סיפור כמו זה שמסופר בימים אלו על מסאי דגו אולי לא סופר בכדורגל הישראלי מעולם. כדי לספר אותו לא יספיקו עיתונאי ספורט, דרושים האחים גרים. ואולי אפילו הם היו מסרבים להעלות אותו על הכתב בטענה שהוא פנטסטי מדי. בהשוואה לדגו, גם סינדרלה נדמית לפריווילגית, הצלחתה צפויה וידועה מראש.
עבודת האימון האחרונה של דגו בקבוצת בוגרים היתה בהפועל עכו, וגם זו הסתיימה בפיטורים. לפי כל היגיון מקובל, התחנה הבאה אחרי פיטורים מעכו אמורה להיות שינוי מקצוע, שכן לרדת מתחת לקרקעית אי אפשר. אבל דגו לא שינה מקצוע, והמקצוע לא שינה אותו.
הוא המשיך, ובצדק, משום שבמקומות שבהם עבר דגו, אצל יצחק שום ואיזי שרצקי ומה שביניהם, מכתב פיטורים הוא כמעט תעודת יושר. זה לא אומר שאתה לא טוב, לפעמים זה פשוט אומר שאתה לא טוב לאנשים שאף אחד לא טוב להם. הבחירה של מכבי חיפה בדגו שינתה לא רק את העתיד של המאמן, אלא גם את העבר שלו – היא הפכה את כל מה שקרה לו קודם ללא רלוונטי, אם בכלל קרה.
עכשיו דגו רחוק 90 דקות מהעפלה לליגת האלופות, נקודת ציון בקריירה שרבים מגדולי המאמנים של ישראל לא השיגו. היו מאמנים שהגיעו משום מקום אל המקום הכי גבוה – רוני לוי החליק בטבעיות מקבוצת הנוער של מכבי חיפה לשלוש אליפויות רצופות, ברק בכר הפך לזהב כל מה שנגע בו מהרגע שקיבל את תעודת הפרו – אבל דגו שונה מהם בכך שלמכבי חיפה הוא לא הגיע משום מקום. זה לא הפרק הראשון בספר שלו.
מעטים מגיעים לאמן את מכבי חיפה, אבל להגיע אליה עם תיק עבודות שכולל את הפועל כפר־סבא, הפועל אשקלון, קריית־שמונה, הפועל פ"ת והפועל עכו? מבחינה מקצועית, הקריירה של דגו מתה, נקברה, וקמה לתחייה, ואם יש לנו עסק עם מישהו שקם לתחייה, אז מה כבר יכול להיות בלתי אפשרי עבורו? את הדבר הכי קשה הוא כבר עשה. הוא חזר מהמתים, שלא יחזור משווייץ?
הצלחה באירופה נחשבת למומחיות האחרונה שמאמן רוכש. היא אמורה להיקנות בייסורים, אחרי קילומטראז' ארוך של הצלחה בזירה המקומית ולא מעט ניסיונות כושלים בלועזית. אפילו בכר, הסטנדרט שבהשוואה אליו יישפט כל מאמן ישראלי צעיר ובמיוחד דגו שמהלך בנעליו, הודח בסיבוב הראשון של הליגה האירופית כשהגיע לבאר־שבע וכשל בניסיון הראשון במוקדמות ליגת האלופות עם מכבי חיפה. ודגו, עוד לפני שהוכיח שהוא מתאים לליגת העל, רחוק משחק אחד מלהיות הכי מתאים לאירופה שאפשר. גם אם יפסיד – זה יהיה קמפיין מוצלח שיביא אותו לשלב הבתים של הליגה האירופית. דגו רץ אפילו לפני שהוא למד ללכת. ניצחון הערב על יאנג בויז, והוא יתחיל לעוף.
ואז הגיע מילסון
כמה דקות לתוך המשחק מול מכבי ת"א, וטום בן־זקן כבר הגיש בקשה רשמית לביצוע בדיקת אבהות. אם אומרים שהוא משחק במ.ס אשדוד רק בגלל שאבא שלו, ג'קי, הוא הבעלים, אז בכוונתו לעשות כל מה שאפשר כדי להתכחש לזכות המפוקפקת הזאת. גם אם זה אומר להפסיק לקרוא לאבא "אבא". שלא יבינו לא נכון, רוב הזמן בן־זקן דווקא מסתדר לא רע בליגת העל. אפשר לחשוב מה כבר החוכמה הגדולה – סוגרים את הרגל החזקה, נותנים לשחקן היריב להיתקל בך, פעם אחת עוברים אותך ופעם שנייה הכדור נשאר אצלך.
מפה לשם, ועוד לפני שמישהו ישים לב, אתה בן 28 בדרך לסגור קריירה לגיטימית על הבמה המרכזית של הכדורגל הישראלי. ופתאום הגיע פליסיו מילסון, ועל זה בן־זקן לא חתם, את זה הוא לא לקח בחשבון כשאבא אמר לו "בוא, יש לי רעיון", והציב אותו בצד ימין של ההגנה. אם מה שצריך כדי לחסוך לעצמו את הסחרחורת הנלווית לניסיון לעצור את הקיצוני השמאלי הוא להוכיח שבינו לבין ג'קי אין קשר דם, אז הבו לו את המבחנה.
הופעת הבכורה של מילסון בליגת העל הייתה מהפנטת, הרבה לפני שבישל שער וכבש נוסף, כפי שניכר במיוחד בדקות הראשונות. מילסון הכי מהיר, והוא התחיל הכי מהר. אולי זה חוסר ההיכרות של המגינים שמנגד, שעוד לא הספיקו ללמוד את התנועות הקלות, אשר גרמה לו להיראות בלתי ניתן לעצירה; אולי זו החולשה הבולטת של אשדוד; ואולי, ובכן, זה פשוט מה שהוא – הקיצוני שהיה כל כך חסר למכבי ת"א השבלונית של העונה שעברה, עם שבעה קשרי אמצע ואף לא שחקן אחד שמסוגל לרוץ ישר על הקו. מילסון, עם כל הזהירות המתבקשת נוכח טווח הדגימה הצר, הוא כזה, קיצוני שלא מהסוג החדש, המתחכם, שחייב לחתוך למרכז עם רגל הפוכה כדי לבטא את עצמו, אלא כזה של פעם, שפשוט מצליף בך כמו הרוח, חולף על פניך ומשאיר אותך לתהות מה בדיוק עבר עליך. בדקה ה־61 בן־זקן הוחלף, וזה הדבר הכי טוב שקרה לו השבוע.
אבו־יונס עושה "ניסים"
כל הלילה שבין חמישי לשישי אניס פורת עיאש לא נרדם. אם לרשות לבקרת תקציבים היה אתר אינטרנט שמתעדכן בזמן אמת ושעון שסופר את הדקות לאחור לקראת המועד האחרון לרישום שחקנים, הוא היה מרענן את עמוד הבית מדי כמה דקות. "אניס? הלכת לישון?", היו שואלים מעבר לדלת, והוא, ראשו מתחת לשמיכה ורק המסך המרצד משמש לו כתאורה, היה עונה "כן, בטח", אבל לא באמת. השעה כבר הייתה מאוחרת, אבל המתח גדול מכדי שהגוף ייכנע לתכתיבים. אניס לא ספר כבשים, אלא דקות. עוד 10, עוד תשע, עוד שמונה.
אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, ומונדר חלאיילה לא יגיח מחשכת הלילה עם ערימת טפסים – הערבויות הדרושות להעברת חוזיהם של שחקני הרכש – הוא יקבל בשבת בערב דקות ראשונות בליגת העל. זו אמנם חלטורה קבועה, מחול חיזור בירוקרטי שבני־סכנין מבצעת מדי קיץ עם המוסדות הרשמיים של הכדורגל הישראלי, אבל מה אכפת לאניס מכבודו ורצינותו של המועדון? מה, הוא אבו־יונס? סלובודן דראפיץ'? מבחינתו, שהחוזים של סטפן אומאונגה, יואל אבוחצירה וכל החבר'ה לא יעברו לעולם. פחות דקות בשבילם, יותר דקות בשבילו. אז מה אם הוא רק בן 18, והכי קרוב שהגיע עד היום למשחק בליגת העל היה כשעמד בשורה הראשונה של היציע מאחורי השער בדוחא – לפעמים קורים ניסים, זאת אומרת, לפעמים חוזים לא עוברים.
הקיץ המוצלח של הנבחרות הצעירות שיפר את מעמדו של הכדורגלן הישראלי הצעיר, אבל זה נכון רק לשורה הראשונה של הענף. על כל סתיו למקין, דור תורג'מן וענאן חלאילי יש עשרה כמו אניס, שהתפתחות הקריירה שלהם תלויה בפנקס השיקים של אבו־יונס. הם לא נכנסים לליגת העל דרך הדלת הראשית, אלא נפלטים מהמרזב. בדקה ה־65 של המשחק מול הפועל ת"א, הגיע הכדור לאניס והוא כבש מקרוב, שער כבר בהופעת הבכורה שלו בליגת העל. אפשר היה לומר שזה החומר שממנו עשויות אגדות, אלמלא זה היה אנטי־חומר. את האגדה הזאת פיסלו בבוץ. החלום של אניס התגשם רק בגלל שסכנין מתקשה להגשים את החיים שלה. אם אי־אפשר לדרוש מהם שיעמידו את הסגל בזמן, אפשר לפחות לקוות שלא יעשו משיתוף הצעירים אידיאולוגיה.
