עם השנים, אבי אבן התאים את החלומות שלו למציאות. משחקן כדורסל הוא פנה לעשייה מאחורי הקלעים, הפך לראש מערך הסקאוטינג של מכבי ת"א ונחשב לדמות מוערכת מאוד במערכת הצהובה. אולי מה שקרה אמש עבר לו בראש כשהיה נרדם עם כדור ביד כילד, אבל סביר להניח שכאיש כדורסל בוגר הוא כבר ויתר על האפשרות שיום אחד הוא ישמע אלפי אוהדים בהיכל שרים לכבודו אחרי שיבטיח עבור מכבי ת"א את המאמן בפלייאוף היורוליג כמאמן. החיים בלתי צפויים. ממאמן חירום הוא הפך לאדריכל הניצחון.
מה שהיה כמעט רשמי לפני המשחק קיבל חותמת סופית אחרי הניצחון על וילרבאן. מכבי נתנה סיומת יוצאת מן הכלל לעונת אירופית בה דישדשה רוב הזמן. רעש הרקע הזה כל הזמן יחזור, והוא חלק מהסיפור – כנראה שהמקום בפלייאוף היה אבוד אלמלא הרחקת הקבוצות הרוסיות מהמפעל – אבל זו טעות גדולה לייחס את כל השינוי לפוליטיקה.
מכבי של אבן משחקת כדורסל מעולה, ניצחה ארבעה משחקים ברציפות ביורוליג ועומדת על שבעה ניצחונות ביתיים בזה אחר זה. הנתון האחרון קריטי – ההיכל חוזר להיות מקום בו אף יריבה לא רוצה לשחק, ויכול לעשות את ההבדל בסדרה צמודה.
גם נגד אחת הקבוצות החלשות בליגה צריך לדעת לתת הצגה, בטח כשהשחקנים עלו לפרקט עם הידיעה שניצחון שווה פלייאוף (מה שמוסיף קצת משקולות על הרגליים), ושכל תוצאה חשובה כדי לקבל יריבה נוחה יותר בפלייאוף (אם בכלל יש כזו ברביעייה הראשונה).
יהיה קשה לנצח בחוץ את ברצלונה, אפשרי בהחלט לסיים את העונה הסדירה במשחק טוב בבית מול פנרבחצ'ה, ואז יתחילו התהיות – עדיף לקבל את מילאנו, ריאל מדריד או אולימפיאקוס? כולן קבוצות אדירות, אבל מכבי תגיע מפוצצת בביטחון בזכות הפיניש החזק והעובדה שניצחה את שלושתן בבית, היא יכולה לאתגר אותן בדרך לפיינל-פור. בשום מקרה היא לא תהיה פייבוריטית, זה בכלל לא בעולם המונחים של קבוצה שמשחקת בלי יתרון ביתיות, אבל מי שנכח באולם בצמד הניצחונות הרצוף על מילאנו וריאל לאחרונה מבין שזה לא בשמיים.
ובסופו של דבר, במכלול המרכיבים שהובילו לשיפור הגדול, הדבר החשוב ביותר שאבן הביא לשחקנים ולקהל זו האמונה שאפשר לעשות הכל. אחרי הדחתו של יאניס ספרופולוס, הדבר הראשון שעשה אבן היה ללכד סביבו את חדר ההלבשה שהלך נגד המאמן היווני. זה נראה היטב לאורך חודשים בשפת הגוף של השחקנים על המגרש ובהתנהגות של אלו שחיכו על הספסל. האווירה הייתה של חוסר-אכפתיות, כאילו הם אמרו: "זה לא אנחנו, זה המאמן". ברגע שהיווני הלך הביתה, הכל השתנה.
השחקנים התחילו לשחק לא רק בשביל עצמם או המועדון, אלא גם בשביל אבן. האמונה היא זו שמשפרת את היכולת בהגנה, מביאה את השחקנים למגרש עם חיוך ומאפשרת את הביצוע של שרשרת ההתקפות האטרקטיביות שראינו אתמול. השחקנים מאמינים שהם מסוגלים ליותר – וגם נהנים מהדרך. פתאום יפתח זיו הוא שחקן יורוליג לגיטימי שקולע מחצי מגרש ולא מחלק מגבות.
המצב היה רע. כבר אפשר היה לחשוש מכך שמכבי תידרדר לתהומות של פנאתינייקוס, כפי שראינו השבוע בניצחון הצהוב ביוון מול יציעים כמעט ריקים מאוהדים שהתייאשו ממצב האימפריה לשעבר. הרי הקהל של מכבי כבר התחיל בפעולות נדירות מבחינת המחאה שלו, מה שדחוף לא מעט לפיטורי ספרופולוס, והתוצאות היו רעות לאורך זמן. אבל הנה, מכבי שוב בפלייאוף לראשונה מאז 2015, וכל הכוכביות שתזרקו לאוויר לא משנות את זה. ואותם אוהדים שקיללו שרים עכשיו את שמו של אבי אבן.
