ניקולה מילוטינוב, נייג'ל וויליאמס-גוס, טיילר דורסי, אלק פיטרס, שאקיל מקיסיק - אם מכבי ת"א הייתה מחתימה את החמישייה הזאת, התקשורת הייתה ממהרת לקבוע שזה הקיץ הכי טוב שהיה למועדון מאז ימי פיני גרשון. הפדרמנים היו מתחבקים, עודד קטש היה יוצא מגדרו ומצהיר שמכבי מועמדת לפיינל-פור, שמעון מזרחי היה מחייך.
טוב, לא נגזים. יש גבול גם לכמה אפשר לפנטז. אבל בואו, אם מכבי הייתה מחתימה אפילו את מילוטינוב בלבד, זה היה יכול להיות הרכש הכי גדול שלה מזה המון-המון שנים, שחקן שמשנה את פניה של כל הקבוצה. ומתוך החמישה שהוזכרו פה, ארבעה כנראה היו עולים בחמישייה של הצהובים לצד ג'יילן הורד, וגם זה כי אין ברשימה שחקן מובהק לעמדה מספר 4.
ואצל אולימפיאקוס? כל החמישה האלה עולים מהספסל, וחלק מהם גם בקושי מקבלים דקות. אח, העושר, העושר.
אז למה בעצם אנחנו יוצאים מבואסים אחרי הפסד של מכבי ליוונים? ההסבר הוא כנראה פסיכולוגי. כשאלה הפערים בתקציבים וב"שמות", באופן פרדוקסלי הרבה יותר קל לעכל הפסד ב-30 הפרש מאשר בשלוש. כשיש תבוסה אתה אומר: "אלה פערי הסגל. אין מה לעשות. שחקנים יותר טובים בהכרח ייצרו ברוב המוחלט של המקרים קבוצות טובות יותר, שגם ינצחו". אבל כשיש משחק צמוד, הדיבור משתנה. פתאום אומרים, "אולי זו בעיה מנטאלית?", "אולי ניהול המשחק היה לקוי", ועוד הגיגים מעין אלה. וכמאמן, לך תוכיח שקיבלת עשרות החלטות מוצלחות, הרבה יותר ממי שעמד מולך, כדי שבכלל תגיע למשחק שקול עם השחקנים שיש ברשותך. אבל כידוע, ההצלחה אבות רבים לה, והכישלון הוא יתום. יתום מאם זאת אומרת. אבא תמיד אשם. המאמן.
אז אחרי הדיסקליימר הממושך הזה, הנה כמה תובנות.
זה שחושב שהוא רכז
למכבי, כשהיא בריאה, יש כיום מלא רכזים. למעשה, יש לה פחות רכזים מאשר גארדים שחושבים שהם רכזים, וקטש חושב שהם רכזים, אבל גם אלה שהם באמת רכזים נמצאים בכמות מכובדת, שניים שהם ממש - תמיר בלאט ורוקאס יוקובאיטיס, ואחד שאולי יתברר שהוא גם - דיוויד דג'וליוס. לאולימפיאקוס, לעומת זאת, יש רכז אחד בלבד, תומס ווקאפ. השני היה אמור להיות קינן אוואנס, אבל הוא נפצע. אז כשווקאפ במגרש המשחק של היוונים קטלני. כשהוא בחוץ, זה נהיה צפוי, שבלוני, נורא איטי ולא הכי יעיל.
וכך, אולימפיאקוס פירקה את מכבי בתחילת המשחק, הובילה בפער דו-ספרתי די מהר, אבל כשהוא יצא הצהובים עשו מהפך והובילו במחצית 42:53, כשהיוונים קולעים רק 13 נקודות ברבע השני. מכבי עקצה ברבע המופלא הזה ללא רחם. סורקין חדר מבחוץ וקלע, הגארדים ניצלו את יתרון המהירות כדי ליצור לעצמם ולאחרים, הורד היה הורד, וליוואי רנדולף נתן תרומה שכנראה לא תזכה להכרה מספקת, אבל הייתה קריטית: הוא חיסל את אוון פורנייה.
ברבע השלישי עלתה אולימפיאקוס אגרסיבית יותר, והחלה לצמק. הקאמבק התחיל רשמית כשרנדולף התעייף ויצא. ופורנייה התחיל לחגוג. אבל האשם העיקרי בכך לא היה הכוכב הצרפתי, אלא סייבן לי, או יותר נכון מי שנתן לו לשחק כרכז. כן, נפתרה התעלומה, אליו התכוונתי: זה שחושב שהוא רכז, והוא לא.
לי תקע את המשחק בכדררת כרונית. פעם אחר פעם הוא לקח כדור, ניסה לחדור באחד על אחד, נכשל, בזבז עשרים שניות, איבד או מסר גרוע תחת לחץ, ובנה מתפרצות קלות ליוונים. וקטש הרשה לו להמשיך עם זה עוד ועוד (הנה, אמרתי לכם שתמיד יימצא נודניק שיבקר את המאמן!). הסיבה הייתה ברורה: מאמן מכבי רצה את בלאט ויוקובאיטיס לא מותשים ברבע הרביעי. אבל לא הייתה שום סיבה לגרור את הניסוי הכושל כל כך הרבה דקות. כל מה שהיה צריך לעשות זה להגיד לדהג'וליוס – תרכז אתה. זה אפילו לא הצריך פסק זמן.
גם דג'וליוס חדש בקבוצה ולא הכי מכיר את חבריו. אבל הוא מתחיל כל התקפה בפיק-אנד-רול ולא בניסיון חדירה. כשיש חסימה על קו השלוש זה גורר חילופים, עזרות, שינויים בשמירה, מיס-מאצ'ים שאפשר לנצל, טעויות בהגנה. כשאתה מנסה לחדור באחד על אחד זה יכול להוביל לכלום ושום דבר, אם נכשלת, או לחגיגה של ממש, אם אתה מצליח. ווייד בולדווין עשה זאת בשנתיים האחרונות הכי טוב באירופה. הוא חדר, עזרה באה, קלעים בפינות קיבלו כדורים פנויים לגמרי. בונזי קולסון נחשב לקלעי שלשות טוב רק בזכות היכולת הזאת של בולדווין. הוא כנראה לא באמת (למרות שהוא מעולה בדברים אחרים). זה גם מה שבנה את ג'ון דיברתולומאו.
אבל סייבן לי, לצערנו, הוא לא בולדווין. פייר, הוא מטעה. אחרי המשחק הראשון חשבנו שהוא אולי אפילו יותר טוב. מאז התברר שהוא לא. ובעיקר התגלה שאסור לתת לו לרכז. צריך לשים לידו מנהל משחק ולתת לו לייצר נקודות רק כשהכל תקוע, בסוף התקפות. כבר כתבתי את זה בשבוע שעבר, וזה מתברר כיותר ויותר נכון. זה גם חסר תוחלת: מי שלא מתאמן עם חבריו בהכרח לא יוכל לרכז עבורם בהצלחה גם אם יש לו בבסיס את היכולת הזאת, אבל ספק אם לי היה יכול להפוך לרכז אמיתי גם אם היה מואיל להגיע לארץ הקודש.
יכול להיות אגב שיהיו משחקים שבהם יהיו מולו גארדים ששומרים פחות טוב, והוא עדיין יספק הצגות מבחינת צבירת נקודות, אבל זה לא יקרה הרבה כנראה. צריך לעשות בו שימוש מושכל, בעיקר כשיש שלושה שחקנים שיותר מתאימים לעמדת הרכז כרגע, ודווקא בעמדה 2 יש דלילות.
בגלל הטעויות של לי, היוונים כבר הובילו 63:70 בסוף הרבע השלישי - מהפך של 18 נקודות, שכולו באשמת מכבי. אולימפיאקוס אפילו לא נזקקה למאמץ מיוחד.
ברבע הרביעי הצהובים שוב צימקו, אבל שוב לא היה להם כוח. למרות חישובי הדקות, בלאט ורנדולף היו סחוטים ונזקקו לכמה דקות מנוחה. וברגעי ההכרעה שוב היריבה קיבלה החלטות קצת יותר טובות, וניצחה 91:94.
יש מקום לאופטימיות? כן ולא
עניין מנטאלי? השבוע התברר פעמיים שלא רק. בשני המקרים עשו את ההבדל שחקנים שהגיעו השנה ליורוליג אחרי שנים טובות ב-NBA ביום שלישי זה היה צ'די אוסמן, אתמול אוון פורנייה. הביטחון, הקליעה האוטומטית מבחוץ, היכולת ליצור לעצמם מצבי זריקה, הגודל והכוח ביחס לעמדה שבה הם משחקים - הפעולות הגדולות שלהם היו אלה שניצחו את המשחקים ברגעים הקריטיים. אלה דברים שאין לאף שחקן במכבי, וגם אין לה כסף לשלם עבור שחקנים בקליבר הזה.
אז השבוע הסתיים עם שני הפסדים מתסכלים. האם יש מקום לאופטימיות לגבי ההמשך? כן ולא. מצד אחד, צריך לזכור שפנאתינייקוס התחילה מחריד את העונה שעברה, וכולם יודעים איך זה הסתיים. היא גם לא היחידה שהייתה צריכה לעבור תהליך כדי להתגבש. מצד שני, הקבוצות שמשתפרות בסיבוב השני הן לרוב אלה שיש להן הרבה שחקנים טובים אבל הם לא מתחברים בהתחלה, לא נבנית היררכיה, יש בעיות אגו, ולוקח זמן להבין איזה חמישיות עובדות ואיזה לא. מכבי לא כזאת. גם אין לה המון כישרון והיא גם ממצה כיום את רובו, כך שתקרת הזכוכית כנראה די קרובה.
למרות זאת, צריך לזכור שהיא ניהלה לא מעט משחקים צמודים מול קבוצות גדולות, ועוד כשהיא בסגל חסר. בקרוב יגיע מריאל שאיוק. מודה, לא מכיר אותו, אבל הוא 1.98 מ', סמול פורוורד, מספרים שיש לו יד טובה מבחוץ, והוא מדרום סודאן – כך שפחדן או מפונק הוא לא יהיה. סביר להניח שזה יהיה אחיו הרוחני של וויל ריימן, אבל עם קצת יותר כישרון. לאור העובדה שלעייפות של הורד ורנדולף בסוף משחקים הייתה השפעה גדולה על חוסר היכולת לנצח, זו בשורה מצוינת. ויכול להיות שהנוכחות שלו תחזק את ה-DNA החדש שכבר ראינו ממכבי בחלק מהדקות. עם ריימן, הורד וגבריאל כבר יש סוג של בד בויז ששורטים, שומרים וקופצים לכל ריבאונד או כדור על הרצפה. עוד אחד כזה, כשבלאט מנהל את כולם בשכל, יכול לשדרג מאוד את הקבוצה. בסופו של דבר, מכבי לא הייתה רחוקה מיריבותיה ברוב המשחקים. לא תמיד חייבים להביא כוכב ענק כדי ליצור את ההבדל. לפעמים מספיק שחקן טוב עם התכונות שבדיוק חסרות לקבוצה, ומכבי משוועת לקלע חוץ אתלטי. חבל שלא הגיע קודם, אבל טוב מאוחר מלעולם לא.
