הרנסנס החלקי שאותו חוותה אפגניסטן במשך כשני עשורים לא פסח גם על זירת הספורט של המדינה. אתלטים התאמנו בלי להיות מכוסים מכף רגל ועד ראש, מגולחים, המתאגרפים הזיעו במרתף, הקופצים קפצו לרוחק ולגובה, הסייפים חירבו בחרבותיהם.
אבל וההשתלטות החוזרת של הטליבאן ונסיגת כוחות המערב מאיימות להחזיר את ספורטאי המדינה למצב הקודם: איסור על ספורט נשים, איסור על איגרוף (לפי פרשנות האיסלאם, אסור להכות אדם אחר בראש), והחזרתן של הזירות (משטחי הריצה, האולמות והאצטדיונים) למטרתן האמיתית - תצוגת תכלית של הטלת פחד על-ידי הוצאה להורג, כריתות גפיים והצלפות לפושעים לעיני הציבור.
שחקנית הכדורעף הוצאה להורג
חזרתו של הטליבאן סיימה בעיקר את תור הזהב של ספורט הנשים באפגניסטן. שחקניות נבחרות הכדורגל הצעירות, בנות 13 עד 19, נמלטו לפקיסטן. כל 35 השחקניות ובני משפחותיהן עומדות לקבל ויזת פליט בבריטניה. עשרות רוכבות אופניים ברחו מהמדינה, גם בעזרת ארגון ישראייד, וקיבלו מקלט במדינות שונות (ישראל דווקא סירבה לקלוט אותן באופן זמני).
שחקניות אחרות נאלצו לוותר על תאוותן לספורט ולפרוש למחבוא, גם בגלל לחץ המשפחות שאיימו להלשין עליהן ללוחמי הטליבאן. חלקן שרפו את כל ציוד הספורט שלהן כדי להוכיח למשטר החדש את כוונותיהן לציית לציווי של אי השתתפות בספורט.
מאג'הבין חכימי, חברת נבחרת הנוער הלאומית בכדורעף, הייתה קצת פחות צייתנית. שתיים מחברותיה לנבחרת הנערות בכדורעף הצליחו לברוח, אך היא לא. היא הוצאה להורג בעריפת ראש. תאריך ההריגה שלה לא ברור, וההשערות נעות בין אמצע אוגוסט לסוף אוקטובר. גם גילה לא נחשף. מה שנחשף היו תמונות מחרידות של צווארה וראשה ברשתות החברתיות.
"הרבה מהשחקניות שלנו אוימו על ידי קרובי המשפחה שלהן, שהם אנשי טליבאן או חסידים שלהם", אמרה ל-BBC זהארה פיאזי, אחת משתי שחקניות כדורעף שהצליחו להימלט. "הם דרשו מהמשפחות שלנו למנוע מאיתנו לעסוק בספורט, ואם לא יעשו זאת – צפוי להן עונש כבד".
ספורטאים אפגנים רבים הבינו עוד בתחילת אוגוסט מהי הפרשנות לנסיגת כוחות המערב וניסו להימלט בכל דרך אפשרית. חלקם קיבלו עזרה ומקלט ממדינות זרות כמו קטאר, אלבניה, אוסטרליה ובריטניה. אחרים הצליחו להימלט מהמדינה בעזרת התאחדויות ספורט עולמיות.
יש כאלו שניסו לברוח בכל מחיר, תוך היתלות על כנפי וחלקי מטוסים שהמריאו מקאבול, בעודם נושאים אזרחים מערביים. בין הנופלים למוות בטרגדיה הזו היה גם זאקי אנווארי, 17, כוכב נבחרת הנוער הלאומית של אפגניסטן. האצנית קימיה יוסופי, נושאת הדגל באולימפיאדת טוקיו (והאישה היחידה במשלחת בת חמישה ספורטאים), ברחה לאיראן. הרבה חלומות צריכים למות, והתקווה צריכה להתרסק לחלוטין, כדי שאיראן תיחשב עבור אדם או אתלט, בעיקר אישה, לארץ מקלט.
"כמה ימים אחרי שהטליבאן חזר לשלטון, אבא שלי צילם את כל הגביעים והמדליות שלי ושלח לי את התמונות. הוא אמר לי שהוא חייב לשרוף הכל כדי שהשלטון לא ירדוף אחרי המשפחה"
אבא שרף את הגביעים
"כשהתחלנו לרכוב על אופניים כילדות, גברים עדיין היו זורקים עלינו חפצים ואבנים", אומרת סדיקה סידיקי, קפטנית נבחרת האופניים של המדינה, שיצאה ב-2019 ללימודים בהודו. "אבל בדור של הילדות היום זה נעשה כבר דבר טבעי. לא ביג דיל. בשביל הרבה ילדות זו לא הייתה רק דרך להשתתף בספורט, אלא גם דרך לרכוש השכלה, כי ברגע שהיו להן אופניים גם הייתה להם דרך להגיע לבית הספר.
"כמה ימים אחרי שהטליבאן חזר לשלטון, אבא שלי צילם את כל הגביעים והמדליות שלי ושלח לי את התמונות. הוא אמר לי שהוא חייב לשרוף הכל כדי שהשלטון לא ירדוף אחרי המשפחה. הספורטאיות היום באפגניסטן נמצאות בכלא. הכל נלקח מהן והן רק יכולות להסתכל החוצה מהחלון. אבל אני אופטימית. מדובר בנשים חזקות גופנית ומנטלית, והן הרגישו מה זה חופש. הן לא יוותרו עליו בלי מלחמה".
הפיכתו של הטליבאן מקבוצה מיליטנטית לרשות השולטת לוותה בספקות רבים הן במדינה והן ובעולם המערבי, אבל גם בתקווה קטנה כי המשטר בכל זאת השתנה מאז שנות שלטונו הקודם, בין 1996 ל-2001. זכויות הנשים ושיתוף נשים בגופי המדינה נחשבו לסמנים לשינויים. בתחילה הנשים התאספו להפגין בעד עצמאותן, אבל לאחר ששתי מפגינות נורו למוות בעיר חראט ולאחר שהממשלה מילאה את שורותיה רק בגברים, חלקם מתנועת חקאני, התנועה הקיצונית ביותר בטליבאן, ברור שזכויות הנשים נמצאות עמוק במרתפי העדיפויות של הטליבאן, וספורט, ובמיוחד ספורט נשים, אף למטה מכך.
"ספורט? אנחנו עסוקות בלשרוד"
במדינה שבה רצח הוא פתרון מהיר לחיכוכים ומחלוקות, איום על חייהן של ספורטאיות הפך לדבר שבשגרה. בימים שבהם זכויות אלמנטריות לנשים כמו לימודים וזכות הדיבור כבר לא נחשבות לדבר ברור מאליו בצל המשטר המיזוגני, ספורט נשים נחשב לפנטזיה מעבר לא רחוק. "הסיכויים שלנו להמשיך להיות ספורטאיות כמעט לא קיימים", אמרה חומאירה בראקזאי, הקפטנית בת ה-21 של נבחרת הכדוריד הלאומית, "והאמת שזה כרגע לא מעניין אותנו. כרגע, אנחנו עסוקות בלשרוד". נבחרת הכדוריד לא נסעה לאליפות אסיה שנערכה בירדן בספטמבר.
האיסור הגורף על השתתפות נשים בספורט רומז לעתיד לבוא: חזרה לעבר, לימים שבהם הטליבאן לא הרשה לנשים לצאת מהבית ללא לליווי גבר, לעבוד או ללמוד (נשים אפגניות יכולות ללמוד כעת רק אם הכיתות מופרדות ורק תחת מורות).
גם בלי הטליבאן חייהן של הספורטאיות לא היו קלים. כל המשחקים שלהן התקיימו ללא קהל, וכל המשחקים הבינלאומיים שלהן נערכו מחוץ לאפגניסטן. אבל מעבר לתקווה ולחלומות, הספורט הנשי בעשרים השנים האחרונות באפגניסטן שימש גם ככור היתוך בין נשים שגדלו באפגניסטן לבין נשים אפגניות שגדלו במערב וחזרו לשחק עבור מולדתן.
וכעת? מי שהייתה יכולה - ברחה. נבחרות הנשים בכדורסל ובכדורגל נמלטו לקטאר. אתלטיות אחרות ניצלו בנס: פקידי ספורט באוסטרליה ובפורטוגל הצליחו לחלץ אותן אחרי שקראו את הפוסטים שלהן ברשתות החברתיות, רגע לפני שהן נכנסו לאטרף של מחיקת כל ההיסטוריה ברשתות החברתיות שלהן שיכולה הייתה להסגיר את העובדה שמדובר בספורטאיות.
בעולם המערבי להיות אתלטית מצליחה זו פריבילגיה שכוללת בתוכה כסף, הערצה ותהילה. באפגניסטן ספורטאית היא מילה נרדפת לעונש מוות. ספורט היה תמיד מראה מדויקת למדינה-אכסניה שבה הוא משוחק. להיות אישה תחת משטר הטליבאן זה גרוע מספיק. להיות אתלטית זה לשים תגר, לסכן את עולמו הבטוח של הטליבאן. להיות ספורטאית באפגניסטן זה לא עניין של לקפוץ גבוה, לרוץ מהר, להרביץ חזק יותר. זה הרבה יותר מעבר לזה. זה ממש עניין של חיים ומוות.
