כדורגלן העבר הצרפתי אריק קאנטונה נחשב מאז ומתמיד לדמות שנויה במחלוקת, לגאון מטורף; אחד שהבקיע לאורך שנות ה-90 עשרות שערים מרהיבים שסייעו למועדון הפאר האנגלי מנצ'סטר יונייטד להפוך לאימפריה, אבל גם כזה שנחקק בדברי ימי הכדורגל בעיקר משום שבעט בפראות באוהד שהטיח בו קללות גזעניות. האירוע השערורייתי, שגרם להרחקתו של קאנטונה מהמגרשים לשמונה חודשים, מוכיח בראש ובראשונה שמדובר בברנש בעייתי, אך גם מלמד כי קאנטונה חי את המשחק יותר מכל כדורגלן אחר – הוא הזיע, נשרט, צבט ובעט ובמיוחד לקח ללב. וללא צל של ספק, אילו התאפשר לקאנטונה, ודאי גם היה פושט את חולצת המשחק ורץ ליציע כדי להטריף את הקהל ולשיר ולקלל יחד עם האוהדים הכי שרופים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות קודמות ב"מדור לחיפוש":
זו כנראה הסיבה לכך שדווקא קאנטונה הוא האדם שחתום על אחד הציטוטים הכי עוצמתיים שנאמרו אי פעם על אוהדי כדורגל, קביעה שמשמשת לא רק כמוסכמה אלא גם כאזהרה: "אתה יכול להחליף את אשתך, את עמדותיך הפוליטיות ואת דתך, אבל אתה אף פעם, אף פעם, לא יכול להחליף קבוצת כדורגל". אומנם קאנטונה השחקן החליף בעצמו לא פחות משבע קבוצות במהלך הקריירה היחסית קצרה שלו, שהסתיימה בפתאומיות יום אחד כשהיה בן 31 בלבד, אבל כאמור – הוא בכלל נשאר עצמו כאוהד מן המניין. ובתור אוהד לא היסס קאנטונה ולו לרגע אחד: אסור לאוהדים להחליף קבוצת כדורגל*. נקודה.
5 צפייה בגלריה
אוהדי בורוסיה דורטמונד במפגן עוצמה. מותר להחליף דת, אסור להחליף קבוצה אהודה. כך אמר קאנטונה
(צילום: רויטרס)
*אגב, הכלל נכון לכל אחד מענפי הספורט הקבוצתיים התחרותיים, אבל כדי להישאר מפוקסים על הרעיון ועל התופעה, הפעם נשמור את הדיון בתחומי מגרש הכדורגל ונבקש את סליחתם של אוהדי שאר הענפים.
כאשר שחקני כדורגל עברו בעבר מקבוצה אחת ליריבתה המושבעת, תגובת הקהל למהלך הייתה קיצונית. אוהדי הפועל תל אביב לא סולחים עד היום על עזיבתו של הקפטן האהוב שמעון גרשון, שגדל במחלקת הנוער של המועדון, לבית"ר ירושלים השנואה ב־29 במאי 2006, או על המעבר של גילי ורמוט למכבי תל אביב יום אחרי הדרבי שבו אף ענד על זרועו את סרט הקפטן ב־3 בפברואר 2015, למרות ניסיונותיהם הרבים והכנים של השחקנים הנוטשים לשלוח מסרים מפייסים שנים לאחר מכן.
לואיס פיגו, שחצה ב־24 ביולי 2000 את השורות מברצלונה לריאל מדריד תמורת 60 מיליון דולר, סכום ההעברה הגדול ביותר ששולם עבור שחקן כדורגל עד אז, זכה לקבלת פנים חמה במיוחד בכל פעם שהגיע למשחק בקאמפ נואו, מקדשה של הקבוצה הקטלאנית: נזרקו עליו מציתים, פחיות בירה, בקבוקי וויסקי, טלפון סלולרי ואפילו ראש של חזיר. המסר מצד האוהדים לא יכול היה להיות ברור יותר: החלטתו של הכוכב הפורטוגלי לעבור ליריבה הגדולה הייתה מבחינתם צעד חזירי של אדם נטול ערכים שמונע אך ורק על ידי בצע כסף.
עם כל הקושי של האוהדים לראות את השחקן שהם היללו עד לא מזמן כשהוא לובש כעת צבע אחר, מנשק סמל אחר וחוגג עם קהל אחר, גם הם מבינים שאין לו יותר מדי ברירות. בסופו של דבר מדובר בקריירה שלו; זה הדבר היחיד שהוא יודע לעשות – לשחק כדורגל. ומכיוון שהקריירה המקצוענית של ספורטאי היא קצרה לעומת תחומים אחרים – נפרשת לכל היותר על פני שני עשורים ומסתיימת בדרך כלל בסביבות גיל 35 – אי אפשר לבוא בטענות למי שרוצה למקסם את הפוטנציאל הכלכלי ועובר לקבוצה שמסוגלת לשלם לו יותר, או לחילופין – אי אפשר לבוא בטענות לשחקן שנפלט מהקבוצה ונאלץ למצוא לעצמו מקום אחר.
כיום קשה למצוא כדורגלנים שמעולם לא עזבו את קבוצת האם שלהם. הם עוזבים את המועדון שבו גדלו כבר בגיל נוער לטובת הכסף הגדול, לקבוצה שמסוגלת לטפח את הכישרון שלהם או לקבוצה שמשמשת חלון ראווה בדרך לליגות הגדולות של אירופה, ואף פעם לא שוכחים לנשק את סמל הקבוצה החדשה כשהם רצים לעבר הקהל אחרי כיבוש השער. האוהדים כבר לא מתרגשים, הם מתבוננים באקט הזה במבט ציני ומלא לעג, יודעים היטב כי היום הוא מנשק את הסמל הזה ומחר הוא עשוי לנשק סמל אחר.
עולם הספורט, לרבות הענפים הקבוצתיים, שייך כיום לכוכבים ולא לקבוצות. עבור האוהדים הניטרליים, אלו שחיים מחוץ לגבולות צרפת ואנגליה, קרב פוטנציאלי באחד משלבי ההכרעה של ליגת האלופות בין מנצ'סטר יונייטד לפריז סן ז'רמן – שני מועדונים נחשבים שלא חולקים ביניהם מסורת מפגשים מפוארת שצריך לציין במיוחד – הוא לפני הכול מפגש מחודש בין שני הכדורגלנים הגדולים בעולם כיום ואולי אף בהיסטוריה: ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו. לשחקנים שנמצאים בטופ העולמי יש הרבה יותר עוקבים מאשר לקבוצות שבהן הם משחקים. באינסטגרם, למשל, רונאלדו (376 מיליון) ומסי (289 מיליון) פופולריים יותר ממנצ'סטר יונייטד (53 מיליון) ופריז סן ז'רמן (54 מיליון) או אפילו מהקבוצות שאיתן הם מזוהים בעשור האחרון – ריאל מדריד (107 מיליון) וברצלונה (103 מיליון).
כוחם של המועדונים הגדולים ברשתות החברתיות נובע גם מכושר ההישרדות של הכוכב בקבוצה: כשרונאלדו עזב את יובנטוס בשלהי אוגוסט האחרון, איבד חשבון האינסטגרם של המועדון האיטלקי כחצי מיליון עוקבים. לעומת זאת, חשבון האינסטגרם של ברצלונה לא נפגע כמעט בכלל כאשר מסי עזב כמה שבועות קודם לכן. הסיבה לכך ברורה: הקשר בין רונאלדו ליובנטוס היה זמני, עסקי, סוג של נישואי נוחות למשך שנתיים בלבד. מעריציו של רונאלדו עקבו אחרי יובנטוס באינסטגרם רק כדי לדעת עוד קצת על אלילם. אחרי שרונאלדו עזב את יובנטוס, כחצי מיליון מעריצים הסירו עוקב ללא סנטימנטים. הקשר בין מסי לברצלונה, לשם ההשוואה, הוא משהו אחר לגמרי – שחקן ומועדון שהם מקשה אחת, שמות נרדפים של אותו הדבר, שהיו במשך כמעט שני עשורים בלתי ניתנים להפרדה. מסי גרם לאנשים רבים להתחיל לאהוד את ברצלונה רק בזכותו, ואחרי שנים רבות של זוגיות הם כבר לא היו מסוגלים להיפרד, לא מהכוכב אבל גם לא מהקבוצה. גם אחרי שמסי עזב, אוהדי ברצלונה נשארו אוהדי ברצלונה.
כאשר העולם שייך לכוכבים ולא לקבוצות, קל יותר לאוהדים לקבל את המעבר של השחקן אפילו לקבוצה השנואה ביותר - הרי אפילו האוהדים עצמם היו רוצים ללכת אחריו ולהמשיך להריע לו - ובמקרים שבהם הפרידה בין הכוכב לקבוצה היא טרגית, כמו במקרה של מסי, לא פעם הנרטיב של הקהל ושל התקשורת הופך את הכוכב לגיבור ומעמיד את הקבוצה בתפקיד הנבל.
אוהדים יכולים להבין את נפש השחקן, אבל על עצמם הם מחמירים. בארון הבגדים של האוהד השרוף לא תמצאו חולצות בצבעי היריבות. לא תמצאו אוהדי מכבי מסתובבים באדום ולא תמצאו אוהדי הפועל מסתובבים בצהוב. כשאבי גבאי עזב את ניהול סלקום במטרה להצטרף לקבוצת רכישה של המתחרה פרטנר, לקוחות סלקום לא יצאו להפגין מול ביתו עם שלטים סגולים. בחברות מסחריות אין אמוציות, אין הזדהות מוחלטת בין לקוח לחברה. בקבוצות כדורגל, לעומת זאת, העסק מורכב יותר. יש קבוצה – סגל השחקנים וההנהלה הנוכחית שמנסים לקצור הצלחות בטווח הקרוב; ויש מועדון – חיבור לערכים, פוליטיקה, דת, תרבות, כלכלה, זיכרונות שעוברים מדור לדור דרך שחקני עבר, אוהדים מפורסמים, ריחות, טעמים, שירים וצבעים. הקבוצה יכולה להפגין יכולת רעה ומאכזבת, אבל המועדון נשאר יקר לליבך מאז ולתמיד. לאמיתו של דבר, כאשר אומרים בנחרצות כי אוהדים לא יכולים להחליף קבוצת כדורגל, בעצם מתכוונים לומר שהם לא יכולים להחליף מועדון כדורגל.
כדי להסביר את הנקודה הזו צריך להבין מה בדיוק הסיפור של אוהדי קבוצת כדורגל, ולמה זה לא דומה לשום דבר אחר. הרי חברות מסחריות מנסות לבדל את עצמן, משלמות הון למשרדי פרסום ושיווק ומיתוג, ולא מצליחות לעורר אמוציות חיוביות כמו שמצליחים לעשות אפילו במועדון כדורגל זניח ונטול תקציב שמנוהל באופן שכונתי. הסיבה לכך, בין השאר, היא היותה של האהדה הספורטיבית חלק בלתי נפרד מפוליטיקת הזהויות – מושג שהפך טרנדי בשנים האחרונות, אך קיים בצורה כזו או אחרת משחר ההיסטוריה. האדם מגדיר את עצמו ביחס לסביבתו הקרובה, מעגל אחרי מעגל, ובאותה נשימה גם מגדיר את האחר. שני אנשים זרים לחלוטין יכולים לצעוק זה על זה בגלל פקק בכביש עד שיזהו עץ ריח ממותג של הקבוצה המשותפת שלהם, יחייכו זה לזה וייפרדו לשלום. אוהדי הפועל יכולים להזדהות עם סמל הפטיש והמגל, הקריאה לאחד את פועלי כל העולם ושאר ערכי המועדון הוותיקים והחדשים, אך הדבר שמאחד אותם לא פחות יהיה הבוז למכביזם הקפיטליסטי והדורסני. כך גם אוהדי בית"ר ירושלים ובני סכנין, שיתאחדו סביב הסלידה ההדדית על רקע דתי ולאומני. מועדון כדורגל הוא חלק בלתי נפרד מערכים כמו קהילה, היסטוריה, מורשת ומסורת.
אי אפשר להחליף קבוצת כדורגל בדיוק כפי שאי אפשר להיפטר בקלות מזהות, שורשים והיסטוריה. ההוכחה לכך מגיעה בכל פעם שמתקיים טורניר נבחרות גדול – מונדיאל, אולימפיאדה, יורו, קופה אמריקה וכדומה. למרות הפיכתו של הספורט התחרותי לנחלת המועדונים הגדולים בליגות המקומיות בזכות הכסף העצום שמושקע בהם על ידי מיליארדרים פרטיים, עדיין אפשר לזהות לחלוחית של דמעה בקצה העין של שחקני הקבוצה בעת נגינת ההמנון, התפרצות רגשות אדירה כאשר זוכים בתואר והתאחדות לאומית מרשימה כדי להלל את הנבחרת אחרי הישג או כדי לקלל אחרי אכזבה. בכל מפגש בין שתי נבחרות בעלות היסטוריה של אלימות ודם – כמו ארגנטינה ואנגליה על רקע מלחמת פוקלנד או אנגליה וגרמניה על רקע מלחמת העולם השנייה – המתח זורם מהיציע אל כר הדשא ולהיפך.
אבל הביטוי "עניי עירך קודמים" תקף שבעתיים לגבי יריבויות ספורטיביות. שנאה על רקע פוליטי, דתי, כלכלי וסוציולוגי יכולה להגיע בעצימות גדולה יותר דווקא כשמדובר ביריבים שחולקים שטח, אמונה או לאום, ואמורים לכאורה לנהוג זה כלפי זה במידה מסוימת של סלחנות והכלה. זה קרה לא פעם בנבחרת ישראל (כמו הזעם כלפי השחקנים הלא-יהודים בנבחרת ישראל על כך שהם לא שרים את ההמנון או שריקות הבוז של הקהל כלפי מואנס דאבור בעקבות התבטאותו במהלך מבצע שומר החומות), וגם בצרפת ובהולנד, וזה גולש גם ליריבויות ברמת המועדונים. אוהדיה הקטאלנים של ברצלונה מתעבים את ריאל מדריד, שמייצגת את הלאומיות והמלוכה הספרדיות. בסקוטלנד בולטת היריבות העזה בין סלטיק של הקתולים לריינג'רס של הפרוטסטנטים. בארגנטינה אפשר למצוא את בוקה ג'וניורס המזוהה עם העניים מול ריבר פלייט המזוהה עם העשירים. כל אחד ממשחקי הדרבי או הקלאסיקו הללו הסתיימו במקרי אלימות קשים בתוך האצטדיון ומחוצה לו.
יש מקרים חריגים שבהם בכל זאת מותר להחליף קבוצה. במקרה של ירידת ליגה רק אוהדי הצלחות ימירו את קבוצתם באחרת, אבל יש נסיבות מקילות כמו במקרה של פירוק הקבוצה. אוהדי שמשון תל אביב הישנה והטובה, לדוגמה, לא היו חייבים להמשיך לאהוד אותה בקונסטלציה שלה כבית"ר/שמשון ת"א (שכבר הפכה לבית"ר תל אביב בת-ים מאז). אוהדים שעושים רילוקיישן למדינות אחרות, ולא מתאפשר להם לפקוד את המגרשים על מנת לאהוד את קבוצתם המקורית, רשאים לבחור קבוצה חדשה במקום מגוריהם, לאהוד אותה כמו הייתה אהבתם הבוסרית ואף להנחיל את אהבת הקבוצה החדשה לדורות הבאים. אם משהו השתנה ברוח ובזהות של המועדון, כמו למשל קבוצה בעלת אופי משפחתי ושכונתי שנקנתה על ידי טייקון, אין כלל חובה להמשיך לאהוד אותה.
ויש עוד נקודה שצריך לדבר עליה: צמיחת תעשיית ההימורים היומיומיים, לצד ריבוי ערוצי הספורט והשידורים החיים, חשפו בפני הצופים עולם חדש של כדורגל ממדינות אחרות. שם השחקנים גבוהים יותר, הקהל ססגוני יותר, השירים יפים יותר, הקצב מהיר יותר והדשא ירוק יותר. ומה לעשות, זה עושה חשק, גורם לנו לרצות לאהוב מרחוק. ובכן, אין סיבה לדאוג, זה ממש בסדר. מותר לאמץ קבוצה שנייה, קבוצה שלישית, אפילו קבוצה פייבוריטית בכל מדינה ומדינה. נכון, קאנטונה אמר שאסור לאוהדים להחליף קבוצה, אבל הוא לא אמר שום דבר בגנות הכדורגל כמערכת יחסים פוליאמורית.
פורסם לראשונה: 09:10, 30.12.21
