בקיץ הקרוב תעבור לוס אנג'לס קליפרס לאולם החדש והאולטרה-משוכלל שלה באינגלווד, קצת מחוץ ללוס אנג'לס, שם היה פעם, תתפלאו, הפורום של הלייקרס. לא רק שסוף סוף יהיה לקליפרס בית משלהם, האולם הטוב ב-NBA, בחודש האחרון גם נשאלת, עדיין בלחש, השאלה: האם יכול להיות שבמשחק הבית הראשון ב-Intuit Dome גם יחולקו טבעות אליפות לשחקני הקליפרס?
זה הרי לא יעלה על הדעת! ובכל זאת, כשרואים איך הקליפרס משחקים בערך מתחילת דצמבר, כשמסתכלים על צמרת המערב, וכשנזכרים שיש להם שחקן שכאשר הוא בריא, הוא הכי קרוב שהיה למייקל ג'ורדן - אין אלא לקחת את האפשרות הזו בחשבון.
4 צפייה בגלריה
רק שכולם יהיו בריאים בפלייאוף. הארדן וג'ורג'
(צילום: Kevin C. Cox / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
החראקירי הצליח
זה ריטואל שחוזר על עצמו בכל קיץ: על הנייר יש לקליפרס כל מה שצריך כדי ללכת רחוק: סופרסטארים, סגל רחב, מאמן מצוין, ארגון טוב מאוד, בעלים שממש אוהד את הקבוצה. כמה שבועות בתוך העונה, כל זה מתרסק עם פציעה של קוואי לנארד או פול ג'ורג' או שניהם, וכולם עוברים לקיץ הבא.
הקיץ שעבר לא היה שונה מבחינת הקונצנזוס המוכר: "אם כולם בריאים, הקליפרס מועמדים לאליפות, אבל אין סיכוי שהם יישארו בריאים ולכן אין מה לבנות עליהם". בסוף אוקטובר הגיע ג'יימס הארדן, שאף קבוצה אחרת לא רצתה. זה נראה כמו חצי חראקירי של הקליפרס. איך בדיוק יסתדר שחקן שחושב רק על עצמו והמשפט הראשון שלו במדי הקליפרס היה "אני לא משתלב במערכת, אני המערכת", בקבוצה שיש לה את לנארד, ג'ורג' וראסל ווסטברוק.
זה אכן התחיל רע מאוד. הקליפרס הפסידו את חמישה המשחקים הראשונים שלם עם הארדן. האינטרנט התעלל בהם. כשהארדן אמר "ברגע שנפתור את הפאזל נהיה בסדר גמור", אפשר היה לשמוע את הצחוק בכל פודקאסט.
אבל אז קרו כמה דברים: ווסטברוק הלך נגד האינסטינקט שלו והציע לרדת לספסל כי היה ברור שכל הארבעה לא יכולים לשחק יחד. טרנס מאן, שומר טוב יותר שממלא תפקיד משלים בהתקפה, עבר לחמישיה. דניאל ת'ייס הצטרף. טיירון לו קיצר את הספסל. ואולי המהלך החשוב והמפתיע הרבה יותר - גם הארדן הלך נגד האינסטינקט שלו והסכים להפוך לכינור שלישי.
אולי זה קרה כי קוואי וג'ורג' - צמד ההגנה-התקפה הכי טוב בליגה - הם שחקנים שלהארדן יש כבוד אמיתי אליהם. אולי כי הוא הבין שזו באמת ההזדמנות האחרונה, ואולי כי זה עניין של סיטואציה: הוא מרגיש בבית. כך או אחרת, הקליפרס מנצחים ומנצחים, ועושים זאת כשהארדן נוגע בכדור הרבה פחות מבכל עונה קודמת. כאופציה שלישית, הוא כנראה הכי טוב בליגה, וככזה הוא משנה לגמרי את התמונה. אין עליו את הלחץ להיות הכי טוב בכל ערב, לחץ שהוא כנראה לא יכול לעמוד בו, והוא נראה שמח לשחק כדורסל בפעם הראשונה מזה שנים.
מאז ה-1 בדצמבר, המאזן של הקליפרס הוא 6:26 והם מובילים את הליגה ביעילות התקפית כמעט בכל פרמטר. יש להם שישה שחקנים שרושמים ספרות כפולות למשחק בממוצע בקטגוריית הנקודות, וגם קולעים ביותר מ-40 אחוז לשלוש, כולל שחקן בשם אמיר קופי, שמעולם לא נבחר בדראפט ונמצא כבר 4 עונות בקליפרס מבלי שאף אחד שאינו עכבר NBA אמיתי ישמע עליו.
המוטציה של ג'ורדן
בסופו של דבר, הקליפרס יקומו או יפלו על הברכיים של קוואי לנארד. בארבע העונות שלו עם הקליפרס החמיץ לנארד 48 אחוז מהמשחקים. התסכול שלו וממנו היה עצום. מצד אחד, איזה שחקן נדיר, מצד שני, כמה נדיר שהוא משחק. אבל העונה לנארד שיחק עד כה ב-46 מ-50 המשחקים של הקליפרס וכמעט בכל אחד מהם נראה כמו המוטציה של מייקל ג'ורדן שהוא היה בשיאו - יעילות קטלנית בהתקפה, בולדוגיות בהגנה, וחוסן מנטאלי עילאי ברגע ההכרעה. הוא גם מחייך לא מעט. קוואי לנארד. מי ידע שזה אפשרי.
המערב השנה הוא התחרותי והשוויוני ביותר שהיה מזה הרבה מאוד שנים. בין המקום הראשון לעשירי מפרידים 9.5 משחקים. הרמה כל כך גבוהה שהלייקרס נמצאים במקום התשיעי, למרות שלברון ג'יימס ואנתוני דייויס בריאים ובכושר מצוין. יש עוד הרבה זמן והכל יכול לקרות, והדבר המהימן היחיד לגבי הקליפרס בשנים האחרונות זה שמישהו חשוב ייפצע. אבל, אם יהיה להם קצת מזל; אם קוואי לנארד יגיע לחודש אפריל כשהוא עומד על הרגליים ומוכן לריצה של חודשיים; אם פול ג'ורג' יישאר בריא; אם ג׳יימס הארדן יצליח להמשיך לשלוט באגו; אם ראסל ווסטברוק יעשה יותר פעולות חיוביות משטויות - יכול מאוד להיות שכדי לקחת אליפות יהיה צריך לעבור דרך הכבשה השחורה של לוס אנג'לס, שגם היום בילי קריסטל הוא האוהד המפורסם היחיד שלה.
(כל הטקסט הזה ישמיד את עצמו תוך חמש שניות ברגע שקוואי לנארד או פול ג'ורג' ייפצעו. טפו-טפו-טפו).
פורסם לראשונה: 19:05, 09.02.24
