כמה עולה כריזמה?
ואם מוסיפים לה מנהיגות, היסטוריה, יכולת לסחוף צעירים והובלה להישגים? לפי ההתאחדות לכדורגל – אלף שקל. זו תוספת השכר (לתלוש חודשי של כ־17 אלף שקל) שהוצעה על ידי הגוף הארכאי והמנותק לאופיר חיים, מאמן נבחרת הנוער, אחרי שהוביל אותה לסגנות אליפות אירופה ומדליית ארד במונדיאליטו, הישגים חסרי תקדים בתולדות הענף בישראל.
עוד כתבות במדור "סיפור לשבת"
יש משהו כל כך ישראלי בהתנהלות המדכדכת הזו עד שמתחשק להפוך אותה לפוסטר, לתקוע בפינה איזה סמל מנורה ודגל מתנופף ולתלות אותו באולם מקבלי הפנים בנתב"ג. כל כך נהנינו לחגוג עם חיים והחבורה הצעירה שלו – וכולם היו שם, מתחרים מי מזנק מהר יותר על הטרמפ: מעסקני התאחדות ועד אנשי ציבור, מפוליטיקאים דרג ב' ועד הנשיא וראש הממשלה.
אבל ביום שאחרי, כשהמאמן המצליח מבקש לראות איך מעבר לטלפונים נרגשים, מתבטאת ההערכה המקצועית כלפיו, הוא מקבל מאנשי ההתאחדות וואטסאפ יובשני: 1,000 שקל תוספת שכר, תשרבט פה חתימה דיגיטלית ויאללה בהצלחה. קלאסיקה ישראלית.
אז נכון, יש חודשים שבהם היקף העבודה של מאמן נוער בנבחרות דליל יחסית ולכאורה יש פה רצון לחסוך בכספי ציבור ולשמור על מגמת התייעלות כלכלית, אבל נשמח לראות את המנכ"ל החדש והנמרץ, ניב גולדשטיין, מטפל קודם בשומנים שהצטברו באזורים אחרים בהתאחדות, אצל האנשים שהצביעו על מינויו. להתלבש על מאמנים שחרדים לפרנסתם ומבקשים לשדרגה אחרי הצלחה, זו חוכמה קטנה מאוד, נראה אותך מתייעל מול הגורמים החזקים והשבעים במסדרונות.
וחוץ מזה, מה עם קצת שאר רוח, קצת נדיבות אנושית מול האיש ששימח אותנו כבר שני קיצים ברציפות עם הנבחרות המצוינות שאימן? איזו רוח משדרת ההתאחדות בהתנהלות הפקידותית והקמצנית מול האיש האחרון שראוי להיגרר לשם ולחשוש שמא ייתפס כתאב בצע?
הסיפור הזה צפוי להיסגר (להד התקשורתי בוודאי יש חלק בכך) והצדדים כנראה יחתמו בסוף על חוזה חדש שישאיר את חיים בתפקידו, אבל למה היינו זקוקים לכל הסלאלום הקטנוני שבו ההתאחדות לכדורגל הצליחה ליפול בכל הבורות האפשריים ולבסוף גם לכבוש שער עצמי מיותר.
כולם לעלות לרכבת
אני מבין את כל מי שאומרים שקשה להם לראות משחק טניס שלם, שזה יותר מדי ארוך, שהם לא מצליחים להתחבר, אבל אני רוצה שתי דקות מזמנכם ולקפוץ לנעלי מיסיונר הטניס (בלי קשר, אתם יודעים שפעם ג'ימי קונורס היה פרזנטור של נעלי גלי?) הנודניק ולשגר קריאה בקול מתחנן: זה הרגע להצטרף למסיבה ולעקוב אחרי קרלוס אלקראס! אתם תתאהבו, נשבע לכם!
כן, זה הטריק, להיתפס על טניסאי שגורם לכם להתעכב עוד שתיים־שלוש שניות לפני שמזפזפים לחתונמי, שהחבטות שלו מצמידות אתכם אל המסך ושבא לכם לראות את האגרוף שלו מונף אחרי ווינר מופרע. לאלקראס יש את כל זה, פלוס שני גראנד סלאם, גמר שנכנס להיסטוריה וכינוי מחייב: בייבי נדאל. והוא רק בן 20.
אז גם אם פיספסתם את הרכבת המיתולוגית של הטריו פדרר־נדאל־ג'וקוביץ', החמצתם את המסע של האחיות וויליאמס ממגרשי האספלט בקומפטון אל פסגת הטניס העולמי ובכלל לא הבנתם מי זה הקונורס הזה שדחפתי לסוגריים – אף פעם לא מאוחר מדי לאהבה חדשה.
ואלקראס הוא המיועד, רואים את זה בכל דרופ שוט ובכל ואמוס. הניצחון המרהיב שלו בגמר ווימבלדון על ג'וקוביץ', מפלצת הטניס הכי מפחידה ביקום (חודש אחורה קרלוס התפרק מולו ברולאן גארוס), כבר סומן על ידי הפרשנים כצומת משמעותי בתולדות הענף וכולם מחכים לקרבות הבאים ביניהם. אתם לא יכולים להרשות לעצמכם לפספס את זה. בעוד 20 שנה, כשמישהו יעשה את סדרת הדוקו על אלקראס שתחרוך את נטפליקס העתידית ("דרכו של קרליטו", הסיפור כותב את עצמו), כבר לא תוכלו להגיד לא ידענו, איזה חבל שלא עקבנו אחריו בזמן אמת.
