבירת המספרים של כוכבי הכדורגל המדוברים, הוא עשה את ההפך ורק השתפר – 30.3 בעונה שעברה ויותר מ-30 העונה.
וכאן טמון חלק ענק מההיסטריה שסביב ההיסטוריה. זה לא סתם שחקן-על שמרח את הקריירה יותר מדי רק בשביל השיא. השיא הגיע על הדרך בקריירה שעדיין רלוונטית ובועטת, והוא הרוויח אותו עם כישרון ועבודה קשה. כדי לשבור אותו, שחקן חייב לשמור על רמה מטורפת בלי נפילה של אפילו עונה אחת, בלי פציעות חמורות, וגם כשהוא מתקרב ל-40 לעשות את זה מול שומרים בני 19 בשיא היכולת הפיזית שלהם. רק בריידי עמד פחות או יותר בדרישות האלה, ובענף אחר.
ישנו גם העניין של הרשימה ההולכת ומתקצרת של שיאים בסגנון הזה שנראה מנופצים בעתיד הקרוב, אם בכלל. זאק קראם כתב ב"רינגר": "בכל הנוגע לחמשת שיאי הסטטיסטיקה הגדולים, אלו שכל ילד יכול לספור, קשה יותר לראות שמות חדשים בפסגה מאשר את סקרמנטו בפלייאוף. מאז 1966 ועד לברון, שיאן הנקודות התחלף רק פעם אחת. כבר חצי מאה ששיא הריבאונדים לא זז. שיאי האסיסטים, החטיפות והחסימות נחים מאז אמצע שנות ה-90. ולא רק שהם לא השתנו במשך עשורים, אלא שגם לא ישתנו בעשורים הבאים".
רמת ההתרגשות דומה, רק בממדים גדולים יותר, להמתנה לכך שאחת הג'מייקניות הנפלאות תשבור את שיאי הספרינטים של פלורנס גריפית'-ג'וינר. בשני המקרים, הכל מתחבר לרצון הבסיסי שלנו ל"איפה היית כשנשבר השיא". בכך, הענפים הקבוצתיים לא מצליחים לעמוד בקצב של היחידים, שם זה קורה ברגע מדהים ומזוקק, אבל אותה ציפייה להשתתפות בהיסטוריה מתהווה גורמת לפרפרים בבטן. רק שבמקום גובה, מרחק או מהירות, מדובר אצל לברון בשלמות ממושכת, מרוץ מסוג אחר. וזה גם שיא שקל לנו לעקוב אחריו, כאמור, ולא חישוב מדד התקפי לפי אלגוריתם לפי 100 מהלכים למשחק.
כמה רומנטי
השיאן הראשון של ה-NBA קצת נעלם בין דפי ההיסטוריה - ג'ו פולקס, אבל לאחר מכן נוצרה רשימה מופרעת באיכותה. ג'ורג' מייקן, דולף שייס, בוב פטיט, 18 שנים של ווילט צ'מברליין, וקארים עבדול-ג'באר ששבר את השיא ב-1984, ניפח אותו עד 1989, ולמעשה מחזיק בו כבר קרוב ל-40 שנה. כל הישג שמחכה כ"כ הרבה זמן להימחק, כמו לדוגמה השיא הישראלי של אסתר רוט-שחמורוב בריצת 100 מ' ששרד במשך דורות, הופך למיתולוגי ומאתגר יותר, ובמידה רבה מושך עוד יותר את השיאנים הפוטנציאליים לעשות הכל כדי להגיע אליו. אבל זמן ההמתנה של הקהל, לפחות במקרה של ה-NBA, חשוב לא פחות מזהות האיש שיורד מהפסגה.
לאורך ההיסטוריה של הספורט המקצועני בארה"ב, הגאונות של ראשי ה-NBA, במיוחד דייויד סטרן ואדם סילבר, הייתה במיתוג ובאיתור הזדמנויות חדשות להבלטת מודלים לחיקוי. סטרן, למשל שיקם את הליגה הגוועת עם היריבות בין לארי בירד למג'יק ג'ונסון ורכב על הגל של מייקל ג'ורדן. לאורך כל הדרך, הדברים הללו קרו בצורה של העברת לפיד, כך ששחקנים אגדיים לא נעלמו אלא נותרו חלק מהזהות של ה-NBA כמתווי דרך ונותני דוגמה, נותרו נוכחים ופעילים בסביבתה ויצרו חיבור על-דורי עבור אוהד שהעריץ אותם בצעירותו, הציב אותם כמדד להצטיינות ספורטיבית לעומת אחרים, וראה לאורך חייו איך עוד חוליות נוספו בשרשרת.
קארים הוא אדם שזוכה להערצה חוצת מגזרים בארה"ב המפולגת, השחקנים סוגדים לו, אבל גם הוא חיכה שהשיא יישבר. עבר יותר מדי והגיע הזמן לאיש הבא ברצף הזה – אותו הרצף שבבייסבול לא מצליחים לייצר, ענף עמוס חוזים מנופחים ושערוריות סמים שמאבד קהל ועדיין מדבר על בייב רות', בגלל שהוא לא מפתח גיבורים אמיתיים. מי שכן נחשב לכזה, שוהיי אוטאני המבריק, בעיקר הגדיל את טירוף הבייסבול במולדתו יפן...
השיא הזה רומנטי, מה שמגדיל את המסה הסגולית שלו. הוא המקשר בין הכדורסל של פעם, הימים של ווילט וקארים, לתחילת שנות האלפיים בהן לברון נכנס לליגה, ועד לעידן השלשות בו הוא מוצא דרכים לשמור על דומיננטיות. הוא מגיע בול בזמן, כשצריך להכתיר את לברון ככוח משולש: משנה ההיסטוריה, סופרסטאר שעדיין בשיא כוחו, המודל לחיקוי לצעירי הליגה – שחקנים ואוהדים.
ויש דבר אחד אחרון חשוב עבור האוהדים שלכל המאוחר נולדו באמצע הניינטיז: ראינו את זה מההתחלה ועד למימוש. ראינו אותו נבחר ראשון בדראפט, נכנס בסערה לליגה וזוכה באליפויות. הוא לא תקציר בשחור-לבן, השיא שלו הוא שלנו.
פורסם לראשונה: 07:22, 10.02.23
