ראשית, זה לא מקרה שסמפראס ופדרר היו שיאני הגראנד סלאמים בזה אחר זה. ובהפרש עצום וכמעט בלתי נתפס לעומת מי שבאו אחריהם. ברור שמדובר בגדולה כלשהי, אבל זו הייתה גם טעות אופטית, כמובן.
שיטת הדירוג בניגוד להגרלה שהיתה קודם היטיבה עם המדורגים בראש. המדורג ראשון לעולם לא יפגוש את מס' 2 או 3 לפני הגמר, ושם יפגוש רק אחד מהם. המדורג שני יצטרך לפגוש את מס' 3 ואז כנראה את מס' 1. אז למי יש יותר סיכוי לזכות בטורניר?
ועכשיו תנסו להעביר בראש את דרכו לתואר הנכסף של אלמוני שמצליח להכנס לרשימה הראשית, כלומר משחק כ־3 שבועות (כולל מוקדמות) בדרך לגראנד סלאם. ובכן לאחר תלאות ומפגשים עם מדורגים זוטרים, שנצחון על כ"א מהם מהווה שיא קריירה עבורו, מגיע לשלבים המכריעים ועכשיו גם יצטרך לפגוש את מס' 3 ברבע גמר, את 2 בחצי ואת מס' 1 בגמר. מה הסיכוי שלו, גם אם הוא בכושר תחרותי לשלהם? ולאורך כמה משחקים מוטל עליו לשמור על אותה רמה, לעומתם?
ג'וקוביץ' היה פצוע ולא בכושר בתחילת אליפות אוסטרליה. למזלו קיבל (כרגיל) הגרלה נוחה של מדורג גבוה והיה צריך להתעלות רק פעם אחת בגמר מול ציציפאס שהיה מדורג מעליו. אנדי מארי שפעם נחשב מוכשר כמעט כמו ג'וקוביץ', חזר ונאלץ לנצח פעמיים במרתונים של 5 מערכות – ואז פשוט נגמר לו הסוס. לי לא ברור מי מהם התאמץ יותר, ולמי מהם מגיע יותר קרדיט על הטורניר הזה, מי מהם הסיפור האמיתי שצריך להיות מסופר. אנדרדוג, כנגד כל הסיכויים? רוקי 1 היה ונשאר הסרט שמאפיל על כל ההמשכים, למרות שבסופו הוא מפסיד בנקודות. כלומר, לא רק הניצחון נחשב. גם הדרך.
האם שמתם לב שבדור הנוכחי נרשמו לזמן מה ארבעה טניסאי על, כולל מארי? ובדור שלפניהם, שניים, כולל אגאסי? חזקות של 2. ולא במקרה. כי לא משנה על מה מתחרים, המארגנים תמיד יחלקו את טבלת הדירוג וסדר המשחקים לשני חלקים או 4... או 8...
ובכן, בשיטת ההגרלות הגדולים היו יכולים להיפגש גם בשלבים המוקדמים של הטורניר. וזה היה עלול לפגוע בהכנסות של המארגנים ובעניין של הצופים שהיו עלולים לראות בגמר שחקנים מהעשיריה השנייה. אז קיבלנו בזה אחר זה שיאני גראנד סלאמים. והם אכן שחקנים מצוינים, אולי משכמם ומעלה. סמפראס נשאר בחור צנוע בעוד הנמסיס שלו אגאסי עבר להיות בעיקר "ידוען" ומדי פעם נזכר שהוא גם טניסאי.
סמפראס היה יכול למשוך עוד כמה שנים ולמרר לפדרר את החיים. סמפראס פרש כי חשב שאין סיכוי שמישהו אי פעם ישבור את השיא שלו, 14 גראנד סלאמים, כמעט כפול מהבאים אחריו בתור, עם 8 כ"א. פדרר נראה אז כמו בחור טוב ולא יותר. ואנדי רודיק? סמפראס לא ממש ספר אותו. נדאל? מי שמע עליו בכלל.
בין שלושת הטנורים הכי אהבתי את פדרר, כי הוא היה בעיני הספורטאי המושלם. יצירתי, יוזם, מסתכן, ממציא, אנושי ובעל אישיות פשוט נהדרת. הטניס שלו תמיד היה הכי תלת ממדי ובלתי צפוי כאחד. ובנוסף לכל, גם האשה שלו היתה משהי רגילה, לא איזו יפהפיה מהאגדות. אז אפשר ביתר קלות להאמין באהבת אמת, גם ברמות הללו.
אני לא ממש אוהב את נדאל בגלל ההרגלים המגונים שלו שמגעילים אותי. הרגשות השליליים שהוא מעורר בי נחלשו עם השנים, יש בי הערכה כלפיו, אך הוא לא כוס התה שלי, בכל אופן. ואני מכיר בכך שזה יכול להיות רק עניין של מחנאות ומעיד בעיקר עליי, ולא עליו.
נובאק "האיום" הוא "הילד הרע" הטוב של הטניס. איך אפשר לא לאהוב שחקן שמכניס את הילד ששלחו לו עם המטריה בגשם לשבת לידו כדי שגם הילד לא יירטב? ולקינוח אף מציע לו להתכבד מהתקרובת. איך אפשר לא לצחוק עד כאב, כשהשופט נותן לו נקודה והוא מערער, ובערעור יוצא שהוא צדק והנקודה עוברת ליריב! אז נכון שהניצחון שלו לא היה מוטל בספק לרגע, אבל זה היה מול שחקן ספרדי מהעשייריה הראשונה או השנייה, לא איזה מישהו אלמוני שעלה מהמוקדמות.
ובואו ניזכר בחבטות ההעברה המושלמות באליפות ארה"ב הראשונה שלו, מול פדרר שהוביל בשתי מערכות ושבירה והיה עם שתי נק' אליפות? לחזור מהקבר מול הגדול מכולם (ד'אז, אם אתם מתעקשים) פדרר וג'וקוביץ' הפייבוריטים שלי כטניסאים וכבני אדם. וזה המשחק שהכי אהבתי ושנאתי כאחד. שנאתי לראות את פדרר מגלה "פתאום" חולשה ואנושיות ואהבתי את ההתעלות של נובאק, כנגד כל הסיכויים, וההתוודות שלו, שוברת הלב, בסוף המשחק, כמה זה פגע בו שהקהל לא אהב אותו. ובכן, לפחות אז הוא הצליח לעבור מסך כאנטי גיבור מושלם, שאי אפשר לא לאהוב, רגע אחרי שהוא ריסק לחתיכות את הטניסאי האהוב עליי ביותר.
במיוחד צורמת לי ההתנהגות הלא ספורטיבית של סרינה וויליאמס ולברון ג'ימס. לפנינו דור שלם של ספורטאי על, עם חשיפה חסרת תקדים. הם שם בזכות הכישרון שלהם, אבל גם הרבה בגלל השיטה. וניתן לראות שלכמה מהם הדם עלה לראש, או נוזל גוף אחר. פדרר וג'וקוביץ' עונים מבחינתי לכלל: במקום בו אין אנשים, היה אתה איש, וזה, כמו גם ההנאה מצפייה בהם, מבחן חשוב לא פחות מכמה תארים יש לכל אחד מהם.
גם לכם יש מה להגיד? כתבו לנו טורים לכתובת: kick@ynet.co.il
גם אתם רוצים להיות פרשנים? תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
