אחרי דחייה הכרחית בגלל הקורונה והלו"ז הבינלאומי העמוס, המכביה ה־21 תיערך בישראל בין ה־12 ל־26 ביולי. ויכול להיות שזה יפתיע רבים. נכון שבמכבי עולמי ובוועדה המארגנת רואים ב"אולימפיאדה היהודית" את האירוע השלישי בגודלו בעולם מבחינת כמות המשתתפים (במכביה הקודמת התחרו כעשרת אלפים ספורטאים מ־80 מדינות), אבל אי אפשר להתעלם מכך שהאירוע איבד מזוהרו. מזה מספר מכביות קיימת מחלוקת בנוגע לצורך להמשיך ולקיים מדי ארבע שנים את המשחקים, שעולים הון למארגנים ודורשים השקעה כספית ניכרת מצד הספורטאים שמגיעים מחו"ל להשתתף. כבר ראיתי גולשים ברשתות החברתיות ששאלו בחצי חיוך: "מה, עוד מקיימים את המכביות? עדיין יש דבר כזה?"
ובאמת, הדברים השתנו. זו עדיין הזדמנות עבור יורדים מישראל שהתמקמו ברחבי הגלובוס (יותר ויותר כאלה במכביות האחרונות) לבקר את הקרובים בארץ ולבדוק את האפשרות לחזור ארצה, ועבור יהודים חמים לראות את ישראל בפעם הראשונה, אבל העניין סביב התחרויות הפך לאפסי בקרב הקהל בארץ, ויש להודות בנוסף כי הרמה אינה גבוהה ברוב המקרים, לא כזו שתמשוך אוהדים וסיקור תקשורתי. וחשוב לציין עניין קריטי – בעבר, לכל מכביה הגיעה גם שורה של ספורטאים שאינם יהודים, מהטובים בעולם, שנטלו חלק במשחקים מחוץ לתחרות והרימו את הרמה.
בכלל, פעם זה היה אחרת. באופן אישי, כפעיל במחלקת השחייה ובמכבי צעיר במועדון ברית מכבים עתיד בדיזנגוף 96, ואח"כ בצריף הרעוע של מכבי ברחוב הרצל בר"ג (שעם השנים הפך למגרש חניה), אני גדלתי על ברכי המכביות ומרוצי הלפיד. גאווה גדולה ורגעים בלתי נשכחים במהלך המכביות היו כשעברנו באתרי התחרויות ומכרנו את הבול המיוחד שיצא לכבוד האירוע, בתוספת מעטפה מעוטרת וחותמת חגיגית ליום הפתיחה של המשחקים. הותר לנו למכור את המעטפות בכמה גרושים יותר מהמחיר הנקוב, ובכסף שאספנו הלכנו אחרי פעולה או אימון לאכול בפלאפליה ברחוב בן עמי מול קולנוע חן. כשהצטבר כבר סכום יפה התפנקנו ביציאה משותפת לסרט.
תחשבו 60-50 שנה לאחור. עוד לפני שקם ערוץ טלוויזיה אחד, אפילו לא בצבע, הדיווחים הספורטיביים ברדיו של נחמיה בן־אברהם, אלכסנדר אלכסנדרוני וגדעון הוד היפנטו את הקהל בארץ. תחרות בינלאומית בקנה מידה כזה, עם ספורטאים ממדינות שאפשר היה רק לחלום עליהן, הכניסה את כל המדינה להתרגשות. היינו בטירוף כשהצלחנו להתפלח לאימונים שערכו המשתתפים הזרים, כשבגן אברהם בר"ג התאמנה נבחרת הכדורסל של ארה"ב ונבחרת הכדורעף האטרקטיבית של ברזיל. כשפורסם שכוכב שחייה אמריקאי עשוי להתאמן אחה"צ בבריכת גלי־גיל, או שהשבדית היהודייה אניטה זרנוביצקי תגיע לבריכת בת־גלים בסמוך לחוף הים בחיפה (מדליסטית ארד מאליפות אירופה, זכתה בשמונה מדליות במכביה ב־1973 – 7 מהן מזהב), המונים היו מגיעים לשם כדי לראות כוכבים עולמיים מקרוב.
זכייה במדליות במכביה הייתה אחד משיאי הקריירה של ספורטאים ישראלים רבים, אולי אפילו הפסגה. על כך תעיד העובדה שלפני אחת המכביות נשלחתי לסקר את מחנה האימונים של נבחרת השחייה באירופה, כשהמאמן יוסף טלקי לקח את החניכים שלו לסדרת תחרויות באוסטריה, וויילס ושווייץ כדי שיגיעו בשיא הכושר (שמות כמו אברהם מלמד, משה גרטל, דני שטרן, דורית זלץ, איבונה טוביס ועוד).
טקסי הפתיחה של המכביות הראשונות נערכו באצטדיון המכביה שעל שפך הירקון בת"א, שהוקם במיוחד לכבוד התחרויות והפך לסמל עבור יהודים רבים מרחבי העולם שעשו בו את צעדיהם הראשונים בארץ. הבחירה במדליק הלפיד הייתה קשה, ואלו שזכו לכבוד לא שוכחים זאת עד היום. מיקי ברקוביץ', למשל, שעשה זאת ב-1997 לצד המתעמלת האמריקאית המעוטרת קרי סטראג, מספר לי לפעמים שהוא עדיין מוצף בהתרגשות מהזכרונות.
אבל כאמור, זה עולם אחר כיום. לכל מכביה עדיין מגיעים ספורטאים יהודים בכירים, שחיינים ומתעמלות, שמתחרים לצד הטובים ביותר שיש לישראל להציע, אבל בין אסון הגשר שיצר עבור רבים קונוטציה שלילית לבין הגלובליזציה שהפחיתה ממעמדן של תחרויות אלה, היום רבים רואים אותה כאירוע איזוטרי. הוגה רעיון המכביה, יוסף יקותיאלי, זוכה עד היום לשבחים על פועלו, והוא אכן תרם לשינוי הנוף הספורטיבי בישראל בזכות עלייתם של מתחרים שהתאהבו בארץ – כמו למשל טל ברודי, שעדיין מחובר בכל נימי נפשו למשחקים. אבל כפי שישראל והעולם היהודי השתנו עם השנים, ככל הנראה כבר לא יהיה ניתן לשחזר במכביה את ההתרגשות של פעם.
