נסו לדמיין חיים ללא אצבעות. הן משמעותיות בחלק גדול מהפעולות שלנו, מהרגע שאנחנו קמים ואוחזים במברשת השיניים ועד הרגע שמכבים את האור טרם השינה. המטפס הפראלימפי מור ספיר (33) חי ככה כבר כמעט עשור, אחרי שב־2014 איבד את כל אצבעותיו באסון מפולת השלגים ברכס האנאפורנה בנפאל שבו נהרגו 43 מטיילים, בהם ארבעה ישראלים. למרות הנכות ספיר בחר שלא לשקוע במסכנות, וספורט הטיפוס הוא חלק מהמסע שלו לעצמאות.
רק השבוע רשם ספיר הישג גדול כשזכה במדליית כסף באליפות אירופה שנערכה בשווייץ. כדי להבין עד כמה מדובר בבנאדם שלא מוותר לעצמו נזכיר שלתחרות הזו, הגדולה ביותר שבה השתתף השנה, הוא הגיע אחרי שעשה 200 ימי מילואים במהלך מלחמת חרבות ברזל. ואם זה לא מספיק – היום הוא חוזר לסבב מילואים שלישי.
למצוא פתרונות, להניע, להיות עצמאי
מור ספיר התחיל לעסוק בטיפוס באופן רציני לפני שבע שנים, כאשר קודם השתמש בענף כפעילות משקמת דרך בית הלוחם. ספיר בכלל היה קצין בהנדסה קרבית, וגם כשהשתחרר עסק בפינוי מוקשים בחברות אזרחיות. "הרגשתי שהידיים שלי הן מפלדה, שלא יקרה להן שום דבר", הוא מספר. "לפני הטיסה לנפאל נרשמתי לקורס מאמני כדורסל, שיחקתי במכבי רחובות כנער. אני מאוד אוהב כדורסל".
מה אתה זוכר מהימים שאחרי האסון בנפאל?
"פתאום נתקלתי בהמון פעולות פשוטות שלא צריך כוח בשבילן, אלא איבר שמסיים את התנועה. היה קצר בין הידיים למוח. הרגשתי שאני בא לפתוח דלת רכב ואני תקוע. הכל היה מאוד מסורבל על גבול הבלתי אפשרי בדמיון".
כמו תינוק שלומד הכל מהתחלה?
"בדיוק. היה תסכול, אכזבה. בפיזיותרפיה גם לא באמת עוזרים, פשוט הביאו 'פתרונות' כמו הארכת רוכסן עם סיכת ביטחון כדי שאוכל למשוך. זה כמו כדור לכאב ראש, לא פותר את הבעיה, רק נקודתית. באותה תקופה הבנתי שאני חייב להניע את עצמי. אנשים יכולים לתמוך, אבל אם אני רוצה לחזור להיות עצמאי זה תלוי 100 אחוז בי".
פגשת עוד קטועי אצבעות בשיקום?
"אין. אין הרבה אנשים כמוני, עזבי בארץ, בעולם! המתחרים האחרים אולי רק יד אחת שלהם כמוני. זה לפרוץ דרך. כשהגעתי להנדסה קרבית אמרו לי שנועדתי לפרוץ דרך, כחלק מההרעלה בבקו"ם. פתאום הבנתי שזה הולך לקרות לי, מתוך כאב. אם אני ממשיך לבכות ולהתלונן - זה רק יחליש אותי יותר. זה לא הביטחון שאני רוצה, לבוא לפאב ולהגיד אני רוצה בירה ואהיה מסוגל להחזיק את הכוס".
איך באמת עושים את זה, בטח כשאנחנו בעידן הסמארטפונים ומסכי המגע?
"היה מאוד קשה. פעם היו סמסים, הייתי שולח: בוא, רד, מתי. ככה, מילה אחת כדי לצמצם את ההתעסקות. בהתחלה הידיים היו חבושות, והייתי מקליד עם האף, מרפק, שורש כף היד".
תאר לנו פעולות כמו נהיגה, שתייה, אכילה.
"הכל עם הידיים שלי. הכל. אני מוצא צורה אחרת. יש כוסות וכלים שיותר מותאמים. הקושי של בני אדם הוא לדמיין. לקח לי כמה שנים עד שקראתי לעצמי מטפס ועוד כמה שנים עד שקראתי לעצמי ספורטאי. עצמאי נהייתי אחרי שנתיים, ולפעמים אני מבקש עזרה. למשל בפתיחת קשרים באוזניות חוט, שאני עדיין משתמש בהן".
החלום: לוס־אנג'לס 2028
בטח תשאלו – מדוע ספיר אינו חלק מהמשלחת הישראלית למשחקים הפראלימפיים שנפתחו אמש בפריז? אז ככה: בעוד הטיפוס נכנס כבר למשחקים האולימפיים, במשחקים הפראלימפיים הוא יערוך בכורה רק ב־2028. "עד שדברים נכנסים ועוברים לוקח זמן, זה ענף קטן יחסית בעולם", מסביר ספיר.
"נפצעתי ממש אחרי צוק איתן, ולכן קישרו אותי בטיפוס לקבוצה של נכי צה"ל", הוא מספר על תחילת הדרך. "הידיים היו רגישות כל כך, הייתי מפחד ללחוץ יד לבנאדם. אף אחד לא הסביר כמה הטיפוס נשען על האצבעות ולא רק על הידיים. הייתי הכי גרוע בקיר. ילדים בני ארבע וסבא אחד טיפסו יותר טוב ממני".
היו מחשבות לוותר?
"לא, כי הייתי חייב לחזור להיות עצמאי. להיות סיעודי זה לא לחיות. יש אחיזות שאני אומר שהן לא בשבילי, כמו לשחק באולינג. חיפשתי לפרוץ את הדרך לעצמי כדי להסתכל במראה ולראות בחור חזק. כל פעם בטיפוס כשהצלחתי לתפוס אובייקט - הצלחתי לתפוס עוד אחיזה במסלול החיים. התאהבתי בענף. החלום שלי זה להיות במשחקי לוס־אנג'לס 2028 כדי להיות על הבמה הכי גדולה שאפשר".
ובמקביל לספורט אתה עושה מילואים כרגיל.
"בנתונים היבשים אני אפילו לא מתנדב, הפרופיל שלי הוא עדיין 97. לא הייתי פעיל במערכת עד המלחמה. בהתחלה הייתי קצין ההדרכה של הגדוד, שזה לתאם קורסים, שיעורים ואביזרים. כמה שיותר להכין אותם לכניסה פנימה. אחר כך הייתי בחמ"ל, שמרתי על הגדוד מלמעלה. היינו גם בצפון. בין לבין טסתי לתחרויות, סגרו לי את הצו 8, והיום הוא חוזר לפעול. המילואים והתחרויות הם השליחות שלי. אני לא טס כדי לטייל, אלא כי אני שגריר. חשוב לי להגיד למטפסים מהעולם שהתמונה שונה ממה שרואים בחדשות, אנחנו לא רוצחים ילדים".
ואיך ההרגשה לסיים מילואים, לטוס לאליפות אירופה ולהביא מדליית כסף?
"שעשינו את זה. עשינו, לא רק אני. המאמן שלי ניב כהן, נעמה אשתי שכל כך דוחפת ותומכת. עכשיו אנחנו בונים נבחרת מקצוענית לשנה הבאה. זה משהו שאני לוקח על עצמי, שיהיו עוד מדליות לנבחרת ישראל".
פורסם לראשונה: 01:30, 29.08.24
