1. אפשר להצביע על שבע שושלות אליפות: בוסטון של שנות החמישים והשישים הייתה הגדולה ביותר, אבל קשה להשוות אליה. לא ראינו. יש את שושלת דאנקן בסאן אנטוניו. זו שושלת אחרת מהאחרות כי היא פשוט נמתחה עשור וחצי. היא לא התפרצות של שש-שמונה שנים. יש את שושלת לברון, שכיר החרב שלוקח קבוצות לגמר. בוסטון והלייקרס של שנות השמונים, שיקגו של ג'ורדן וגולדן סטייט. בין ארבע השושלות האחרונות, היכן מדורגת גולדן סטייט? שיקגו עדיין ראשונה. גולדן סטייט עברה את הלייקרס. יש לה פחות אליפויות, אבל ללייקרס היו שלוש בחירות ראשונות בדראפט בחמישייה (ועוד אחד על הספסל). ציפו מהם לנצח. אף אחד לא ראה את גולדן סטייט מתרחשת.
2. בטח לא את האליפות הזאת. סטיב קר וסטף קרי אמרו את זה בבירור בטקס הענקת הגביע. זו הייתה האליפות הכי לא צפויה. הראשונה באה משום מקום, מהמצאת כדורסל חדש. האמצעיות באו עם דוראנט. האליפות הזאת הגיעה אחרי שנתיים של בנייה. שנתיים בלי פלייאוף, ב-2020 הם סיימו עם המאזן הכי גרוע בליגה. קליי תומפסון לא שיחק כדורסל 931 יום. הם איבדו את אותו דוראנט לברוקלין. הם הביאו את אנדרו וויגינס, גידלו את ג'ורדן פול, ג'יימס וייסמן יחזור בשנה הבאה.
וקרי סחב אותם על הגב במרתף הספורטיבי הזה. אף אחת מהקבוצות שהזכרנו קודם לא היו צריכות לעבור את המטוטלת הזו. מדובר בהישג ספורטיבי ומנטלי חסר תקדים. והם יהיו פה גם בשנה הבאה. קרי כבר הוכיח שהוא הקלע הגדול בהיסטוריה. הוא עדיין רעב. מאוד. לך תתחרה עם מי שחייב להוכיח שאין לו מה להוכיח.
3. תמונות משניות הסיום: דקה ושנייה לבאזר. סטיב קר מכניס את אנדרה איגודאלה במקום וויגינס, טקס העברת המשואה. הכרת תודה לאחד השחקנים היותר חכמים שראה המשחק והרבי של וויגינס. שעון המשחק מחשב את קיצו לאחור. איגודאלה וגרין, מועצת חכמי הכדורסל, עוטפים את השחקן של בוסטון עם הכדור ומבקשים אותו אליהם. קרי בצד השני, מתחת לסל, אוחז את ראשו בשתי ידיו, לא מאמין, הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. לצחוק? לבכות? קרי, שנתן עוד משחק לפנתיאון, לא מחליט. הוא בוחק (חצי בוכה-חצי צוחק).
4. טקס הזכייה. שדרנית הקווים מבקשת את סטיב קר לראיון. זו הטבעת התשיעית שלו כשחקן ומאמן. הוא בטוח כבר ברשימה של המאמנים הגדולים בהיסטוריה. השדרית שואלת שאלה אחת. קר עונה ולפני שהיא מתחילה את השאלה השנייה, הוא מבקש ממנה לקרוא לבמה את בוב מאיירס, הג'נרל מנג'ר שאחראי על הרכבת הקבוצה. "הוא אף פעם לא מקבל את האשראי שמגיע לו", אומר קר. איך אתה מסביר את תשע האליפויות, נשאל קר. "אני שורד ליד אגדות", הוא ענה. קר הוא סוג של פורסט גאמפ של ה-NBA.
תחשבו על השושלת של שיקגו כפי שהתגלתה ב"ריקוד האחרון". שחקנים שם העריצו את ג'ורדן כי פחדו ממנו. את קרי הם מעריצים מתוך כבוד. הם אוהבים את קרי. הם רוצים להיות קרי. הם לא רוצים לקלוע כמוהו (גם), אלא להיות בני אדם כמוהו, עם גדלות הרוח, בלי האגו. מה שקרי עשה כשדוראנט הגיע לקבוצה הוא בלתי נתפש. מה שהוא עשה מאז שדוראנט עזב ועד האליפות הזו זה מדע בדיוני.
תחשבו על המריבות המכוערות בין ג'ורדן, פיל ג'קסון, ג'רי ריינסדורף וג'רי קראוס, ותחשבו על סטיב קר עומד על הפודיום ומבקש להכיר ביכולות של בוב מאיירס, שניות אחרי האליפות.
5. לדור שלי היה קשה לקבל את לברון ג'יימס. מעולם לא שמחתי בשמחותיו. הוא היה קרוב מדי לג'ורדן בכדי לאיים על המורשת שלו. הוא היה שחקן אחר, אבל ההשוואות היו בלתי נמנעות. זה לא משהו שאני מרגיש כלפי ההישגים של קרי. אני מנסה להבין מה זה: המבנה הפיזי של קרי, סגנון הכדורסל שהמציא, האופי שלו, יכולת הקליעה שאין לה הגדרה בכלל? מה גורם לגבר בן 50 לשבת בסלון בבוקר ולבכות מאושר ביחד עם מספר שלושים? אולי שהוא, כמו קליי תומפסון, דריימונד גרין, קר והאחרים הם גנבי דעת שתמיד גרמו לך לחשוב שאתה רואה את תיאטרון ההתקפה היפה בהיסטוריה, רק כדי שלא תשים לב שמדובר בהגנה של רשעים? אולי.
6. הנקודה ה-66 וה-72 של גולדן סטייט הגיעו משלשות של קרי. אחרי הראשונה שחקני הספסל של גולדן סטייט נעמדו כולם והניחו את כף ידם על הפה בהשתאות. שנים שהם משחקים עם קרי ועדיין לא מאמינים למה שהם רואים. אחרי השלשה השנייה, קרי הניח את שתי ידיו מסביב לראשו. אחרי 34 שנים עם עצמו, גם הוא עדיין לא מאמין למה שהוא מסוגל לעשות (ועוד מול שחקן ההגנה של השנה, בעמדה שלו).
7. אולי אתה אוהב אותם ואותו ומריע להם ולא אכפת לך שהם מנצחים את הקבוצה שלך, כי הם המראה ההפוכה של התקופה שלהם. במקום האינדיבידואליות הקרתנית של עידן הסמארטפון והטוויטר.
מדובר בקבוצה מרגשת, מתרגשת, שלא מתביישת להפגין את הרגשות שלה, אותנטית (תחשבו על גרין ותומפסון שרים בקצב "M-V-P, M-V-P" לפני שהפרס ניתן לקרי). קבוצה שמקדשת את הכלל, עם כוכב שמוכן להקריב הכל עבור ההישג הקבוצתי, קבוצה חסרת אגו, עם היררכיה מובנת, לא היררכיה שמכריחים אותה.
8. מה שמעלה את השאלה: מתוך הקבוצתיות הזו, איך בדיוק מדרגים את קרי מבחינה אינדיבידואלית? קראתי בשבוע האחרון הרבה כתבות שטענו שהוא בטופ עשר, אולי מדגדג את הטופ חמש. קחו את כל מה שכתוב פה למעלה: ההישגים, הגודל, הקליעה, האנושיות. אני מתקשה לחשוב על שם אחד, מלבד ג'ורדן, שאני יכול להגיד עליו שהוא גדול יותר היסטורית מקרי.
