אני אישה ואוהבת כדורגל. צופה אדוקה, לא מפספסת אף משחק של קבוצתי האהובה. בוכה בהפסדים, בעיקר אם זה במשחקי דרבי או באיבוד האליפות בדקה ה־90. מאושרת בניצחונות. עד הגג.
כמובן שכחובבת כדורגל ואזרחית, אני גם אוהדת גם את נבחרת ישראל, כולל בימיה הקשים – והם בדרך כלל כאלה. ואז נודע לי שרוצים להחזיר את עומר אצילי למדים הלאומיים.
שמחתי כשמיץ' גולדהאר שלח את אצילי ואת דור מיכה החוצה ממכבי ת"א אחרי שהתפוצצה פרשת "הכדורגלנים והקטינות". כאשר אצילי חזר לארץ, שתקתי. לדעתי, הוא יכול להמשיך לשחק בכל קבוצה שבה יחפוץ כי לא הוגש נגדו כתב אישום, אבל נבחרת היא שונה מקבוצה.
קבוצה זה עסק פרטי, כך שרק האוהדים יכולים לבוא בטענות לבעלים, והבעלים רשאי להחליט על דרגות המוסר לפי ראות עיניו. נבחרת אמורה להוות מודל לכל העם, תחושת שייכות לכל חלקי האוכלוסייה. שירצו לשמוח איתה בהצלחות, לבכות איתה בעוד כישלון להפעיל לטורניר גדול. כן, עדיין כואב לי מאותו הפסד אכזרי בפנדלים לסקוטלנד.
כאישה, הנכם מדירים אותי מהאהדה לנבחרת. איני מרגישה שייכות, איני רוצה כלל בהצלחתה. אפילו ההתנצלות של אצילי לא הייתה באמת התנצלות. זה מה שהנכם רוצים ללמד את הנוער? אצילי מודל לחיקוי? איך תסבירו לילדים שלכם שהמעשה שעשה הוא אסור, אם אחר כך הוא מוזמן להגשים חלום של כל ילד שמתחיל לשחק כדורגל - ללבוש את מדי הנבחרת. מה גם שבכל מקרה, עם אצילי או בלעדיו, לא נגיע לשום מקום. ויש עומס על העמדה שלו עם כישרונות לא פחות גדולים ממנו. אז למה לזמנו? איפה המוסריות? אל תקחו ממני ומאלפי נשים ונערות את הנבחרת שלנו.
אני ועוד רבות לא נוכל לשמוח באמת כשאצילי על המגרש. אם בכל זאת תזמנו אותו, מזל שיש לי את דגלי אוסטריה ודנמרק בבית, רק את של איי פארו נשאר לי לקנות.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
