"במחשבות שלי כבר נפרדתי מעצמי ומכל מה שיש לי בעולם הזה. שיחררתי. אמרתי לעצמי שאם זה הסוף, אז זה הזמן להשתנות. עד אז מעולם לא הראיתי חולשה. אני מזל טלה, קשוחה, כספורטאית וכבן אדם. ופתאום, כשלא יכולתי לעשות דבר חוץ מלשכב במיטה ולבהות בקיר, הכל השתנה. לא פחדתי להראות חולשה כי כבר לא הייתי אני".
לפני חודש שוחררה לי קורזיץ (40) מבית החולים בילינסון, שם עברה בפעם השנייה השתלת מח עצם, וחזרה בכיסא גלגלים לביתה שבמכמורת, בין הדיונות לים.
בריאיון שיתפרסם מחר במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" וב־ynet+, אלופת העולם ארבע פעמים בגלישה מספרת לראשונה על שתי ההשתלות שעברה, ההתמודדות הקשה עם הלוקמיה החריפה, החשש הגדול שתחזור שוב והשיקום המורכב המלווה בכאבים ובחולשה.
"להתחיל את החיים מחדש בגיל 40 וקצת זה לא קל", היא לובשת חיוך רחב על לחייה הנפוחות מסטרואידים. "אבל אני חיה ואני בהודיה".
האמנת שתצאי מזה?
"לא. דווקא בגלל שכבר הייתי במקומות קשים. עברתי המון, אבל לפני שלושה חודשים, כשחטפתי הרפס בעין, בפה ובוושט, בפעם הראשונה בחיים שלי תפס אותי פחד מוות. חשבתי שאני גוססת, שלא אראה את המחר, שלא אחזיק מעמד. ראיתי את הפחד בעיניים של הרופאים. ברגע שיש הרפס בעין, קרוב מאוד למוח – ואחרי השתלה אין לך מערכת חיסונית – את מתה. אין חוכמות. במחלקת השתלות מח עצם, כל יום מישהו מת".
"אחרי השתלה שנייה, אני מנסה להשתקם, אבל הרופאים אמרו לי חד וחלק שאם הסרטן יחזור בפעם השלישית – זה מוות. לרפואה אין עוד משהו בשבילי", התייחסה קורזיץ להליך השיקום. "לכן אני חייבת לעשות הכל כדי שהסרטן לא יחזור, ויש הרבה דברים שתלויים בי, כמו להיות יותר רגועה. לפני הסרטן הייתי בטירוף, מסיבות וטראנס וחברים ואלכוהול ואקסטרים, אבל הטבע חזק מכולנו וצריך לכבד אותו".
פורסם לראשונה: 01:30, 12.09.24
