איילת זוסמן, המאמנת שהביאה את הזהב
(צילום: ירון שרון)
אם תשאלו את איילת זוסמן (42), המאמנת שמלווה את לינוי אשרם כבר 12 שנה, היא תגיד לכם שידעה והאמינה שהמתעמלות האמנותית שווה פודיום ואפילו זהב באולימפיאדת טוקיו, גם אם לא הודתה בזה בפה מלא לפני התחרות.
זוסמן, שהייתה מתעמלת בעצמה וגם אלופת ישראל בצעירותה, השתתפה באליפות אירופה ופרשה מהתעמלות בגיל 17 כשאחותה חלתה בסרטן ונפטרה מהמחלה שנתיים לאחר מכן. "כל מה שרציתי זה לעזור לה ולהיות איתה כמה שיותר", סיפרה. כשחזרה לאולם ההתעמלות עם התחושות הקשות, זוסמן לא הצליחה להבין איך כולם ממשיכים בשלהם סביבה. בזכות משפחה עוטפת והגיוס לצה"ל איילת יצאה מהמשבר וחזרה לאולם ההתעמלות במקביל לשירותה הצבאי כקצינת אימון גופני.
בשלב זה, זוסמן הסתפקה במשך שנים בתפקיד כוריאוגרפי, כשלא רצתה להיקשר לספורטאית כזאת או אחרת, עד שהגיעה לינוי אשרם בת ה-10 ושבתה את ליבה. זוסמן החלה לאמן במקביל, מה שהקל על שיפור התנועות של המתעמלת הצעירה ושיפור התרגילים שלה. לעיתים גם בימים שלפני תחרויות גדולות הייתה זוסמן משנה לאשרם את התרגילים, והיא סמכה עליה בעיניים עצומות: "היה בי רצון שהתרגיל יהיה הכי טוב שהוא יכול להיות". בגיל 14, זוסמן כבר הבינה שיש באשרם משהו מיוחד שיכול לקחת אותה לשלב הבא.
בשמונה השנים האחרונות, הקשר בין השתיים הפך ליומיומי ואינטנסיבי, כשמהבוקר ועד שהיא הולכת לישון, זוסמן חושבת כיצד אפשר לשפר את התרגילים ומה מצב המתעמלת שלה, איך להרים אותה ולתמוך בה. זוסמן מעידה על עצמה שרוב הזמן היא מאמנת קשוחה, כי זה מה שנדרש בשביל אשרם, אבל ברגע שהשתיים עוזבות את אולם ההתעמלות הן החברות הכי קרובות.
לינוי אשרם בריאיון באולפן: אחזור להתאמן עוד כשבוע
(צילום: חגי דקל)
גם כשהיו משברים, זוסמן עזרה לאשרם לצאת מהם ולהאמין בעצמה, אם זה בטירונות או בתקופה הקורונה, כשרצתה לוותר. "אני חושבת שיש את זה אצל כל מאמן, יש כאלו שפשוט מתייאשים והולכים או מוותרים, ואני חושבת שלא ויתרתי לה אף פעם", הסבירה. בזכות זוסמן, אשרם ידעה לעולם לא לוותר לעצמה, כשהכל נבנה לרגע השיא בטוקיו 2020: "אמרתי שאנחנו עושים את המסע הזה בשביל עצמנו. לא ידענו שהמסע הזה היה של כל עם ישראל".
כמה העובדה שלא היה קהל בטוקיו הקשתה עליכן?
"אפילו לא שמנו לב שלא היה קהל, מרוב המתח שהיה שם, והמשלחת הישראלית ישבה ביציע כך שלא הורגש בכלל שאין קהל. לינוי עשתה את מה שהיא צריכה לעשות ומה שביקשתי כל הזמן זה 'תני לי ליהנות'. כי אני יודעת שאם אני נהנית, היא בטוח נהנית. אפילו שלא היה קהל ומחיאות כפיים, אני בטוחה שכל עם ישראל ישב בבית ועודד אותה".
הילדות שחולמות להיות "לינוי אשרם": ריאיון עם המתעמלות הצעירות
(צילום: אורי דוידוביץ, שחר גולדשטיין)
הייתה אמירה מסוימת בבחירה לסיים את ההופעה האולימפית בצלילי "הבה נגילה"?
"היה חשוב לי לסיים את התרגילים האולימפיאדה עם איזושהי אמירה, להביא את הציונות שלנו. להראות שמתעמלת ישראלית נמצאת ברמה גבוהה כל כך. לא חלמתי שדגל ישראל יעלה ונשיר את 'התקווה'".
ומה עם החיבוק אחרי התרגיל? מה הוא סימל?
"כל מה שעברנו ביחד מתנקז באמת לדקה וחצי של התרגיל. כשהיא יוצאת, היא מתסכלת לי בעיניים ובסיום יש חיבוק עוטף. גם אחר כך, כשישבנו וראינו את הציון שלה, והרוסיות ערערו, פשוט בחיבוק הזה עם הבכי – קיוויתי שהיא תקבל מה שמגיע לה".
ובתרגיל הסרט, כשלינוי לא תפסה אותו, הלב נפל?
"לשנייה כן. באותו רגע. אבל ראיתי איך שהיא חטפה אותו מהרצפה והמשיכה בדיוק איך שהיא צריכה, ולא ויתרה על שום דבר. פשוט התפללתי וניסיתי לשלוח לה את כל האנרגיות שלי, שתסיים את התרגיל הזה כי היה שם עוד הרבה מאוד מה לעשות. הדבר הראשון שאמרתי לה אחרי זה, כשחיבקתי אותה, הוא: 'אל תדאגי, את על הפודיום. לא משנה איזה ציון תקבלי, הכל בסדר'".
כשההמנון התנגן, עיכלת את זה?
"לא, עוד לא. זה עוד פעם היה משהו מאוד-מאוד גדול, לא נתפס בכלל. ניסיתי ליהנות מהרגע וכמובן להתרגש ממנו, אבל זה היה רגע שהיה גדול ממני. זה היה באמת משוגע. גם אם לא הייתה מדליה, הדרך שעברנו היא מטורפת. המדליה הייתה בונוס ענק".
את ולינוי באמת מבלות הרבה זמן ביחד, שברתן דיסטנס לאחר הזכייה?
"אני אוהבת לפנק אותה, אני חושבת שמגיע לה. גם לפני הזכייה זה היה ככה, אבל הזכייה גרמה לי עוד יותר להתקרב אליה כי אנחנו חוות את אותן התחושות. באימונים זה שונה. היא עייפה ואני כועסת. לינוי אמרה לי שהיא הרגישה אחרי התחרות סוג של שבירת דיסטנס בינינו, למרות שלא באמת היה דיסטנס".
איך ייראו החיים אחרי טוקיו 2020?
"יש דור חדש של מתעמלות לקראת פריז 2024. אני באמת רוצה ליהנות מההישג הזה, לחוות אותו לגרום לאנשים בארץ להבין שעם עבודה קשה, אמונה גדולה ותמיכה – זה באמת אפשרי".
את ולינוי תמשיכו ביחד לפריז 2024?
"אני מכוונת להיות מאמנת שמובילה מתעמלות אישיות לשם. אני אעשה הכל כדי שאותה מתעמלת תגשים את החלום. זה קודם כל כמובן להשיג את הקריטריון. לגבי לינוי, אני לא יודעת כי עוד לא דיברנו. אם היא תחלום על עוד אולימפיאדה – היא תשיג את זה. אני צריכה לדעת אם היא עדיין חולמת על זה".
